משביעו רעב מרעיבו שבע

היא כבר לא זכרה איך זה מרגיש, לא זכרה איך היתה הפעם האחרונה. זכרה מהלכים אבל התחושות שעברו בה כבר חמקו ממנה. עבר הרבה זמן, יותר מדי זמן.

היא החליטה לעצור, לא לחפש יותר את שהיא מבקשת, והרעב לאט לאט עלה, טיפס, מאכל בה באיטיות. בהתחלה לא חשה בכך, אבל ככל שעבר הזמן, החלה לחוש בו יותר ויותר בעוצמה. גופה רעב לשליטה בו, והרעב הזה החל להוציא אותה משלוותה. לא ידעה איך תשקיט אותו, היא הרי לא מצאה את שחיפש ליבה, היו לה דרישות גבוהות... והיא לא חשבה לוותר על אף אחת מהן.

עד אותו יום שראה אותה. היא לא שמה לב, והוא בחן אותה, בודק את הליכתה, את גופה את צחוקה ואת לשון הגוף שלה. הוא קרא את רעבונה, ונמשך אליה. ההיכרות ביניהם הייתה קצרה, מבט, חילופי מילים קצרים, וחשמל באוויר.

פנה אליה בצ'ט, דיברו. לא היתה לה שום כוונה לעשות משהו בנידון, עוד איש שהכירה, לא רצתה לתת לרעב לשלוט בה, לא רצתה להתייחס למשיכה שחשה ממנו אליה ובחזרה, התעלמה. הוא לא ויתר.

לה היה קשה לותר, להיכנע לתשוקה שלה. במחשבה שלה ראתה את הדברים מתנהלים אחרת, והפחד והתשוקה רקדו בתוכה כמחול שדים, קרב אימתנים. מי ינצח? מי יכנע?

אם רק לא היתה נמשכת אליו, אולי היה לה יותר כוח להתנגד... אבל הרעב והמשיכה מול כוח רצונה המוחלש ומול הרצון העז שעמד מולה לא היו יחסי כוחות שווים. רעבונה ניצח, הוא דרש את שלו.

שיחררה, הרפתה, נתנה לו להוביל אותה, לכסות את עיניה, התפשטה ומילאה את הוראותיו, גופה הרעב שמח, נתן לכאב ולעונג להתערבב זה בזה. מוחה התנקה מכל מחשבה, נתון כל כולו לעינוג שניתן לה. הוא לא הרפה ממנה, עוד ועוד הביא אותה לשיא ועוד אחד ועוד אחד, הפסיקה לספור.

זה היה לילה ארוך, לילה מוזר וקסום כאחד, לילה של התנגדות וויתור, של נסיגה והתקרבות. לילה מתיש ומענג.

וכשקמה בבוקר ליום חדש... הרגישה רעבה יותר מתמיד.