שפחה דחויה

בשנות עבדותך הרבות
אצלי,
לא היית לרגע אחרת.
תמיד היית כולך איתי,
תמיד על המשמרת.
היית שפחה נאמנה,
וכלבה מסורה רק שלי.
ואת בטחת בי, ידעת כי
תמיד, וכל הזמן,
אשמור אותך לצידי,
וממך לא ארפה.
כי היית כה מסורה,
גם בעבור צעירה ממך,
גם אם היא,
צעירה, יפה ומסעירה.
אבל כשבאה האחרת,
כאבת והיית כעיוורת,
שתקת,
והרגשת נבגדת.
כאבך ניסתר בחיוך,
את סבלך בהתמסרות,
נתת כמו רק הרגע קיים,
זה שהרגשת
שהולך ונעלם.