גחמותייך פקודה עבורי
מאת SexyRed(שולטת){Woody}
27 בספטמבר 2004
לילה, דממת מתים. אני מהלכת ברחובות העיר, צעדיי נשמעים מכול עבר. נעלי העקב הטיפשיות האלה, כמה חוסר איזון יש איתן, בין אם במחשבותיי, בין אם בגופי הזעיר. אליו. רוצה להגיע אליו כבר, לחלוץ את נעליי ולהתרווח איתו, קרוב רחוק. פנס נדלק לידי, אור קלוש מהבהב, מתאמץ לא למות לפתע. תזמון מושלם יחד איתי. ליבי. ליבי דוהר כסוסי פרא הכלואים תחת משטרו של רוכב אכזר, כמה התגעגעתי אליו.
הדלת נפתחת, למולי עומד אבירי, לבן כשד המאיים על קורבנו, זקנו הארוך, עיניו המאופרות בעפרון שחור, שערו הכהה ועורו הענוג. כמיהה. אני מרגישה כה חשופה למולו, כה קטנה למול מבטו החוקר. הוא אוסף אותי לידיו, מנוחה נוחתת על ראשי, חומו מגן עליי מפני הרע השורר בחוץ. רגליי אינן נוגעות בקרקע, אני עכשיו בתוך ידיו החסונות, אצבעותיו הארוכות כנחשים ארסיים, ואני טרפם. לוקח אותי לחדרו, עיניי נסגרות בעודי שומעת את צעדיו מתחתיי כרעם בלילה חורפי. קולות נעליי המתכת שלו, כה קשות וגסות והוא רך מבפנים.
משכיב אותי על מיטת העץ שלו, מוקפת נרות ועלי כותרת של ורדים, מוקפת ריגושים. פושט את חולצתי. כפי שנצטוויתי, עירומה אנוכי ורק עורי הוא מגני היחיד. חצאיתי מוסרת אף היא, וגופי מרגיש את בד הסאטן שהוא שכוב עליו. מתפנקת למולו. מבטו מזהיר, יש לי גבולות. מסובב את גבי אליו, מקים אותי על ברכיי, הוא נשען עליי מעט ואני כה חלשה למולו. נושק לצווארי, בין קימוריי, נאנחת, נשיכה קלה, אני כל כך שלו כעת. תופס את שדיי, מגע גס ובוטח, מוחץ אותם אל ידיו, אל בטני, אוחז בפטמותיי ומניע כמחול דבורים, הכאב, נאנחת כנגדו, צביטות קלות אשר אט אט הופכות לאינטנסיביות וברורות.
מקומי לרגליו. הוא דוחף אותי על המיטה, בטני שכובה כעת על הבד, נזכרת כמה טוב לי. קושר את ידיי למוטות הברזל שעל המיטה, הקשר הוא בלתי נמנע. עיניי נעצמות בציפייה, נעליו זזות לידי, שומעת את קול מכנסיו אשר נופלות לקרקע ואת חולצתו המיוזעת נופלת לרגליו, היא מעריצה את גופו כשם שאני. הוא נשכב על גבי, ידו חותרת תחתיי במגע אחוז טירוף, ואני יחד איתו.
"אל תשמיעי קול", רודה בי, בולם את פי. בועל את איברי, לאט, בדייקנות, כמו תמיד, בתנועות סיבוביות שמטריפות אותי, אני נעה בשלמות עם גופו ואז, צביטה, הוא מזכיר לי שיש גם כאב מסביבי. דגדגני מתנפח, צבעו אדום כלהט הרגע והוא אונס אותו במגעו, הולך מסביבו, הולך איתו.
"מבקשת רשות, אדון," נאנחת קלות, נשימתי כבדה עליי, "אדון... לגמור...". גונחת, מרגישה חיוך נמתח על פניו, הוא מפסיק. זרמים של עונג עוברים בין רגליי, כועסת עליו שהוא משחק בי כך, איני בובה. שם על עיני כיסוי, "הרימי את ישבנך," גוער. מרימה, מצייתת לו בכול חומרת מצב. מרגישה מכה נוחתת על ישבני בעוצמה, הוא משטה בי, אני יודעת שהוא רוצה אותי, ועוד מכה, אני שותקת, עדיין לא אפשר לי לפנות אליו בדברים, ולא זזה כי אסור, זה אחד הכללים.
הוא רואה שאני מקשיבה לפקודותיו, ממשיך להנחית עליי מכות אהבה, וסימני כאב מוכחים על ישבני. הפסיק. לוקחת נשימה עמוקה. "ילדה טובה שלי..." נושק לגופי הדואב, מעביר ידיו על איברי הבוער. כולי רטובה, חושקת בו כל כך.
הוא נעלם בין הצללים, השקט משגע וקודח במוחי. מה הוא עושה שם לעזאזל. אטבים. מרגישה גלי כאב אוחזים בי מבלי להרפות. החזה שלי יעמוד בזה, אטבי מתכת רשעים. נראה אותך מעמיד אותי במבחן אוהבים. ישבני עדיין מורם אליו, ומופתע כאשר אדוני חודר אליו בכול אונו וכוחו וגורר אחריו צעקה חרישית הבוקעת מעמקי גרוני. בועל אותי בצורה תובענית ואני מתמסרת לו, אין טעם להלחם בדבר האהוב עליי מכול. ידיי מתחילות לכאוב, כל תנועה שלו מלווה בזריקת ראשי לעבר הקיר וסכנת פגיעה.
שנינו בלהט הרגע, "מרשה לך להוציא אנחה", לא שמה עליו יותר, מוציאה צעקה, אני יודעת שזה נרשם במוחו הקדחני. צעקותיי נשמעות אל חלל האוויר, מלוות בעונג צרוף, ידו האחת נשלחת לאיברי בחשק ואני נלחמת בו שלא יעשה לי דבר, הוא מודע למצב. אין טעם. נחלשת, הוא מביא אותי לגמירה באנחה ואני נופלת שדודה על המיטה.
אין זמן להתאושש ומרגישה טיפות שעווה חמות זורמות על ישבני. הוא עובד בעורמה, אבירי, ומשחרר את ידיי מתוך הקשרים. אני מתהפכת, נקשרת מחדש ונותנת לו להזרים את השעווה על עורי הצח. מטפטף על ידיי, על שדיי, על רגליי, ועל איברי פוסח. מתרומם, הוא מביא לו שוט נעים. קול חבטה נשמע באוויר, הוא עדיין לא קרוב אליי. עכשיו, צעדיו בסמוך לאוזני ושוטו מונף באוויר. שקט... ואז חבטה. איברי בוער, אני מעיפה זעקה. "על כך שצעקת לנגד רצוני, עונש", מגחך, אני כל כך אפסית. עוד מכה פוגעת בי, עם הרטיבות שנותרה בי אני מתגרה מחדש. הוא בטח יפקיר את תאבוני אליו בשנית.
"תספרי יחד איתי," חיוך.
"אחד, אדוני," נאנחת, "שלוש, אדוני," מרגישה עונג, "שבע, אדוני," הכאב מטפס, "עשר, אדוני".
כואב. הוא מפסיק. משחרר את ידיי לתמיד, נשכב לידי ומחבק אותי. נושקת לו בתאווה חסרת מעצורים. הוא נשכב עליי, פותח את רגליי וצולל, חופר עם אצבעותיו ונושק לדגדגני, לאט, עוטף את כולי, אני כבר לא שם, באקסטזה, לשונו חוקרת את גופי, מרפאת את מכאוביי. אני נרעדת מעליו, וגומרת.
שקט. הרחוב דומם. תם ונשלם.
הדלת נפתחת, למולי עומד אבירי, לבן כשד המאיים על קורבנו, זקנו הארוך, עיניו המאופרות בעפרון שחור, שערו הכהה ועורו הענוג. כמיהה. אני מרגישה כה חשופה למולו, כה קטנה למול מבטו החוקר. הוא אוסף אותי לידיו, מנוחה נוחתת על ראשי, חומו מגן עליי מפני הרע השורר בחוץ. רגליי אינן נוגעות בקרקע, אני עכשיו בתוך ידיו החסונות, אצבעותיו הארוכות כנחשים ארסיים, ואני טרפם. לוקח אותי לחדרו, עיניי נסגרות בעודי שומעת את צעדיו מתחתיי כרעם בלילה חורפי. קולות נעליי המתכת שלו, כה קשות וגסות והוא רך מבפנים.
משכיב אותי על מיטת העץ שלו, מוקפת נרות ועלי כותרת של ורדים, מוקפת ריגושים. פושט את חולצתי. כפי שנצטוויתי, עירומה אנוכי ורק עורי הוא מגני היחיד. חצאיתי מוסרת אף היא, וגופי מרגיש את בד הסאטן שהוא שכוב עליו. מתפנקת למולו. מבטו מזהיר, יש לי גבולות. מסובב את גבי אליו, מקים אותי על ברכיי, הוא נשען עליי מעט ואני כה חלשה למולו. נושק לצווארי, בין קימוריי, נאנחת, נשיכה קלה, אני כל כך שלו כעת. תופס את שדיי, מגע גס ובוטח, מוחץ אותם אל ידיו, אל בטני, אוחז בפטמותיי ומניע כמחול דבורים, הכאב, נאנחת כנגדו, צביטות קלות אשר אט אט הופכות לאינטנסיביות וברורות.
מקומי לרגליו. הוא דוחף אותי על המיטה, בטני שכובה כעת על הבד, נזכרת כמה טוב לי. קושר את ידיי למוטות הברזל שעל המיטה, הקשר הוא בלתי נמנע. עיניי נעצמות בציפייה, נעליו זזות לידי, שומעת את קול מכנסיו אשר נופלות לקרקע ואת חולצתו המיוזעת נופלת לרגליו, היא מעריצה את גופו כשם שאני. הוא נשכב על גבי, ידו חותרת תחתיי במגע אחוז טירוף, ואני יחד איתו.
"אל תשמיעי קול", רודה בי, בולם את פי. בועל את איברי, לאט, בדייקנות, כמו תמיד, בתנועות סיבוביות שמטריפות אותי, אני נעה בשלמות עם גופו ואז, צביטה, הוא מזכיר לי שיש גם כאב מסביבי. דגדגני מתנפח, צבעו אדום כלהט הרגע והוא אונס אותו במגעו, הולך מסביבו, הולך איתו.
"מבקשת רשות, אדון," נאנחת קלות, נשימתי כבדה עליי, "אדון... לגמור...". גונחת, מרגישה חיוך נמתח על פניו, הוא מפסיק. זרמים של עונג עוברים בין רגליי, כועסת עליו שהוא משחק בי כך, איני בובה. שם על עיני כיסוי, "הרימי את ישבנך," גוער. מרימה, מצייתת לו בכול חומרת מצב. מרגישה מכה נוחתת על ישבני בעוצמה, הוא משטה בי, אני יודעת שהוא רוצה אותי, ועוד מכה, אני שותקת, עדיין לא אפשר לי לפנות אליו בדברים, ולא זזה כי אסור, זה אחד הכללים.
הוא רואה שאני מקשיבה לפקודותיו, ממשיך להנחית עליי מכות אהבה, וסימני כאב מוכחים על ישבני. הפסיק. לוקחת נשימה עמוקה. "ילדה טובה שלי..." נושק לגופי הדואב, מעביר ידיו על איברי הבוער. כולי רטובה, חושקת בו כל כך.
הוא נעלם בין הצללים, השקט משגע וקודח במוחי. מה הוא עושה שם לעזאזל. אטבים. מרגישה גלי כאב אוחזים בי מבלי להרפות. החזה שלי יעמוד בזה, אטבי מתכת רשעים. נראה אותך מעמיד אותי במבחן אוהבים. ישבני עדיין מורם אליו, ומופתע כאשר אדוני חודר אליו בכול אונו וכוחו וגורר אחריו צעקה חרישית הבוקעת מעמקי גרוני. בועל אותי בצורה תובענית ואני מתמסרת לו, אין טעם להלחם בדבר האהוב עליי מכול. ידיי מתחילות לכאוב, כל תנועה שלו מלווה בזריקת ראשי לעבר הקיר וסכנת פגיעה.
שנינו בלהט הרגע, "מרשה לך להוציא אנחה", לא שמה עליו יותר, מוציאה צעקה, אני יודעת שזה נרשם במוחו הקדחני. צעקותיי נשמעות אל חלל האוויר, מלוות בעונג צרוף, ידו האחת נשלחת לאיברי בחשק ואני נלחמת בו שלא יעשה לי דבר, הוא מודע למצב. אין טעם. נחלשת, הוא מביא אותי לגמירה באנחה ואני נופלת שדודה על המיטה.
אין זמן להתאושש ומרגישה טיפות שעווה חמות זורמות על ישבני. הוא עובד בעורמה, אבירי, ומשחרר את ידיי מתוך הקשרים. אני מתהפכת, נקשרת מחדש ונותנת לו להזרים את השעווה על עורי הצח. מטפטף על ידיי, על שדיי, על רגליי, ועל איברי פוסח. מתרומם, הוא מביא לו שוט נעים. קול חבטה נשמע באוויר, הוא עדיין לא קרוב אליי. עכשיו, צעדיו בסמוך לאוזני ושוטו מונף באוויר. שקט... ואז חבטה. איברי בוער, אני מעיפה זעקה. "על כך שצעקת לנגד רצוני, עונש", מגחך, אני כל כך אפסית. עוד מכה פוגעת בי, עם הרטיבות שנותרה בי אני מתגרה מחדש. הוא בטח יפקיר את תאבוני אליו בשנית.
"תספרי יחד איתי," חיוך.
"אחד, אדוני," נאנחת, "שלוש, אדוני," מרגישה עונג, "שבע, אדוני," הכאב מטפס, "עשר, אדוני".
כואב. הוא מפסיק. משחרר את ידיי לתמיד, נשכב לידי ומחבק אותי. נושקת לו בתאווה חסרת מעצורים. הוא נשכב עליי, פותח את רגליי וצולל, חופר עם אצבעותיו ונושק לדגדגני, לאט, עוטף את כולי, אני כבר לא שם, באקסטזה, לשונו חוקרת את גופי, מרפאת את מכאוביי. אני נרעדת מעליו, וגומרת.
שקט. הרחוב דומם. תם ונשלם.
