מותשת

אז נכון, אני הסאבית הבלתי מעורערת שלך, כן יקירי, רק שלך. ואיתך אני אוהבת ועליך אני חושבת, ובגללך ויתרתי (למרות שמעולם לא ביקשת) על כל מהלך חיי, על העבודה, על הילדה, החברות והמשפחה.

כן, יקירי, וזאת על מנת שאהיה פנויה לשרת אותך, פנויה להקפצות שלך, שלקראתן אני עומדת דום מתוח עם כל קריאה. אבל יש ביננו משהו נוסף, יש פה אותנו, בתוך כל המהומה, יש את האושר שלנו שכלום לא מפר מלבד..., בעצם מלבדי.

נכון, על פני השטח הכל טוב, אבל אתה מרגיש אותי, אתה יודע. אני כועסת, לא מצליחה לוותר, לא מצליחה להניח לעבר, לנוכחותך בחיי אחרות באופן משמעותי, כמו לי.

אני כותבת כאן מכתב פרידה לכעס כי באמת אני רוצה להניח לזה ולתת שוב ושוב ושוב הזדמנות נוספת. אני אנסה לקבל ולראות אותך כפי שאתה עם כל הכאב אבל עם אהבה גדולה מאוד. והכעס, אותו אנסה להמיר ב... ב.. אני לא יודעת במה, לא יודעת אחרת. מה ימלא את החלל שיווצר אם יחלוף הכעס? - אני שואלת את עצמי. מרוב הרגלי לחושך, לא רואה אור.

אולי תתווסף אליו אהבה, אולי אימה גדולה יותר, אולי חוסר אמונה כוללני עוד יותר, והכי מפחדת שיוחלף הכעס בסלידה. מבטיחה לנסות, זו משאלתי לשנה החדשה.