העונש השני
מאת shoko(מתחלפת){Rainbow}
29 בספטמבר 2004
לא אזיין לכם את השכל על הסיבות שהביאו אותי לקבל את העונש הזה, אומר את זה חד וחלק, הגיע לי. למרות ששלחתי לו הודעת התנצלות באתר, וניסיתי התרפסות קלה, הוא גזר עלי שני עונשים: "העונש הראשון שלך הוא שאסור לך לפנות אלי עד שאני פונה אליך, את העונש השני את עוד תרגישי". נאנחתי לעצמי והבנתי שאין מנוס, אני אאלץ לשלם על זה.
לקראת השנה החדשה קיבלתי הודעה: "העונש הראשון נגמר, חכי לעונש הבא".
חייכתי (עברתי כמעט בשלום את העונש הזה) ולא חששתי במאומה ממה שעתיד לקרות.
וזה הגיע. אין ספק שזה בא לי ביום הכי לא טוב, הייתי עייפה, לא התאים לי להתארגן ככה לכבודו, אבל ברירה לא ממש הייתה לי. נשלחה אלי הודעה לפלאפון ולא ממש אפשר היה להתווכח איתה: "היום בעשר את אצלי לקבלת עונש", ותגידו לי אתם, איך הייתי יכולה לסרב לזה? גם ככה הסתבכתי איתו מספיק.
הגעתי קצת לפני הזמן - קצת הרבה, הקדמתי בארבעים דקות. אחרי עשרים דקות בחוץ החלטתי לשלוח לו הודעה: "אדון, אני כבר כאן, אני יכולה לצלצל באינטרקום?" במחשבה שהוא לא יתן לי להישאר לבד ברחוב, נכון? לא! לא נכון! הוא שלח הודעה בחזרה: "לא". אחרי עשר דקות נוספות, קיבלתי עוד הודעה: "כנסי, מחכה לך משהו ליד הדלת".
כמעט רצתי את כל המדרגות, מצאתי על הדלת קולר. תזרמי עם זה, אמרתי לעצמי, ענדתי את הקולר, ונקשתי קלות על הדלת. הוא פתח אותה, בידו הייתה רצועה. בשקט, בלי מילה, הוא לקח מידיי את התיק והשקיות, הניח אותם בצד, חיבר את הרצועה לקולר, אמר לי לרדת על ארבע ונתן לי לשתות מים. עשיתי טובה ששתיתי, לא ממש הייתי צמאה אבל לא רציתי לעצבן אותו על ההתחלה.
אחרי כמה לגימות הנחתי את הכוס על השולחן. "תשתי!" ציווה עלי. לקחתי את הכוס שוב ושתיתי עוד כמה לגימות. לפני שהנחתי אותה שוב הסתכלתי עליו, מחפשת אישור ממנו במבטי. "תגמרי הכל!" עשיתי כדבריו.
אחרי כן, הוא לקח אותי לסיבוב בדירה, אני על ארבע, והוא מושך אותי. אלוהים, מישהו יודע עד כמה כואב ללכת ככה? עשינו סיבוב בבית, עד שהתחלתי להתבכיין. אז הוא גרר אותי לחדר אחר, הושיב אותי על כיסא, התיישב מולי ושאל: "את הולכת על ארבע ומלקקת את הרגליים שלי. מה זה עושה אותך?"
לא עניתי. הוא הושיט את ידו לפרצופי, הכריח אותי להסתכל בעיניו היפות, ושאל שוב: "מה זה עושה אותך?"
אני עדיין בשתיקתי. "לא רוצה לענות, לא תדברי בכלל" אמר וקשר לי גאג לפה. סביב מותניי הוא כרך חבלים. כאן התחלתי ממש לפחד, מה הולך להיות? אני לא יודעת אם הוא ראה את הפחד בעיני, אבל הוא היה שם. מצד שני, בטחתי בו לא במאה אחוז אלא במיליון אחוז.
הוכנסתי מתחת לשולחן עץ גדול, שסביבו ניצבו נרות קטנים דולקים. הוא קשר את רגליי לרגליי השולחן, ואת החבלים שסביב למתניי, הוא קשר מעל השולחן (נראה לי... לא הייתי ממש מפוקסת). לא היה לי לאן ללכת, לא משנה לאן הייתי זזה, הייתי תקועה. הוא הופיע לפניי עם צעיף וקשר לי גם את העיניים. זהו, אני קשורה, מנותקת. עוד כמה דקות (אם יהיו אלו כמה דקות) אני אאבד כל כיוון.
שמעתי אותו הולך בחדר קצת, ואז נהיה שקט. אלוהים, אני מפחדת. מה יקרה אם...? הנה השדים שלך מגיעים, כל כך חיכית להם, השדים של "מה אם" ו - "מי יציל אותי". אבל החלטתי שאני אהיה חזקה מולם, ושהם לא יפריעו לי. עברו המון דקות כאלו, בשקט. מדי פעם שמעתי אותו אבל זה נראה לי לעיתים רחוקות מדי.
ואז זה בא. לא הצלחתי להתאפק יותר ופשוט פרצתי בבכי. באותה שניה הוא ניגש אלי, הוריד לי את הגאג במהירות שרק אלוהים יודע איך הוא עשה את זה, ושאל אותי אם הכל בסדר. לא, חשבתי לעצמי בראש, הכל לא בסדר, אני לבד ואני מפחדת, ואני לא יכולה לעזור לעצמי, אז אל תשאל אותי אם הכל בסדר.
מן הסתם לא עניתי לו, פשוט שתקתי. שתיקות, ויתפלאו כל אלה שמכירים אותי, הן לפעמים חלק בלתי נפרד ממני, הזמן הזה שאני לא מצליחה להוציא מילה מהפה... נדיר אבל קורה גם לי.
הוא הצליף בי והכריח אותי לשתות מקערה שהוא הניח שם. ניסיתי להתחכם (הוא שם לב?), להרים את הקערה אלי. "אל תזיזי את הקערה". לא הייתי מוכנה לזה, אני לא מוכנה לזה. לא אמרתי את המילים, אבל ההתנהגות שלי ללא ספק הוכיחה את זה, אחרת איך תסבירו את העובדה שבלי להתבלבל הוא פשוט דחף לי את הראש לקערה?
אח"כ באו דברים שאני מכירה, הצלפות, שעווה, אבל אני הייתי חצי שם וחצי לא. ניסיתי להיות שם כמה שיותר, אבל הגוף שלי כאילו התנתק ממני. לא הרגשתי רע עם זה, לא ידעתי למען האמת מה להרגיש. עומד מולי אדם/אדון שאני מעריכה מאוד, מעריצה מאוד, ואני לא מרגישה שאני ממש שם. אני מרגישה שאני זורמת, אני לא מרגישה שרע לי, אני מרגישה מוזר... מאוד מוזר.
ניסיתי לרצות אותו, אני לא יודעת עד כמה הצלחתי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. האם זהו האפקט של ההתמודדות עם פחדים ששנים אני סוחבת? האם זהו האפקט של המילה "עונש"?
מצצתי לו, התנוחה לא הייתה כל כך נוחה כששכבתי שם על השולחן אחר כך, והרגשתי שאני לא עושה את זה מספיק טוב כי אין לי גישה טובה. למה הוא מתעקש על התנוחה הזו? הוא לא רוצה להנות יותר? אני יודעת למצוץ הרבה יותר טוב מזה, אבל שתקתי. דבר אחד הפריע לי, למה הוא כ"כ מתעקש שאני אודה שאני כלבה? שאלתי אותו והוא אמר לי לשתוק.
חשתי אליו רגשות מעורבים. קרבה וריחוק, אהבה ושנאה, רצון להתמרד ורצון להיות כנועה...
הגיע זמן ההפסקה. נשארתי לשכב על השולחן, לא זזתי. הוא התיישב מולי, על הרצפה, נשען על הקיר. סקירה קצרה של הגבר מולי מביאה אותי למסקנה: הבחור חתיך, מרשים, מגלה רגישות כשצריך ועדיין לא יכולתי להוציא מילה מהפה. נעתקו המילים מפי. בכיתי. הוא שאל אותי אם אני בסדר. האם הייתי בסדר?
הסברתי לו למה עשיתי את מה שעשיתי, למה הגיע לי העונש הזה. אולי הוא הבין ואולי לא. מעורב בזה מישהו אחר, שכבר לא בחיי. דיברנו קצת ככה, כשאני על השולחן והוא על הריצפה.
הערב הזה עוד נמשך, וכשיצאתי ממנו הרגשתי אחרת, כאילו הגעתי שוקו אחת ויצאתי שוקו אחרת. הייתי צריכה לפרוט את העניין לפרטי פרטים בכדי להבין מה עשיתי שם, מה חוויתי שם, ולמה למה לעזאזל הייתי צריכה את זה. אל דאגה, קיבלתי את כל התשובות...
לקראת השנה החדשה קיבלתי הודעה: "העונש הראשון נגמר, חכי לעונש הבא".
חייכתי (עברתי כמעט בשלום את העונש הזה) ולא חששתי במאומה ממה שעתיד לקרות.
וזה הגיע. אין ספק שזה בא לי ביום הכי לא טוב, הייתי עייפה, לא התאים לי להתארגן ככה לכבודו, אבל ברירה לא ממש הייתה לי. נשלחה אלי הודעה לפלאפון ולא ממש אפשר היה להתווכח איתה: "היום בעשר את אצלי לקבלת עונש", ותגידו לי אתם, איך הייתי יכולה לסרב לזה? גם ככה הסתבכתי איתו מספיק.
הגעתי קצת לפני הזמן - קצת הרבה, הקדמתי בארבעים דקות. אחרי עשרים דקות בחוץ החלטתי לשלוח לו הודעה: "אדון, אני כבר כאן, אני יכולה לצלצל באינטרקום?" במחשבה שהוא לא יתן לי להישאר לבד ברחוב, נכון? לא! לא נכון! הוא שלח הודעה בחזרה: "לא". אחרי עשר דקות נוספות, קיבלתי עוד הודעה: "כנסי, מחכה לך משהו ליד הדלת".
כמעט רצתי את כל המדרגות, מצאתי על הדלת קולר. תזרמי עם זה, אמרתי לעצמי, ענדתי את הקולר, ונקשתי קלות על הדלת. הוא פתח אותה, בידו הייתה רצועה. בשקט, בלי מילה, הוא לקח מידיי את התיק והשקיות, הניח אותם בצד, חיבר את הרצועה לקולר, אמר לי לרדת על ארבע ונתן לי לשתות מים. עשיתי טובה ששתיתי, לא ממש הייתי צמאה אבל לא רציתי לעצבן אותו על ההתחלה.
אחרי כמה לגימות הנחתי את הכוס על השולחן. "תשתי!" ציווה עלי. לקחתי את הכוס שוב ושתיתי עוד כמה לגימות. לפני שהנחתי אותה שוב הסתכלתי עליו, מחפשת אישור ממנו במבטי. "תגמרי הכל!" עשיתי כדבריו.
אחרי כן, הוא לקח אותי לסיבוב בדירה, אני על ארבע, והוא מושך אותי. אלוהים, מישהו יודע עד כמה כואב ללכת ככה? עשינו סיבוב בבית, עד שהתחלתי להתבכיין. אז הוא גרר אותי לחדר אחר, הושיב אותי על כיסא, התיישב מולי ושאל: "את הולכת על ארבע ומלקקת את הרגליים שלי. מה זה עושה אותך?"
לא עניתי. הוא הושיט את ידו לפרצופי, הכריח אותי להסתכל בעיניו היפות, ושאל שוב: "מה זה עושה אותך?"
אני עדיין בשתיקתי. "לא רוצה לענות, לא תדברי בכלל" אמר וקשר לי גאג לפה. סביב מותניי הוא כרך חבלים. כאן התחלתי ממש לפחד, מה הולך להיות? אני לא יודעת אם הוא ראה את הפחד בעיני, אבל הוא היה שם. מצד שני, בטחתי בו לא במאה אחוז אלא במיליון אחוז.
הוכנסתי מתחת לשולחן עץ גדול, שסביבו ניצבו נרות קטנים דולקים. הוא קשר את רגליי לרגליי השולחן, ואת החבלים שסביב למתניי, הוא קשר מעל השולחן (נראה לי... לא הייתי ממש מפוקסת). לא היה לי לאן ללכת, לא משנה לאן הייתי זזה, הייתי תקועה. הוא הופיע לפניי עם צעיף וקשר לי גם את העיניים. זהו, אני קשורה, מנותקת. עוד כמה דקות (אם יהיו אלו כמה דקות) אני אאבד כל כיוון.
שמעתי אותו הולך בחדר קצת, ואז נהיה שקט. אלוהים, אני מפחדת. מה יקרה אם...? הנה השדים שלך מגיעים, כל כך חיכית להם, השדים של "מה אם" ו - "מי יציל אותי". אבל החלטתי שאני אהיה חזקה מולם, ושהם לא יפריעו לי. עברו המון דקות כאלו, בשקט. מדי פעם שמעתי אותו אבל זה נראה לי לעיתים רחוקות מדי.
ואז זה בא. לא הצלחתי להתאפק יותר ופשוט פרצתי בבכי. באותה שניה הוא ניגש אלי, הוריד לי את הגאג במהירות שרק אלוהים יודע איך הוא עשה את זה, ושאל אותי אם הכל בסדר. לא, חשבתי לעצמי בראש, הכל לא בסדר, אני לבד ואני מפחדת, ואני לא יכולה לעזור לעצמי, אז אל תשאל אותי אם הכל בסדר.
מן הסתם לא עניתי לו, פשוט שתקתי. שתיקות, ויתפלאו כל אלה שמכירים אותי, הן לפעמים חלק בלתי נפרד ממני, הזמן הזה שאני לא מצליחה להוציא מילה מהפה... נדיר אבל קורה גם לי.
הוא הצליף בי והכריח אותי לשתות מקערה שהוא הניח שם. ניסיתי להתחכם (הוא שם לב?), להרים את הקערה אלי. "אל תזיזי את הקערה". לא הייתי מוכנה לזה, אני לא מוכנה לזה. לא אמרתי את המילים, אבל ההתנהגות שלי ללא ספק הוכיחה את זה, אחרת איך תסבירו את העובדה שבלי להתבלבל הוא פשוט דחף לי את הראש לקערה?
אח"כ באו דברים שאני מכירה, הצלפות, שעווה, אבל אני הייתי חצי שם וחצי לא. ניסיתי להיות שם כמה שיותר, אבל הגוף שלי כאילו התנתק ממני. לא הרגשתי רע עם זה, לא ידעתי למען האמת מה להרגיש. עומד מולי אדם/אדון שאני מעריכה מאוד, מעריצה מאוד, ואני לא מרגישה שאני ממש שם. אני מרגישה שאני זורמת, אני לא מרגישה שרע לי, אני מרגישה מוזר... מאוד מוזר.
ניסיתי לרצות אותו, אני לא יודעת עד כמה הצלחתי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. האם זהו האפקט של ההתמודדות עם פחדים ששנים אני סוחבת? האם זהו האפקט של המילה "עונש"?
מצצתי לו, התנוחה לא הייתה כל כך נוחה כששכבתי שם על השולחן אחר כך, והרגשתי שאני לא עושה את זה מספיק טוב כי אין לי גישה טובה. למה הוא מתעקש על התנוחה הזו? הוא לא רוצה להנות יותר? אני יודעת למצוץ הרבה יותר טוב מזה, אבל שתקתי. דבר אחד הפריע לי, למה הוא כ"כ מתעקש שאני אודה שאני כלבה? שאלתי אותו והוא אמר לי לשתוק.
חשתי אליו רגשות מעורבים. קרבה וריחוק, אהבה ושנאה, רצון להתמרד ורצון להיות כנועה...
הגיע זמן ההפסקה. נשארתי לשכב על השולחן, לא זזתי. הוא התיישב מולי, על הרצפה, נשען על הקיר. סקירה קצרה של הגבר מולי מביאה אותי למסקנה: הבחור חתיך, מרשים, מגלה רגישות כשצריך ועדיין לא יכולתי להוציא מילה מהפה. נעתקו המילים מפי. בכיתי. הוא שאל אותי אם אני בסדר. האם הייתי בסדר?
הסברתי לו למה עשיתי את מה שעשיתי, למה הגיע לי העונש הזה. אולי הוא הבין ואולי לא. מעורב בזה מישהו אחר, שכבר לא בחיי. דיברנו קצת ככה, כשאני על השולחן והוא על הריצפה.
הערב הזה עוד נמשך, וכשיצאתי ממנו הרגשתי אחרת, כאילו הגעתי שוקו אחת ויצאתי שוקו אחרת. הייתי צריכה לפרוט את העניין לפרטי פרטים בכדי להבין מה עשיתי שם, מה חוויתי שם, ולמה למה לעזאזל הייתי צריכה את זה. אל דאגה, קיבלתי את כל התשובות...
