ערב רגיל לחלוטין. סיימנו לאכול, הכלים כבר שטופים, יושבים מול הטלוויזיה, כל אחד בשלו. אני עם ספר חדש והוא צופה באיזו תוכנית. "שבי למרגלותיי" הוא אומר לי לפתע, כאילו זה הדבר הכי נורמאלי להגיד בערב שקט ונעים שכזה...

ניסיתי לרצות אותו, אני לא יודעת עד כמה הצלחתי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. האם זהו האפקט של ההתמודדות עם פחדים שאני סוחבת שנים? האם זהו האפקט של המילה "עונש"?...

"אל תסתובבי, רק תקשיבי לשאלות שלי ותעני לי בניעת ראש. אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת. את מוכנה לכל?" הנדתי את ראשי לחיוב. "את פוחדת?" שאל. שוב הנדתי את ראשי לחיוב. "מצויין," הוא אמר...

דיברתי קודם עם האדון שלה. פניתי אליו, הסברתי לו. "רוצה," אמרתי, "רוצה אותך, ואת שיפחתך". לא עברו מספר ימים ומצאתי את עצמי מאחרת אליהם...