ציפורניים
מאת SexyRed(שולטת){Woody}
8 באוקטובר 2004
ניגשת לרגליי, כולך כפוף ומפוחד, מבטך אינו נישא אל עיניי, הפגנת כבוד והערצה לכפות רגליי. שקוע בתוכן, בלק האדום, בעורן הלבן והצח. "אני באמת לא אוהבת שמפריעים לי," גערתי בך. השיחה הייתה חשובה מכדי שאתן למשהו להפריע לי. "אחר כך, נפגש למעלה. חכה לי שם".
עלית על ארבע במדרגות האבן, לאט לאט פסעת לתוך חדרי והתיישבת ליד מיטתי, השטיח השחור נעם לך, לכמה רגעים נדדת במחוזות אחרים. שמעת את קול צעדיי דרך הרצפה הקרה, "קום", התרוממת בקצב מהיר לא רצית שאמתין לך. אחזתי בכף ידך הנעימה והשענתי אותך על הקיר, שלשלאות מתכת נקשרו סביב ידייך, עינייך נעצמו עם כיסוי עיניים גדול, מכנסייך הופשלו. פעימות הלב שלך דהרו, חשת התרגשות קלה, התגעגעת להרגשה של השפלה. בעבודה היית כדום על אחרים, פעלת דרך היגיון צרוף ללא רגשות אשם, בלילה נחתת ליד מיטתי, נשכבת על השטיח והתכרבלת עם כף רגלי. כלבלב שלי.
טיפות שעווה נשרו על גבך הכהה, עת חשת הקלה וצריבה יחד, ניסית להתחמק, זזת כחסר אונים. הטיפות זלגו עד לישבנך וקפאו. כעת, ציפורניי מטיילות על גופך, מותירות קווים דקים, אדמדמים ונעימים, הרגשת חום אפפה אותך. הגברתי את העוצמה, חרטתי את שמי על בשרך, טיפות דם קטנות בצבצו דרך הקווים, רעדת למגע ידי. הדם זרם למורד רגלייך, חייכתי להנאתי, יצירת מופת משלי. גנחת. "לא זכור לי שנתתי לך רשות להשמיע ציוץ, אפס", גרונך בגד בך, לא השמעת קול.
טיילתי בחדר, עברתי ליד הכוננית ואחזתי בקיין, הבטתי על ישבנך, זרם של מחשבות עטף אותי, ואני מניחה גם אותך. צעדתי לידך, יובש בשפתייך, נשקתי לך, נשיקה רכה ועדינה רק כדי להזכיר לך שאני אוהבת אותך. מכה נחתה על הישבן, אודם נוצר עליה ופס חדש הופיע. ועוד מכה, אני שומעת אותך מתאפק לא להוציא הגה, חבל, אני נהנת לשמוע דרך הסדקים בקולך את ההנאה. שאפת לריאותך עוד חמצן, והמשכתי להכות בך, בוהה בצורת הסורגים שנוצרה עלייך. הוצאת אנחה קלושה, וויתרתי הפעם, מותר לך להיות אנושי.
שוב אחזתי בנר, טפטפתי על ישבנך, כאב לך, ראיתי את גופך רועד... קול קלוש ומתחנן... "כואב...", הסרתי את כיסוי העיניים ממך, "אמרתי לך לא להפריע לי בשיחות, ובכל זאת, הרשית לעצמך לעשות זאת. באמת ציפית שאני אוותר?". לא הגבת, ידעת שאני צודקת, המבט שלי הקפיא אותך מעט. חזרתי אל אחורייך, תפסתי בשוט השני שנקלה לידיי, שוט זנבות עם קצוות מתכת, התחלתי להצליף בך, בעורמה, ידעתי כי כעת אתה פגיע וחלש, למדת מן הלקח, כמעט וקרסת מול עיניי. עשר הצלפות, מספר עגול ומושלם.
הנחתי עלייך מצבטים קרים, דמעה זלגה בעינייך, אתה לא יודע כמה עוד תהיה מסוגל לספוג. השארתי אותך קשור, מול קיר אדום וירדתי למטבח, מזגתי לעצמי עוד כוס יין, הצתתי סיגריה והתיישבתי בסלון. טלפון. עניתי, קצרות, אתה די אבוד למעלה. הנחתי את הכוס על שולחן העץ, פתחתי את הפריזר והוצאתי קובית קרח יחידה. כשהגעתי לדלת חדרי, ראיתי אותך זז במנסה לברוח או לפחות לעשות לעצמך יותר נוח. ללא הועיל.
לבשתי כפפה, קובית הקרח נזלה מעט. "תתכופף", החדרתי אותה לישבנך בשקט, "אל תפיל אותה... אחרת...". באמת שניסית, והצלחת. אחר כך תקבל את הטפיחה על השכם. המים זלגו, הרטיבו את שוקייך, רגלייך, ונספגו בשטיח. ידיי עטפו אותך, הסרתי את המצבטים, שחררתי את ידייך הדואבות וסובבתי אותך אליי. מבט מחוייך מאחורי דמעות הופיע, שמחתי בשבילך ויחד איתך. "כרע ברך מולי", ראשך היה בגובה בטני, אספתי אותך אליי ונשקתי לראשך, ציפורניי שוב החלו לטייל על גופך.
עלית על ארבע במדרגות האבן, לאט לאט פסעת לתוך חדרי והתיישבת ליד מיטתי, השטיח השחור נעם לך, לכמה רגעים נדדת במחוזות אחרים. שמעת את קול צעדיי דרך הרצפה הקרה, "קום", התרוממת בקצב מהיר לא רצית שאמתין לך. אחזתי בכף ידך הנעימה והשענתי אותך על הקיר, שלשלאות מתכת נקשרו סביב ידייך, עינייך נעצמו עם כיסוי עיניים גדול, מכנסייך הופשלו. פעימות הלב שלך דהרו, חשת התרגשות קלה, התגעגעת להרגשה של השפלה. בעבודה היית כדום על אחרים, פעלת דרך היגיון צרוף ללא רגשות אשם, בלילה נחתת ליד מיטתי, נשכבת על השטיח והתכרבלת עם כף רגלי. כלבלב שלי.
טיפות שעווה נשרו על גבך הכהה, עת חשת הקלה וצריבה יחד, ניסית להתחמק, זזת כחסר אונים. הטיפות זלגו עד לישבנך וקפאו. כעת, ציפורניי מטיילות על גופך, מותירות קווים דקים, אדמדמים ונעימים, הרגשת חום אפפה אותך. הגברתי את העוצמה, חרטתי את שמי על בשרך, טיפות דם קטנות בצבצו דרך הקווים, רעדת למגע ידי. הדם זרם למורד רגלייך, חייכתי להנאתי, יצירת מופת משלי. גנחת. "לא זכור לי שנתתי לך רשות להשמיע ציוץ, אפס", גרונך בגד בך, לא השמעת קול.
טיילתי בחדר, עברתי ליד הכוננית ואחזתי בקיין, הבטתי על ישבנך, זרם של מחשבות עטף אותי, ואני מניחה גם אותך. צעדתי לידך, יובש בשפתייך, נשקתי לך, נשיקה רכה ועדינה רק כדי להזכיר לך שאני אוהבת אותך. מכה נחתה על הישבן, אודם נוצר עליה ופס חדש הופיע. ועוד מכה, אני שומעת אותך מתאפק לא להוציא הגה, חבל, אני נהנת לשמוע דרך הסדקים בקולך את ההנאה. שאפת לריאותך עוד חמצן, והמשכתי להכות בך, בוהה בצורת הסורגים שנוצרה עלייך. הוצאת אנחה קלושה, וויתרתי הפעם, מותר לך להיות אנושי.
שוב אחזתי בנר, טפטפתי על ישבנך, כאב לך, ראיתי את גופך רועד... קול קלוש ומתחנן... "כואב...", הסרתי את כיסוי העיניים ממך, "אמרתי לך לא להפריע לי בשיחות, ובכל זאת, הרשית לעצמך לעשות זאת. באמת ציפית שאני אוותר?". לא הגבת, ידעת שאני צודקת, המבט שלי הקפיא אותך מעט. חזרתי אל אחורייך, תפסתי בשוט השני שנקלה לידיי, שוט זנבות עם קצוות מתכת, התחלתי להצליף בך, בעורמה, ידעתי כי כעת אתה פגיע וחלש, למדת מן הלקח, כמעט וקרסת מול עיניי. עשר הצלפות, מספר עגול ומושלם.
הנחתי עלייך מצבטים קרים, דמעה זלגה בעינייך, אתה לא יודע כמה עוד תהיה מסוגל לספוג. השארתי אותך קשור, מול קיר אדום וירדתי למטבח, מזגתי לעצמי עוד כוס יין, הצתתי סיגריה והתיישבתי בסלון. טלפון. עניתי, קצרות, אתה די אבוד למעלה. הנחתי את הכוס על שולחן העץ, פתחתי את הפריזר והוצאתי קובית קרח יחידה. כשהגעתי לדלת חדרי, ראיתי אותך זז במנסה לברוח או לפחות לעשות לעצמך יותר נוח. ללא הועיל.
לבשתי כפפה, קובית הקרח נזלה מעט. "תתכופף", החדרתי אותה לישבנך בשקט, "אל תפיל אותה... אחרת...". באמת שניסית, והצלחת. אחר כך תקבל את הטפיחה על השכם. המים זלגו, הרטיבו את שוקייך, רגלייך, ונספגו בשטיח. ידיי עטפו אותך, הסרתי את המצבטים, שחררתי את ידייך הדואבות וסובבתי אותך אליי. מבט מחוייך מאחורי דמעות הופיע, שמחתי בשבילך ויחד איתך. "כרע ברך מולי", ראשך היה בגובה בטני, אספתי אותך אליי ונשקתי לראשך, ציפורניי שוב החלו לטייל על גופך.
