ככה זה התחיל (סיפור בהמשכים) - חלק ראשון
מאת שטן{דסדמונה}
12 באוקטובר 2004
אף פעם לא הייתי ה"דום" הקלאסי, אפשר לומר גם שמעולם לא באמת הייתי ממש בעניין של BDSM לשמו. נכון שהסאונד של כף היד המתלבשת יפה יפה על ישבן קריר, העיקצוץ שמשדרים לך קצות העצבים באותה כף יד, והסימן שנותר על הישבן שזה עתה הנחתת את ידך עליו, תמיד עוררו בי תחושת התרוממות מסויימת.
גוף קשור אל המיטה או באמצע הסלון, מבטה הנרגש של הקשורה הממתינה לבאות, גם הם תמיד ריגשו אותי במידה מסויימת. אבל מעולם לא חיפשתי לי שפחה או מלכה, ואפשר בהחלט לאמר שניתן לסכם את ניסיוני הבידיאסאמי במספר חוויות מצומצם, שלא דרושות לך יותר מעשר אצבעות כדי לספור. לעזאזל, עוד תחזור הביתה עם עודף.
פגשתי אותה כאילו במקרה אבל ממש ממש לא. בדס"מ בכלל לא היה באויר, לא בזה של הפגישה ולא בזה של שתיים או שלוש שיחות הטלפון שקדמו לפגישה.
ישבנו לנו לשתות קפה באיזה בית קפה מעולה ברמת גן, פיטפטנו על הא ועל דה, עלי ועליה והכל איך אומרים, ונילי לחלוטין. הצעתי להמשיך את הפגישה בביתי נתקלה בסירוב מנומס ומנומק שבאמת לא השאיר מקום לויכוח, וקבענו לדבר מחר.
מחר הגיע. היו לי ים של פגישות משעממות במהלך היום. היא התקשרה בצהרים. יום מבאס היה לה והיא חותכת מוקדם מהעבודה. יש לה איזה סידור לעשות בראשון לציון ואחר כך היא תבוא, הפעם אלי הביתה, סתם כדי שנוכל לשבת ולפטפט בניחותה, חלוצי נעליים, יושבים-שוכבים פרקדן ומפטפטים שיחה קולחת, שוב עליה... עלי...
היתה מן פתיחות כזו. בכלל כל הקשר הזה התחיל ממש יפה וזורם. שנינו ניצלנו את הרגשת החופשיות כדי לדלות פרטים מפרטים שונים אחד על השני, ומהם לנסות ולהרכיב את הפאזל, פאזל של אישיות, פאזל של בנאדם, פאזל מאלה שמגניב לך להרכיב ובסופם הבטחה לתמונה מגניבה.
זה לא היה עד שהתחלתי לספר קצת על עצמי ועל מה אני עושה, שפתאום נוצר טוויסט קטן בסיפור. אני מטפל, ואחת משיטות הטיפול היעילות ביותר בהן אני מתמחה, היא טיפול, שכאשר יש באמת בעיה, הוא לא נעים ואפילו כואב. סיפרתי לה שלפני טיפול במישהו עם בעיה אמיתית, אני עושה הסכם עם המטופל. לפי ההסכם, אני מתעלם לחלוטין מתגובות המטופל לטיפול. הדבר היחיד שיפסיק למטופל את הכאב הן המילים: "כואב מדי". "מילת ביטחון," היא אמרה.
פתאום היה שקט, מתח. הרגשתי מן זרם שעובר דרך עמוד השידרה. כפי שכבר ציינתי, אני לא בדיוק בסצינה, אבל צירוף המילים "מילת ביטחון" מוכר לי, ואני יודע בדיוק באיזו קונוטציה משתמשים בו. מצידה, כך אני חושב, זו היתה פליטת פה, מכוונת או שאינה מכוונת, אבל עכשיו זה כבר לא ממש משנה, עכשיו, אחרי שהמילים יצאו אל חלל האויר בחדר שנהיה סמיך ברגע.
אני לא יכול לתאר מה עבר עליה באותה דקה של שתיקה, בי עבר "באז" של התרגשות... טוב או לא, מעניין זה בטוח יהיה. דיברנו קצת על חוויות, קצת שלה וקצת משלי והנחנו לנושא. יקח עוד כמה פגישות בינינו עד שהוא יעלה שוב, ירים את הראש וכאילו יגיד... הלו, אני פה, ואני רוצה יחס.
גוף קשור אל המיטה או באמצע הסלון, מבטה הנרגש של הקשורה הממתינה לבאות, גם הם תמיד ריגשו אותי במידה מסויימת. אבל מעולם לא חיפשתי לי שפחה או מלכה, ואפשר בהחלט לאמר שניתן לסכם את ניסיוני הבידיאסאמי במספר חוויות מצומצם, שלא דרושות לך יותר מעשר אצבעות כדי לספור. לעזאזל, עוד תחזור הביתה עם עודף.
פגשתי אותה כאילו במקרה אבל ממש ממש לא. בדס"מ בכלל לא היה באויר, לא בזה של הפגישה ולא בזה של שתיים או שלוש שיחות הטלפון שקדמו לפגישה.
ישבנו לנו לשתות קפה באיזה בית קפה מעולה ברמת גן, פיטפטנו על הא ועל דה, עלי ועליה והכל איך אומרים, ונילי לחלוטין. הצעתי להמשיך את הפגישה בביתי נתקלה בסירוב מנומס ומנומק שבאמת לא השאיר מקום לויכוח, וקבענו לדבר מחר.
מחר הגיע. היו לי ים של פגישות משעממות במהלך היום. היא התקשרה בצהרים. יום מבאס היה לה והיא חותכת מוקדם מהעבודה. יש לה איזה סידור לעשות בראשון לציון ואחר כך היא תבוא, הפעם אלי הביתה, סתם כדי שנוכל לשבת ולפטפט בניחותה, חלוצי נעליים, יושבים-שוכבים פרקדן ומפטפטים שיחה קולחת, שוב עליה... עלי...
היתה מן פתיחות כזו. בכלל כל הקשר הזה התחיל ממש יפה וזורם. שנינו ניצלנו את הרגשת החופשיות כדי לדלות פרטים מפרטים שונים אחד על השני, ומהם לנסות ולהרכיב את הפאזל, פאזל של אישיות, פאזל של בנאדם, פאזל מאלה שמגניב לך להרכיב ובסופם הבטחה לתמונה מגניבה.
זה לא היה עד שהתחלתי לספר קצת על עצמי ועל מה אני עושה, שפתאום נוצר טוויסט קטן בסיפור. אני מטפל, ואחת משיטות הטיפול היעילות ביותר בהן אני מתמחה, היא טיפול, שכאשר יש באמת בעיה, הוא לא נעים ואפילו כואב. סיפרתי לה שלפני טיפול במישהו עם בעיה אמיתית, אני עושה הסכם עם המטופל. לפי ההסכם, אני מתעלם לחלוטין מתגובות המטופל לטיפול. הדבר היחיד שיפסיק למטופל את הכאב הן המילים: "כואב מדי". "מילת ביטחון," היא אמרה.
פתאום היה שקט, מתח. הרגשתי מן זרם שעובר דרך עמוד השידרה. כפי שכבר ציינתי, אני לא בדיוק בסצינה, אבל צירוף המילים "מילת ביטחון" מוכר לי, ואני יודע בדיוק באיזו קונוטציה משתמשים בו. מצידה, כך אני חושב, זו היתה פליטת פה, מכוונת או שאינה מכוונת, אבל עכשיו זה כבר לא ממש משנה, עכשיו, אחרי שהמילים יצאו אל חלל האויר בחדר שנהיה סמיך ברגע.
אני לא יכול לתאר מה עבר עליה באותה דקה של שתיקה, בי עבר "באז" של התרגשות... טוב או לא, מעניין זה בטוח יהיה. דיברנו קצת על חוויות, קצת שלה וקצת משלי והנחנו לנושא. יקח עוד כמה פגישות בינינו עד שהוא יעלה שוב, ירים את הראש וכאילו יגיד... הלו, אני פה, ואני רוצה יחס.
