הדלת שנפתחה קרעה את חוט המחשבה, והיא עמדה שם עטופה במגבת, כולה רטובה, מחייכת ומציינת שהיא אוהבת ייבוש טיבעי. ביקשתי שתוריד את המגבת ותשאר לעמוד שם, בפינת החדר. רציתי לראות אותה, פשוט לראות אותה עומדת מולי...

אני חושב שסבלנות היתה אחד הדברים הראשונים שדיברנו עליו. גם על סקרנות דיברנו, וזה די מוזר לשלב בין השניים. אני איש סקרן מטבעי ומאוד מגרה אותי לדעת דברים, ואיך תהיה סבלני כשאתה מת לדעת, לדעת הכל...

אחרי שאמרה את מה שאמרה חיבקתי אותה. שכבנו איזו דקה חבוקים. הנשימה שלה הפכה כבדה ואיטית. היא כבר ישנה, חשבתי לי, שלפתי את היד שלי מתחתיה, קמתי מהמיטה וירדתי לסלון. מה אני עושה לא נכון, מה היא בכלל עושה פה, מה יש בה שבכל זאת אומר לי: סבלנות, סבלנות...

"שמעי, רציתי להציע לך משהו קודם, אבל לא רציתי שתביני לא נכון את כוונותיי, אז קחי את השאלה שלי כפשוטה, לא מסתתר מאחוריה שום מסר חבוי... רוצה טיפול?" אני שואל, ומופתע לחלוטין כשהיא מחייכת ומסכימה בהנאה....

פגשתי אותה כאילו במקרה אבל ממש ממש לא. בתחילה בדס"מ כלל לא היה באויר, לא בפגישה ולא בשיחות הטלפון שקדמו לה. רק כשהתחלתי לספר לה קצת על עצמי ועל מה שאני עושה, נוצר לפתע טוויסט קטן בסיפור...