Folsom st. Fair - September 2004

כשעליתי על הטיסה לסן פרנסיסקו, בנמל התעופה בפרנקפורט עוד לא ידעתי מה מצפה לי. אני בחורה חסרת כסף באופן רגיל, מחשבת כשאני קונה מנת שווארמה, איפה לקנות את הפירות שיהיה יותר זול, וכך לטיסה הזו להגיע לקח לי בערך שנתיים להגיע. ממרומי דירת הקרקע שלי, קשה לחשוב על אפשרויות גדולות, אבל זה קורה לפעמים...
אז רק לאחר שהתיישבתי בכסא המפתיע שסידר לי אחי היקר, ודיילת נאה הגישה לי שמפניה עם חיוך רחב מכל הלב, נפלה עלי ההבנה – זו הולכת להיות חופשה מדהימה, ואני מתחילה אותה במחלקת עסקים!!!

ישבתי ב-K line בדרכי לרחוב מס' 8 ו-MARKET וחשבתי על הפעם הקודמת. לפני 3 שנים. כשיריד רחוב פולסום התגלה בפניי. הפעם הקודמת בה ביקרתי את אחי, כשבאחד מימי הראשון שם, לקחו אותי הוא ובן זוגו. יריד העור וה-BDSM.
שייה תמימה שכמותי, חוויתי את העולם המושחת והנפלא של תענוגות כאילו מעולם לא ראיתי דבר.
טירונית ירוקה, לבושה בבגדים לא מתאימים, המוני אנשים עירומים, חלקם קשורים, דוכני קשירות (מי חשב שאנשים משלמים 5 דולר עבור הצלפה הגונה), אביזרים מוזרים שכמותם לא ראיתי ושאר איקסים לקשירת אנשים אליהם, רצועות עור על לוחות, מה שהתגלה לי כמתקני עינויים, אנשים מחייכים ופתוחים לגבי המיניות שלהם בצורה שלא היתה מוכרת לי...
אני זוכרת איך חזרתי הביתה ושמתי פעמיי לעבר חנות הספרים השכונתית, רכשתי את ז'וסטין של דה סאד ומאז אני עמוק בתוך החיים האלה.

עוד בעליה לרכבת החשמלית, בדרך ליריד, ניתן היה לראות אנשים חשופי ישבן וחזה, מעוטרים בבגדי עור ופטיש למיניהם. העיר לבשה BDSM. שושן הבירה ביום חג!
הפעם הייתי מוכנה! עטיתי את בגדי הפטיש שלי, ושמתי פעמיי חמושה במצלמה לעבר גן העדן הזה. ואם אני מרחיבה כאן בסופרלטיבים זה מכיוון שאני מניחה ששליחות במעין גן עדן גוררת תיאורים שכאלה.

והפעם? יום ראשון שוב, ה-26 בספטמבר. אחי, בן זוגו ושאר חברים וניליים שלא קשורים לעסק צועדים בצעדים מהוססים פנימה ליריד, וכשאני כבר מתכננת להעלם להם, מושיט לי אחי את הסלולארי של בן זוגו ומשחרר אותי לחופשי במעין חיוך של הבנה. הפעם ידעתי בדיוק מה אני מחפשת ולאן אני צועדת.

ובכן, רחוב פולסום לבש עור. המוני דוכני אוכל מקבלים את פנינו, וסן פרנסיסקו כמו שהיא, מאכילה אותי בהמון אוכל אסיאתי/אמריקאי שמתערבב לתערובת ריחות נפלאה.
אני דווקא פונה לדוכן הבירה הקרוב, בעוד עיני מנסות להתרגל לגופות העירומים הצועדים מימיני ומשמאלי. אנשים יפים. BDSM במיטבו.
בתור לדוכן הבירה, אני מכירה בחורה סהרורית, מלאת שמחת חיים, שמנסה ליחצן לי מועדון בו מתרחשת After Party, ומנסה לשכנע את מוכר הבירה לתת לה בקבוק בירה. היא נשבעת שהיא לא על כלום, ואני מרגישה את הפרחים הקטנים והשמחה הזו של העיר הנפלאה מרחפים עלי.



אני מחליטה לצאת לסיור בין הדוכנים, לראות מחוכים, להרגיש את טעם העור, אבל לא יותר מידי, כי אני מרגישה איך האווירה מתחממת ואני גם, אבל האדון שלי רחוק ממני, נשאר בישראל.
מסביב המוני דוכני מכירת אביזרי פטיש, שוטים, מיני מכאיבים, בגדי עור מיוחדים, פינות לצחצוח נעליים – בהן נשלטים מצחצחים את נעלי אדוניהם – ואם אתם חושבים שהצחצוח נעשה רק על-ידי מברשות, אתם טועים בגדול...



ומה בקשר למדידת הבגדים? שפחות ועבדים מתפשטים עירומים כביום היוולדם ומודדים לעיניהם הבוחנות של אדוניהם, שמסתובבים עם סרט מדידה ביד ובודקים היקפים. פשוט מקסים.

פינות של אגודות למניעת איידס, סרטן וכד' (מוכרחים לציין שהמודעות החברתית מאוד גבוהה באירוע הזה), עד כדי כך שכשאני מתקרבת למעגל גדול של אנשים, ונדחקת עם מצלמתי למרכזו. באמצע המעגל ישנו סוס עליו מוצלפים אנשים תמורת תשלום, שלא לדבר על כך שהקהל תורם בכדי לצפות באירוע המופלא.
כך זה נראה:



כשבסיום כל הצלפה עוברים בעלי הדוכן עם כובע בידיהם, אני רואה כי מדובר במעין דוכן התרמה למלחמה בסרטן...

תצוגות של סשנים נוספים של הצלפות היו בכל פינה.
עבדים שניתנו לעוברי אורח כדי שיטילו את מימיהם לתוך פיהם, מגפיים מלוקקים במלוא התאווה, כלובים בהם נסגרים מספר שולטים ומספר נשלטים לסשנים רבי משתתפים, כאשר המוני אדם מביטים מבחוץ על המתרחש מבעד לסורגים, נשים שנקשרות לצלבים ומשלמות 3$ עבור 5 דקות של הצלפות, ואושר. המון אושר.

צעדתי לתוך חנות עור פינתית, כדי לראות מה אוכל לרכוש היום בכל זאת, לאחר שבדוכן למכשירי חשמל לעינויים חטפתי זפטת חשמל מדמוי מחבט טניס, אותו השארתי למוכרת בחיוך, כשהוספתי, אחרי הכל אני אמורה לקבל את זה, והרגשתי לרגע כשפחה חופשייה

לאחר סיבוב מסחרר בחנות שהוליד רכישת 3 שוטים, מחוך אחד וחצאית בלרינה אחת, יצאתי מחייכת כולי, כששני בחורי חמד פנו אלי לפתע והחמיאו לי על המראה שלי, וכך, לאחר כמה דקות מצאתי עצמי מצליפה קלות בישבנו החשוף של אחד מהם, שהיה לבוש בבגדי תלמידת בית ספר, והודיע לי שזו הפעם הראשונה בה הוא לובש חוטיני (יותר מידי אינפורמציה?).

לאחר שתי הצלפות, שבמהלכן הופתע מהרגש שעורר בו הכאב, טוב ורע יחדיו, הבחנתי שקבוצת אנשים מתגודדת סביבי. מיד נוצר תור קטן של אנשים שהמתינו להצלפה שלהם והיו מוכנים לשלם. One Dollar, Only One Dollar!!! צרחתי בגרון ניחר. מי אמר שזו לא ארץ האפשרויות?

כך מצאתי את עצמי מצטלמת עם כמה תיירים ומרגישה מקומית לחלוטין, מחייכת לתוך מצלמות של זרים ומרגישה הפעם חלק מהעניין. הרגשתי כל כך נורמאלית בין נורמאלים בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. כמובן שגם את שני הבחורים הייתי חייבת לצלם.



נשיקה להם ולכל העיר הנפלאה הזו, שבה החופש הוא לא רק דבר תיאורטי או רעיוני אלא עובדה קיימת והכרחית.

ועכשיו, שוב בדירת הקרקע, חושבת ומתכננת בזהירות, קונה פחות מנה אחת של פלאפל בשבוע, וחולמת על ספטמבר שנה הבאה, והפעם עם המאסטר שלי, שבלעדיו הכל שווה קצת פחות.


*צילומים אלה ונוספים יופיעו בתאריך ה-23-25/10 בתערוכה במועדון הדאנג'ן.

אמילי,
אוקטובר 2004.



תודה לדניאלה היקרה על העריכה.
©כל הזכויות שמורות לכותבת.