לאנוס באהבה כאתה נכנס, כל החדר מואר באור עמום של תקווה נואשת.. אתה נכנס בצעדים גסים, חורקים, צעדים גדולים ורועשים. לא איכפת לך שאני יושבת על הרצפה הקרה. שאינני מסוגלת לקום. רב הסיכויים שאתה בכלל שכחת שכפתת אותי לרצפה..

אני רוצה לחתוך עצמי לאלף חתיכות. כי שרידי הצלקות בגופי כבר אינם מספקים אותי. זיכרון הדם כבר אינו מספק. הזיכרון מהדהד בי ואני שם. אני חיה ונושמת את העבר. אני נסוגה יותר ויותר אחורנית. אני רוצה לחתוך. לא לאבד. לא להתאבד. אני רוצה לראות דם. רוצה לטעום ממנו. אני רוצה לסגור מעגל!!

סערת הרגשות לא נתנה לי מנוח.. הרי רק לא מזמן.. רק לא מזמן, ראיתי אותה והכל היה בסדר, היא חייכה אלי.. זה לא שממש הצטערתי. האמת, די שמחתי שהיא איננה. הוקל לי. היותה חיה ונושמת ונמצאת איתי, כל חיי, כל נשימה שהייתה נושמת ביחד איתי. ישותה המתהלכת הדירה, כמו רוח רפאים.