שחף התעוררה באמצע הלילה ומצאה עצמה אזוקה לידיה של זויה, שישנה שינה עמוקה ומתוקה. "טיפשה, הזויה הזאת", חשבה, "היא באמת חשבה שלא אברח?". לאט הושיטה את ידה לסוגר הקולר וניסתה לשחרר אותו וכמעט קפצה מתדהמה כשהקולר השיב לה בזרם חשמלי, קצר אך כואב.

זויה חזרה לחדר עם סכין גילוח, קערת מים, מגבת וקצף גילוח. היא חייכה למראה שחף, השכובה מפושקת בספרדר ודומעת על המיטה, היא עלתה על המיטה, דחפה את הספרדר למעלה, כך שכפות רגליה של שחף היו מעל לראשה, נעמדה בפישוק מעליה ואט אט החלה להתיישב עד שאיבר מינה המכוסה עצר בדיוק מעל איבר מינה

הגניחות של שחף הלכו וגברו, גופה החל לרעוד ולהשתולל על אצבעותיה של זויה. זויה הביטה בה במבט חודר, לומדת כל תגובה שלה. רואה כיצד המילה 'כלבה' גורמת לה להרטיב יותר ויותר, כיצד המגע החזק, המשפשף בגסות את הדגדגן, גורם לגניחות שלה להפוך לצרחות חשק, היא אהבה לשמוע אותה צועקת ומתחננת

זויה ידעה כיצד לטפל בכלבות מתחילות. כעבור שעה קלה, שחף כבר ידעה לעבור ל'רגלי' ול'ארצה' מבלי להסס ובלי לחשוב פעמיים. זויה הבינה שכעת הגיע תור הגזר. היא זיהתה את המבט המבולבל על פניה של שחף, זה הנע בין שנאה לכניעה ונלחם בעצמו.

שחף כתבה את הכותרת: "אילופה של שחף" והתחילה להתעצבן. מה זויה, הכלבה הזאת, חושבת לעצמה? שהיא תהיה הכלבה שלה? עם כל הכבוד למכללה, שאמורה להציל אותה מחיי הדלות בה חיה משפחתה, היא לא כלבה של אף אחד. בטח לא של האשה המשוגעת הזאת, בטח לא של אף אשה. היא תתהפך בקברה לפני שתכנע לה.