הם נפגשו בחדר בבית מלון קטן, מהסוג שתמיד מארח אנשים כמותם, אם יש בכלל עוד אנשים כמותם. מהסוג שבו הסדינים כבר שחוקים עד דק והמיטה חורקת. מהסוג שבו האיש הזקן מהכניסה כבר לא מתרגש משום סיפור שמישהו יספר לו.

הוא מצא אותה שכובה עירומה על הרצפה הקרה, שרוטה וחבולה, מדממת וכואבת. הדמעות כבר יבשו על פניה והעניקו להם מראה מבריק, שאלמלא קווי האיפור המרוחים בגסות היה יכול להיות קוסם למראה.

את מתפתלת בשקט שלך לא לבד יחד איתך מתפתל עוד אחד לא נוכח הוא יגיע את אומרת תמיד לעצמך הוא יבוא וירעיש את השקט שלך הוא יבוא וירגיש אותך בשקט שלך הוא צועק ובצעקתו את שותקת אליו ובינתיים קולות שאינם שלו סוערים את השקט שלך כשיבוא את יודעת יוכל גם סוף סוף הרעש שלך לפרוץ כשיבוא במיטב

שני אנשים נפגשים בחושך בחדר קר הוא צועק עליה מיטב שתיקותיו היא משחררת מולו על ברכיה בכי הוא מגשים לו חיים ליד אלה שלה היא נותנת לו חלק בסוד נפשה ושניהם רוצים עוד ולא יודעים מה

אחרי שגמרו צנחו אל השקט המופלא ההוא. השאריות של הגבר שלה נטפו על כפיה וממנה, והריח המשכר של מיצי התאווה והזיעה הקיפו את שניהם. הוא ערסל את כפיה בין זרועותיו והיא חייכה, נשאבת אליו. מוקפת בשקט הזה שוב תקפו אותה המחשבות על המרחב שלה ושלו. הוא בטח מרגיש את זה, הוא תמיד מרגיש אותה.