היא אומרת אסוף אותי אל ידיך החזקות אל חיבוק שיגן עלי מפני הפחד שלי ממני הוא אומר בואי היי שלי דעי את מקומך מולי

כשחזר הביתה השעה היתה כבר מאוחרת. היא כבר השתגעה מגעגועים. כבר רחצה את כל הכלים, ניקתה את הכיור והלבינה אותו כמה פעמים, הסתכלה מרחוק אל סל הכביסה אבל ידעה שהוא אוסר עליה להתקרב ולגעת. וככל שאסר כך רצתה.

אנחנו הולכים ברחוב, יושבים בבית קפה, עומדים בתור בסניף הדואר. סביבנו אנחנו מוקפים באנשים שעושים את אותם הדברים. אנחנו לא מכירים אותם, והם לא מכירים אותנו. חלק מהם לבטח התנסו או מתנסים בחוויות, או באורח חיים בדסמי. חלק מהם ודאי בעלי פנטזיות כאלה. מי הם?

חייכי עכשיו עם הדמעות והאיפור המרוח חייכי אליך לא אלי השלימי עם עצמך היי לך מפויסת אם לא תאהבי את נפשך לא תוכלי לאהוב את אהבתך חייכי עכשיו אם לא תחייכי לעצמך איך תחייכי אלי? אם לא תצייתי לצרכיך שלך איך תמלאי את צרכי?