שוב המתח הזה שגואה בפנים. אחת מתקופות השיא הסאדיסטיות, כפי שאני קורא להן ביני לביני. הרצון לפרק מישהי לגורמים. פיזית, מנטלית. להרכיב מחדש אל תוך הנוחם הגדול.

שעת בין ערביים בגן ציבורי לא רחוק מהבית. ג'וניור משתעשע במתקנים בעוד אני, שבאתי לחוות קצת זמן איכות איתו, "נופש" על ספסל, עם עתון. הגן מתרוקן מהאמהות ומילדיהן אבל ג'וניור בשלו. עוד סיבוב על הנדנדה. עוד עליה לראש המתקן.

"אני לא צוחק. מכה שניה שלי נחשבת כבר התעללות בגוויה". "באמת?" ההבעה המתריסה עולה על פניה. מצית סיגריה. יונק ארוכות ופולט סילון עשן דק לכיוון פניה. סוקר את העיניים. האף. הפה החושני. "קחי" מוציא ונותן לה את הסיגריה. האוויר הכלוא בריאותיה משתחרר בנשיפה איטית.

בוא, בוא רגע... מאיפה מתחילים? איזה "וואו" מספיק גדול לתאר את מה שאת מצליח להעביר בתמונות שלך? ואם תמונה אחת שווה אלף מילים (ושלך שוות יותר)- איזה מילים מסוגלות בכלל לתאר את התחושה כשצופים בהן? אז במקום עוד תודה, או וואו, או השוואה מתבקשת לציירי הרנסנס (האור, האור) - פשוט הפניה.