תם ונשלם, כאילו חלמנו חלום. מה שנותר מהיקיצה המפוכחת, הוא תמהיל מוזר: חיוך של זיכרון מתוק, ולחלוחית בעין על מה שהיה ולא ישוב עוד. הזכרון הזה הוא חלק ממני, וחלק ממך תמיד יהיה בו. לכן אני אנצור אותו איתי, לעולם. ייסורי הפרידה ממך, הם צירי הלידה מחדש שלי, הם כאבי הגדלות שלך.

אני כותבת לך, גבריאלה, מי שהפכה להיות בתקופה האחרונה השולטת, אלת ההגשמה שלי. עד שתוכלי לקרוא את זה, אני כבר לא יכולה לחכות. בינתיים אני רוצה לשתף את כולם, ללחוש להם באוזן בשמחה, לחלוק סוד עם היחידים שיודעים על מה אני מדברת.