היא כבר היתה שם, בין השורות... זו שמעולם לא ידעו בדיוק מהו שמה, זו שהיתה נבלעת בשמות חברי כיתתה, זו שהתנשקה ראשונה כבר בהיותה כילדה, זו שברחצה הלילית, התפשטה ראשונה, וקפצה אל המים, בחברת בני כיתתה, זו שעשתה ביד להוא בטיול השכבה, זו שמצצה ראשנה בטקס סיום השנה, זו שזיינו והפיצו

ובלילה שכבה היא ועיניה פרוצות. בראשה שוב עולות אותן התמונות. מתהפכת על צד, ושוב חזרה. ובחושך קשה, אז הדלת פתוחה, להכניס מעט אור, מחדר רחצה. ושוב התמונות עולות ושובות. וסוג רטט מוזר מתפתל מבין עצמות, מציק, מגרד, אי נוחות תחת עור, כמו גירוד פנימי המבקש להשיל זיכרון.

מילים, רק תן לה מילים. "תן לי מילים", והיא מתמוגגת. תן לה מילים שיפיגו את השקט. שקט, בתוך איזה שקט כולנו מהלכים.

בשקט, אני שוכב לצידה. עיניה פרוצות, בוהות בי. גופה נוקשה, כבד, ריק. בשקט דמעות, בשקט הנהון הסכמה, בשקט קימה, בשקט טלפון, בשקט הם פינו, בשקט תשאלו, בשקט נשארתי מביט בקירות.

שחור. בזווית עינה משקיפה על עולם, ושקט שקט אצלה בדם. שחור. בתוך חלל עיניה כבה מזמן האור, חיוך דהוי בין לחייה אל עולם אפור. שחור. בודדה היא בעולם, פחדים ועצב התמקמו להם אי שם. סערות של שקט בדמה מתנפצות אל חדרי לבה והיא בגפה מוכסה, שחור. היא בדרכה אל האור.

"אם אפרח הלילה, אנא אל תבכו. אנא אל תשקו חלקת עפר בזכרונות מהעבר. שאו עינייכם לשמש העולה, כי רק יצאתי במסע לתקון הנשמה. כסופר התר לפרק, בלהט הכתיבה, מחפש שלמות ועומק, בתוכן יצירה אתרגש מהפגישה. והחיים הם פאזל בן אף חתיכות, ובכל פיסה דולקים, "עד מאה עשרים" נרות.

"אם תגיד לי ללכת, אלך". "למה שאגיד?" "אם תבקש אותי להשתנות, אשתנה". "למה שאבקש?" "אם תבקש להיות עם אחרות, אבין". "למה שתביני?" "אם לא תגע בי, אקבל זאת". "למה שתקבלי?" "אתה רוצה בי?" "כן!" "למה?"

היא, היא אף לא פעם אחת יכולה היתה להעיד על עצמה כי חשה בחופש. היא, היא אף לא פעם אחת אהבה את השתקפות המראה. היא, היא מעולם לא ידעה את שידעו אחרים... היא, היא מעולם לא בטחה בסביבה, ובטח ובטח שלא בעצמה. היא, דמותה מכוערת, מעוותת, שלא עומדת בנורמה מקובלת, אך בפרט לא בעיני עצמה.