אחרי שהשלמנו את כל הדרוש, כמו שזוגות שלא התראו ארבעה ימים עושים, התכרבלנו יחד והקראתי לה את סיכום ארבעת הימים האחרונים מתוך היומן שלי. בדרך כלל אין לה גישה ליומן שלי - הוא אישי ופרטי מידי - אבל הטקס הזה, של קריאת הימים שעברו בלעדיה כל פעם שהיא חוזרת מחו"ל, התקבע לו במהלך השנים

"לא!" היא קובעת נחרצות ומייד חוזרת לקריאת האימיילים. "אבל..." אני מנסה להגיד משהו, והיא מרימה את המבט של מהמסך, נועצת בי מבט חד ואני משתתקת. אוף. כל כך רציתי. כל כך רוצה ללכת פעם אחת ולהכיר. לראות. להיות חלק. מזפזפת ומעבירה ערוצים, לא מצליחה להתרכז. הולכת למטבח. חוזרת. מתיישבת.