אני סוגר את הצאט של הכלוב, אחרי שיחה עם פייה וקרימי. שיחה קצרה. שיחה מחניקה. שיחה שאני מרגיש את הכאב שלהן, כואבות את כאבי, ונכאב עוד יותר מכך. אני נכנס לבדוק דואר באיזה תא דואר שאני בודק לעיתים די רחוקות. השם שלה מופיע שם. הלב שלי מחסיר פעימה.

יום אחר יום. קח את זה ביום יום. קח את זה לאט. תנשום. תבכה. תכאב. תתאבל. אל תאשים את עצמך. ככה זה. אנחנו איתך. בלה בלה בלה. מילים. אני שומע אותם, אני מבין את כוונתם, אני חש ברצונם לעזור, אני חש בכואבים את כאבי. לא ממש איכפת לי. הלום לב, סהרורי, אטום.

מאיפה מתחילים? הסמן מהבהב לי ומחכה למילים. אני משותק. כל מה שאני רוצה לעשות זה לעצום את העיניים ולישון. לשכוח. "רוב,ב,ב,ב,רט", בקושי יצאו הבברות את פיה. "כן?" חייכתי כתם. "רו, ב,ב,ב,,ב רט!" קולה הפך היסטרי ואני עבתי גבותי. "מה קרה?"

"אז מה נשאר בסוף? איני יודע מה נשאר. ומה שווה זו הטרחה? איני יודע מה שווה. כמה עצב יש בעולם, כמה עצב יש בי, כמה עצב בכולם. זה חבוי, לרגעים זה עולה, לפעמים כל שצריך זו רק כוסית משקה. אז מה נשאר בסוף?

"הקיץ הגיע, הקיץ הגיע! לה גראצה מיה, לה גראצה מיה!" אני מקפץ מהמיטה בחיקוי למשוגע הכפר בסינימה פאראדיסו. בחלון שמיים בהירים, חום, שמש. אני מהלך אל המראה ומביט בהשתקפותי. "המממ.... תחת מוצק, שרירים, חזה בנוי, צריך לחטב קצת את הבטן התחתונה, לא רע, לא רע בכלל!"

הערב מזג האוויר עשה לי משהו... זה היה כמו משב חיות שהעלה בי חיים. קשה לי להסביר את זה. זו היתה התרגשות בלתי ניתנת לריסון. כמו סוג של של אושר שאתה מפחד שיתגבר כי תיטרף דעתך מלנסות להכילו. הערב, זה קרה..

איזה יום יפה, איזה יום יפה. אני נכנס לרכב, מתניע, מצית סיגריה, פותח חלון ויאללה, גז. הדרך טסה, הרוח קרה אבל חמימה מספיק כי אני בארץ. כמה שאת יפיופה ישראלה, כמה שאת יפיופה. ברדיו איזה שדרן מספר לי על מה שקורה בהאג, אני מחייך מהנהן בזלזול ומעביר תחנה.