3. את שבוע החופש הבא שלנו ביליתי יחד עם מוריס בדירתי הקטנה ברחוב טבריה מחפש אחרי הסגנון שלי. הגענו לחיפה באוטובוס 901 וכל הדרך ישבנו יחד, מתפעלים מהשקיעה הנהדרת שנשקפה אלינו מחלונות האוטובוס.

"אני משה אביטן." אמר בקול בס נעים כזה, עם טיפה מבטא גרוני בניחוח צרפתי מרוקאי דק שמחמם לי את הלב. לפחות הוא נשמע כמו דוד אלברט, גם זה משהו. "אני אברהם אסף." אני משקר. כלומר, אני רשום בכל מקום כאברהם אסף, אבל זה לא השם שלי באמת.

בקטע שלפניכם קולט סוף סוף הגיבור למה החבר האהוב שלו ששולט בו רוצה גם לפעמים להשלט.

סוף עונת הוניל אחרי כמה חודשים שכבר גרנו יחד התחלתי להרגיש ששוב אני עומד לקבל את הנאום הזה של – זה לא אתה זה אני. אני כבר יודע מתי זה מתקרב. הרי עברתי את זה לא פעם ולא פעמים, ולא רק מהצד של הנזרק.

החלפנו מבט חטוף, ומוקסמים הלכנו אחריה עוקבים בעינינו אחרי ישבנה המעכס במעלה המדרגות.

סיפור קצר על שני חברים ברגע שראינו אותה... באותו רגע בדיוק, הכל השתנה. ומה שהכי גרוע זה שראינו אותה בדיוק באותו הרגע, ככה שלא יכולנו אפילו להגיד את הדבר האידיוטי הזה שאומרים לפעמים - "אני ראיתי אותה קודם." כי ברגע שראינו אותה שנינו, בדיוק באותו הרגע, מיד רצינו אותה.

רק אחרי שגמר והטיל את עצמו, מתנשם ומזיע, לצידו סמי, קלט באבי שמשהו לא בסדר. הרגשת החמימות מלאת הסיפוק של אחרי הסקס התחלפה בבת אחת בפאניקה איומה שחתכה בגופו כמו סכין קפואה.