אמנם פה בין יושבי הכלוב, הרבה יודעים שבדסמ זה לא מחלה. אבל כשמישהו מבחוץ, ולפעמים גם מבפנים, מנסה "לאבחן" את מה שאנחנו עושים, טוב שיהיו ביד לא רק תחושות אלא גם מחקר. אז ריכזתי חמישה מיתוסים, עם מה שהספרות המחקרית באמת אומרת עליהם, כולל המקומות שבהם היא פחות חד משמעית.

למה שמישהו ירצה לשחק בכפייה מינית, ישתוקק להיקשר, יחפוץ בהשפלה או יתאווה לכאב? איך משהו שנראה קיצוני, כואב או מפחיד, יכול בעצם להיות חוויה בטוחה, מטריפת חושים ומעצימה שיכולה לעזור להתקרב, להשתחרר, להיות בהיי ואפילו לצמוח?