עיניה עצומות, היא כורעת מולי. פתחי את פיך- היא מצייתת. אני מחדיר את מתנתי ופוקד- אל תנשכי, מיצצי! בעדינות, לטפי בלשונך מכל הכיוונים. פיה נסגר ונמלא רוק. לשונה כמכחול לוטפת חמוקיים מתעגלים, לוכדת חלקיקי קסם נימוחים לכדי אדוות אושר קטן וצרוף.

הכלוב פתוח, שערי נפתחים. רשותי נתונה לברוח מעצמך, אך לא ממני. כעת נוחי השעני על כוחי, רצוני בך. מחוכמתי וערכי תבואי מתאוותי, לשרת תחתי מרצונך תבואי ואקח.

חלק ראשון: פלסטיק אדם בוקר יום ראשון במשרד. דואר נכנס, דואר יוצא, קפה מהפקידה והטלפון מצלצל. אפילו קפה לא נותנים לשתות כאן, אני רוטן לעצמי ומרים את השפופרת, "שלום." "אדם?" נשמע קולה ואני מרגיש שהלב צונח ישר לתחתונים שאני לא לובש. "עידית?" "אתה מתפלא?"

חזרתי הביתה, סקרן לקרוא את התגובות לסיפור שפרסמתי. תשעה מיילים המתינו לי. רוצה שפחה במאה דולר? (לא. יקר מדי. מוחק.); אדון תזיין אותי בתחת... (בטח, מיד. מוחק.) סוטה שכמוך (מוחק בלי לפתוח.) ואז...