פסיכולוג bdsm friendly

פור גוד • 2 במאי 2015

שבת שלום ג'יימס, ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
אין לי ממש זמן היום, אבל בינתיים אני יכול לספר לך שדיברתי לפני שבוע עם רפאל. אמרתי לו, "לאן נעלמת ? אין לי עם מי לדבר. תחזור, תחזור. "
הוא אמר : אתה מפעיל עלי את תוכנית ששת צעדי השידול ?"
אמרתי לו, "כן, וזה היה רק הצעד הראשון."
הוא אמר," אני בתהליך גמילה מהכלוב. ועכשיו, אחרי שפרשתי מכול העניין, החיים יפים יותר. אבל אני מציץ מדי פעם לקרוא מה אתה כותב ומבין כמה תהליך הגמילה הולך להיות קשה."
אמרתי לו : "עזוב אותך גמילות רפאל. כולם חוזרים בסוף להשתמש. אבל בזמן שלך ובקצב שלך."
הוא אמר: " אתה וג'יימס שני המשוגעים האחרונים שנשארתם."
אמרתי לו, ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים::
"חבוב, אולי ג'יימס משוגע. אני שפוי עד טירוף." (-:

מיתוסית​(שולטת) • 2 במאי 2015

ג'יימס, רק הערה קטנה- רוב הסיכויים שהגבר הנשוי או זה שרוצה להתחתן יהיה סדיסט/שולט ולא מזוכיסט/ נשלט.
כשולט, יש לו סיכוי גבוה יותר למצוא אישה נשלטת או לפחות אישה ונילית שתסכים במיטה להיות קצת יותר פסיבית/דמויית נשלטת.
לנשלטים קשה יותר כי יש פחות שולטות.
מתחלפים אמיתיים הכי מסכנים כי מהם יש הכי פחות.

אהבתי את הדוגמה של החבר הערבי הנוצרי- כי ככה אני הרגשתי לפני שנים, שהמבחר של הגברים פה קטן מאוד וזה מקטין מאוד את הסיכוי שלי למצוא פה גבר איכותי, כי בעצם כל הדרישות שיש לי מבנזוג צריכות נוסף על הכל להתקיים גם אצל גבר שהוא בדסמי, רצוי מתחלף או נשלט.
ואני לא צריכה לומר מה איכות הגברים פה, כן? או שרובם פה לא מחפשים אהבה, כן?

אני רק בתחילת דרכי הבדסמית, עשור לפני כן, הרגשתי קצת רע לגבי הנטייה הבדסמית שלי.
בעצם לא, אתקן את עצמי. הייתי מסוגו של ג'יימס- חיפשתי הוכחות והסברים ללמה אני כזו. היו פעמים שרציתי להגמל (לא מעט) כי הרגשתי מכורה, כמו שפורגוד אומר.
אבל אני שלמה עם הנטייה הזו, וכמו ההומוסקסואלים, הגישה שלי היא שזה חלק ממני, זו אני.
אני לא יכולה לשנות את זה ולא רוצה לשנות את זה.
אני יכולה ליהנות מסקס ונילי (אם כי אגרסיבי ועם אלמנטים קינקיים, אבל רוב הגברים הונילים אוהביםא ו מסתדרים עם הרמה הזו), אפילו רק כזה לאורך שנים ובלי בדסמ.
אבל מתישהו זה חסר ומציק ומדגדג.
אז הבדסמ כשלעצמו לא מפריע לי לקיים את חיי כפי שהם, הוא מפריע לי לנהל זוגיות עם ונילי, ואולי יכולה להפריע תגובת הסביבה.
כמו הומוסקסואליים- מה שמפריע להם הרבה פעמים זה לא שהם לא שלמים עם עצמם או חושבים שהם לא בסדר ודורשים "תיקון", אלא החברה והסביבה שמקשה עליהם להיות מי שהם בשל שלל דיעות קדומות והפלייה.

בייגל- אני חושבת שאני אדם בריא וחזק מאוד נפשית. כן, ישלי קצת שריטות וקצת חבטות בנפש שלי- כמו כל אדם, אבל אני לא בדסמית בגלל סיבות "רעות", אני לא חושבת שמשהו בי לא בסדר כי אני אוהבת להכאיב לגברים או כי פעם ב... בא לי ללכת על ארבע מול גבר שאני אוהבת ורוצה להתמסר מולו.
בעיניי זו עוד דרך להביע את המיניות שלי וליהנות ממנה.
דע לך שעשיתי סמינריון לפני כ- 7 שנים, אומנם רק סמינריון אבל על נושא הבדסמ, ואחת השאלות שעלו במחקר שלי והיו ממש מרתקות בעיניי, זה האם כמו שכולם טוענים- השכיחות של האנשים פה שהתעללו בהם בעבר מינית, פיזית או נפשית גבוהה מהאוכלוסיה הכללית?
והתשובה הייתה שהאחוזים באוכלוסיה שטוענים לגבי עצמם שחוו התעללות גבוהה יותר ממה שחשבתי (עד כדי רבע מהאוכלוסיה! וחשוב לי להדגיש שלא הגדרתי מהי התעללות כששאלתי את השאלה, כי מה שהיה חשוב לי זה לא ללכת לבית משפט, אלא לדעת את החוויה הסובייקטיבית של הנחקר), אבל האחוזים דומים בין שתי האוכלוסיות- הכללית והבדסמית, ולא נמצאו הבדלים מובהקים ביניהן.

אז לא, אני לא חושבת שאנחנו יותר דפוקים או שרוטים או לא שפויים או פחות בריאים נפשית מהאוכלוסיה הכללית. כמו שיש פה אנשים כאלה, יש גם "בחוץ" כאלה. אולי בגלל שזו קבוצה קטנה יותר, קל יותר להתקל באנשים "שרוטים" מאשר "בחוץ".

גם כשהלכתי לפני כ- 8 שנים לפסיכותרפיסטית וסיפרתי לה על הבדסמיות שלי כבר בטלפון, עוד לפני הפגישה הראשונה, כדי לבדוק אם יש לה טולרנטיות כלפי זה והבנה בסיסית (וזו דוגמה מצוינת לכמה שאיני מתביישת בנטייה הזו, כי אני מכירה אנשים שבפני המטפלים שלהם חששו לחשוף את הנטייה, גם במהלך זמן רב), זה לא היה מהמקום של להבין למה אני כזו ואיך לטפל בזה, זה נבע ממצוקה של המקום שבו אני מחפשת זוגיות הרבה זמן ולא מוצאת וחווה מכך תסכול ורציתי להבין האם זה נובע מההתנהגות שלי או ממשהו שתלוי בי או שלא.
לשמחתי הרבה, אחרי 3 פגישות הפסקתי כי הכרתי מישהו שלימים התחתנו (והתגרשנו), ונילי קינקי, אגב.
וכן, אני עדיין מתלבטת אם לנסות לחפש בדסמי או שוב לנסות לחפש "בחוץ" מהחשש שאחרי כמה זמן זה פשוט לא יספיק וייצור תסכולים, אבל לפעמים נראה שאין ברירה.

אבל אני סוטה.

Bagel • 3 במאי 2015

אני מגיב פה לפור-גוד, ג'יימס ואשה אחרת.

אני לא רואה את כולם פה כסובלים. אני סבלתי מאוד כשקיבלתי את המיניות שלי כמו שהיא ועכשיו אני סובל הרבה פחות כאשר אני יודע שאין לי באמת מה לחפש בחיים חוץ מאשר אהבה וזוגיות אינטימית ארוכה והמשכית. תראו לי רומנטיקן אבל אני מעדיף למצוא מישהי שתאהב אותי ותלטף אותי ברוך מאשר שותפה לפשע שתספק לי ריגושים מהסוג המוכר.



יש סיבה להיות האדם מזוכיסט או סאדיסט ונכון, מי שסתם קצת מתעניין פה ושם אינו שקול (מבחינת עומק הסוגיות הרגשיות) למי שאינו מסוגל להגיע לסיפוק מיני בלי סוליה של נעל על פיו. אבל העיסוק הזה מרמז על כך שיש עניינים, וכשיש עניינים אז צריך לטפל ולאו דווקא לחגוג ולכסות את הכל ביריעות ענן.
והעיסוק הזה גם עלול לסכן זוגיות אמיתית שבה האשה אוהבת את הגבר, אני אומר לסכן מכיוון שיש גברים שלדידם אהבת האשה היא טרן-אוף מאוד רציני. ואין מזוכיסט שאינו תלוי בסוג זה או אחר של אגרסיביות, שמתעניין באלימות ובהשפלה.



צריך וחשוב להתעסק במשמעויות של אלימות במיניות, גם אם זו אלימות מוסכמת או אגרסיביות פאסיבית (עבד שמחפש לחטוף סטירה), ולא צריך להתבייש בזה בגלל שזה אולי מסתיר בעיות נפשיות. מותר להיות עבד או מלכה בלי להרגיש אשם אבל יש משהו קצת מזניח בלאתרג את זה ולהגיד - אה, אני בסך הכל בסדר, תסתכל סביב, כולם משוגעים. אין לי גם שום עניין "להגמל" מהפנטזיות המזוכיסטיות שלי, זאת תהיה הכחשה של מי שאני כרגע. אני גם לא מרגיש אשמה כשאני מפנטז. אבל אני כבר לא מחפש נשים שימלאו אחר הפנטזיות שלי וגם לא נשים דומיננטיות שאני אמלא את הפנטזיות שלהן, אני מחפש משהו הדדי, זוגי ושמבוסס על אהבה. נשיקה יכולה להיות מאוד סקסית בעיני.


אפשר וחשוב לטפל בעניינים נפשיים. רוב העולם, כך נדמה לעיתים, בדכאון. אנשים מזניחים את בעיותיהם ולא מתפנים לבחון את עצמם ואת מה שעובר עליהם וכתוצאה סובלים. מי שיש לו חיבה להלקאה עצמית עלול למצוא את עצמו בפרדוקס, העונג שלו מגיע מסבל והוא מרגיש דחיה מחורשי טובתו. ומי שחי עם פרדוקס כזה לא יכול, בהרבה מהמקרים, מיצר לעצמו דרך קבע צרות. מכניס את עצמו לצרות.
בוחר בני זוג לא נכונים, מרגיש לפעמים חסר ערך ממש כמו בפנטזיה אבל בחיים האמיתיים, מתוסכל, לא מגיע לסיפוק. בשביל המזוכיסט הפנטזיה היא הקוקון שלו, מקום פרטי, אישי. הוא בורח לשם כשקשה. וגם הכלוב קוקון ואני נכנס לכם לפה ומקשקש בקומקום, כאילו שזה משנה משהו למישהו. אולי פשוט רציתי להוציא קצת קיטור.

גם כשאני כותב כאן כנביא (דמיקולו כמובן) של השפיות אל מול המזוכיזם אני לא חף (בעיני עצמי) מחשד. החשד הוא שאני כותב את דעתי דווקא כאן מכיוון שאני יודע בוודאות שאף אחד לא יסכים איתי ושאנשים "ייכנסו" בי. מזוכיסט נשאר מזוכיסט?

מיתוסית​(שולטת) • 3 במאי 2015

בייגל, אתה יוצר פה דיכוטומיה חדה מידי.
למה הכל בקצוות? או קצת מתעניין בעולם הזה או לא יכול לגמור בלי סוליה בפה?
מתחרמן מנשיקה, אינטימיות וזוגיות אל מול אלימות מינית והשפלה?

אני נהנית מאוד להתנשק עם גבר שיודע להתנשק, בפרט אם יש לי רגש אליו. אני גם נהנית להביט לו שניה אחר כך עמוק בעיניים ולסובב לו לאט את הפטמות ולהביט במבט שלו מתערפל מכאב, לראות אותו מתמסר למגע שלי- כואב, מענג וכואב-מענג גם יחדיו.
אני נהנית ללטף שעות, להתמזמז ולהתכרבל, להתעלס לאט עם הרבה רגש וגם נהנית להצליף, שמושכים לי בשיער, לחנוק קצת את הגרון כשאני יושבת על הזין של מישהו ולהוביל אותו על ארבע ברצועה.

גם כשאני מכאיבה למישהו ומשפילה אותו וזה מישהו שאני לא מכירה ואין לי רגש אליו, הבדסמ בא ממקום של אכפתיות, דאגה ורצון ששני הצדדים יהנו.

האידיאל מבחינתי הוא בדסמ עם זוגיות, למרות האוקסימורון הבסיסי שבו בזוגיות יש הכי הרבה מקום לבדסמ ממקום של התמסרות ושבירת גבולות במקום תומך, מכיל ובטוח-אבל יש גם קושי רגשי להכאיב באמת, להשפיל, להיות במקום של דיסטאנס עד כדי אכזריות מסויימת.

וזה בסדר, זה שני סוגי בדסמ שונים.

ולא, אני לא בהכחשה שבדסמ מגיע אצלי ממקום רע, אלים, לא תקין.
האמן לי שאני מאוד מודעת לעצמי, חופרת בעצמי עד דימום וכאב.
הפכתי בזה מספיק.
אני אדם נורמלי (כמה שאפשר), שפוי, חזק ואוהב בני אדם.

Bagel • 3 במאי 2015

האידיאל הוא זוגיות עם בדסמ, כתבת. יכול להיות אבל בעיני זה די בלתי אפשרי כי הם עלולים להתנגש. אני לא רוצה להכות ולהשפיל מישהי שאני אוהב, אני לא רוצה לנשק מישהי שליקקה לי את הסוליות או התחת.

ולגבי הדיכוטומיה, אני כמובן מגזים בהכללות שלי, אבל זה כתגובה להגזמה של רוב המגיבים פה ולנטיה שלהם למרק ולהלבין את הכתמים. כאילו שרובם פה מגיעים לזוגיות יפה ורק מתי מעט קיצונים לא מסתדרים. מהכרותי עם הרבה מאוד אנשים וזוגות שקשורים לקטע הזה אין ממש אפשרות לנהל מערכת זוגית נורמטיבית עם בדסמ. זוג אחד אפילו נאלץ מדי פעם לשכור את שירותיה של מלכת סאדו בכדי לשרוד. זוג אחר נפרד כי האישה היתה דומית אמיתית מדי והתייחסה אליו בזלזול והוא יום אחד במקום לקבל זיקפה פשוט נעלב.

לשחק בבדסמ זה לשחק באש, ואני מדבר על השחקנים הרציניים ולא כל אחד שקרא קצת חמישים-גוונים-של-אפור, ואני בסך הכל טוען שאש שורפת. יכולה לשרוף. ולמה הצורך לשחק באש מתקיים אצל אדם?

בעיני אלו הן שאלות מעניינות שדורשות תשובה. אני לא מדבר על גמילה וכל מיני שטויות כאלו (שהן סוג של פנטזיה) או ההגעה אל האושר, אני מדבר על סדיקה מכוונת של הקיר שיש הזה שנקרא קבלה-עצמית. כן, כן, טוב לאדם לקבל את עצמו על אשר בו, אבל כשהקבלה העצמית הזאת מונעת כל שאלה או התבוננות (רצינית ) פנימה, אני מתחיל לחשוד שיש פה משהו קצת לא כשר. התעלמות, הזנחה.

פור-גוד, לא יודע מאיפה אתה מקבל את הרשמים שלך על הטיפול שלי או על הפסיכולוגיה המודרנית אבל אתה נשמע לי קצת מרדן מדי בטון הדיבור מכדי באמת להבין במה מדובר. מצד שני אתה גם אוהב להיות ליצן אז אני בכלל לא יודע אם אתה רציני. הפסיכולוגיה מתייחסת ברצינות תהומית למאזוכיזם המיני וחוקרת את התחום לעומק. אין תשובות וגם אין שיטות מוכחות לטיפול או גמילה, אבל גם לעולם אי אפשר באמת לדעת למה אנשים הם כאלו. כל אחד יש לו את הסיפור האישי שלו, איכשהו כולנו נפגשים בכלוב עם קווים משיקים ודמיון מסוים אבל ההחלטה של האדם להיות מזוכיסט היא סיפור חייו האישי. מקרה פרטי מאוד.

פור גוד • 3 במאי 2015

אני לא "אוהב להיות ליצן", ביגלה, חשוב לי לשמור על חוש-הומור ביחס לכול הבעיות של החיים שלי. אני חושב שחוש הומור הוא דבר בריא וחשוב - החיים של כולנו מספיק קשים ממילא - ואני לא בעד רצינות תהומית אף פיעם.
ואם יצא לך להעיף הצצונת ב-15 דק' של הטד-טוק שהמלט העלה, הוא אומר שם בין-היתר, הבחור הזה שהיה ג'אנקי של פורנו: " אם גבר ואישה נפגשים לבד, והפגישה בינהם אינה מפיקה שום צחוק, שום דבר טוב לא יצמח ממנה..גם לא סקס טוב."
והוא כמובן צודק לחלוטין.
אם קשה לך לדעת מתי אני צוחק, אז כלל-האצבע מאד פשוט: אני תמיד מוסיף סמיילי אחרי כול משפט או פסקה שנכתבו בבדחות-הדעת. מאוד פשוט.
אני גם די בטוח שאני מכיר את המחקר של "הפסיכולוגיה-המודרנית " על המזוכיזם-המיני לא פחות טוב ממך. וקבלה עצמית אינה עומדת בניגוד לבחינה עמוקה של עצמך. ממש להפך. היא מאפשרת אותה.
אבל אני רוצה לענות יותר בהרחבה , בעיקר לג'יימס ולכמה מהנקודות או השאלות שהוא העלה. אבל ביום אחר, לא היום. יש לי יום עמוס. אני חושב שגם אישה אחרת כתבה לך יפה ולעניין.

מיתוסית​(שולטת) • 3 במאי 2015

בייגל, אני שומעת ומכירה סיפורים כאלה ואחרים על כאלה שמצאו זוגיות בדסמית וטוב להם, כאלה שלא טוב להם כי הם התקשו לשלב את זה ביחד, כאלה שהתייאשו והלכו לונילה ואו שחיי הנישואים שלהם הלכו פארש או שהם בגדו מהצד או קיבלו אישור לעשות בדסמ בחוץ.

יש הכל ומכל.

אני לא מחפשת 24/7.
אני כבר עשור בתחום, הרבה מידי זמן בשביל אופנה חולפת.
ואני אולי תמימה, אבל הייתי רוצה למצוא פה בנזוג. מבחינתי גם אם יש את האופציה לעשות פעם ב... סשן כשמדגדג, זה מעולה. העיקר שתהיה אופציה. משהו שלא קיים עם ונילים.
גם אצל ונילים יש שחיקה של הזוגיות ושל הסקס ושל האהבה.
אולי דווקא הבדסמ מספק דרך לגוון את היחסים באופן שהם יהיו טובים יותר מיחסים ונילים משמימים?

לצערי אני לא מנוסה ביחסים בדסמיים זוגיים.
גם אני הייתי מאלה שהתייאשו אחרי זמן מה ופרשו לונילה.

אתה יודע מה ההבדל בינינו?
אני לא רואה בבדסמ משהו רע.
מבחינתי אני לא משפילה את בנזוגי או העבד שלי כי הוא באמת סמרטוט ואני פוגעת בו, אני לא רואה משהו רע או מלוכלך בללקק לי את התחת או את הנעל.
אני רואה בזה עוד אספקט של הבעת אהבה, מיניות, התמסרות...
זה משחק, בסופו של דבר.
צריך לדעת להציב את הגבולות בין היחסים שבהם אני והוא שווים ובמועדים מסויימים אני למעלה והוא למטה או ההיפך.

כבר כתבתי למעלה- כשאני מועכת לבנזוגי את הפטמות- זה מענג אותי ואותו באותה מידה כמו שאם הייתי מלקקת אותן. כאב לא מגיע ממקום רע, בעיניי או מתעלל או פוגעני (מאף צד).

אתה מהאנשים האומללים שלא מסוגלים לעשות את ההפרדה.
לא יכולים לערבב אהבה ובדסמ.
חייב להיות קו גבול ברור, נוקשה, אדום ביניהם.
האנשים מסוגך לעולם לא יוכלו להיות מאושרים באמת אם הבדסמ זורם בעורקיהם מאחר והם יפנטזו על האישה שתתעלל בהם או יתעללו בה, אבל יתחתנו עם הבת זוג הרכה והטהורה, האם המושלמת.
איתה תמיד יהיה משהו חסר. לעולם לא תהיה בת זוג שלמה.
אתה לא באמת שלם עם עצמך, אתה בנוי משני חלקים שכקווים מקבילים לא יפגשו לעולם.
וכשאין הרמוניה בין החלקים שבתוכך ואתה אכול שנאה כה תהומית כלפיהם, ברור שזה מה שתחשוב על החלק המזוכיסטי שבך.
אתה לא אוהב אותו, כי בעיניך זה לא מקום שמביע אהבה.
המקום בך שמחפש כאב הוא מקום פגוע שמחפש לשחזר את הפגיעות.
מוכיזם נפשי, לא מזוכיזם מיני.

וזה ההבדל בינינו, יקירי.

מיתוסית​(שולטת) • 3 במאי 2015

אגב, זה מזכיר לי את הגברים עם דילמת הקדשה- הקדושה.
כאלה שאצלם זה כה קיצוני, עד שהם אינם מסוגלים להתנשק עם אישה שלפני כמה דקות עינגה אותם אוראלית.
מה ההבדל?
איני רואה שום הבדל.

למה שלא תרצה להשפיל אישה שרוצה שתשפיל אותה?
ואם תדע שבת זוגתך נהנית להכאיב לך או שאתה תכאיב לה (לא טרחתי לבדוק בפרופיל שלך לאיזה צד של השוט אתה מתחבר)? למה שלא תספק את החלק הזה שבה אם גם אתה מתחבר אליו, בדיוק כמו שהיה ברור לך שאתה תרד לה או תשחק לה בציצים?

James Bondage​(מתחלף) • 3 במאי 2015

בייגל, יא רומנטיקן אחד, אתה יכול להרגיש חופשי לקשקש בקומקום. בשביל זה יש פורומים, וזה גם מה שכולנו באים לעשות פה. לא רק בשביל זה, אבל גם בשביל זה.

המשפט שלך: "אני כבר לא מחפש .... (אלא) ... אני מחפש משהו הדדי, זוגי ושמבוסס על אהבה" הוא אולי נקודת המפתח לחוסר ההסכמות שבינינו - אני חושב שאשהאחרת בצד שלי, אין לי מושג לגבי פורגוד. אני חושב שהניסוח שלי בפרופיל לאותו רעיון הוא "חלק ממערכת יחסים זוגית ומונוגמית בלבד."; לא ציינתי אהבה כי זה היה לי כל כך מובן מאליו שאין צורך לציין -- אבל, לעת זקנה אני מבין שאולי זה לא כל כך מובן מאליו. יכול להיות שאני סוטה בלאי. יכול להיות שתמיד הייתי.

אני לא לגמרי יודע איך מיישבים את הפרדוקס העבדו-מזוכיסטי שבו אדם רוצה שיכריחו אותו (ורצוי בנוקשות ואלימות) לעשות .... מה שהוא רוצה לעשות בכל מקרה, וגם לא את המשלים שלו, הפרדוקס הסאדו-דומיננטי שבו אדם רוצה לכפות על אחר ... מה שאותו אחד רוצה בכל מקרה. נכון, הפרדוקס הזה לא מתאר את כל הסוטים בכלוב - אבל לדעתי הוא מתאר את הרוב הגדול. (אלו מכם שלא מסכימים איתי - אשמח להסבר עם דוגמא קונקרטית).

לתפישתי, ההסבר שהכי קרוב ליישב את הפרדוקס הוא פיצוי על כל אותן מלחמות השרדות יומיות בג'ונגל שהאבולוציה הכינה אותנו אליהן - ונגזלו מאיתנו ע"י החיים המודרנים. ע"ע המשחק באש שהזכרת. לפי ההסבר הזה, ה- BDSM מתפקד כחדר כושר ל"שרירים" האלה שאחרת אין להם שימוש - זו גם הסיבה שאנשים נהנים מאומניות לחימה. קחו בחשבון שבג'ונגל, גם להצליח לעשות סקס זו מלחמה לא קטנה. (זה דומה לסברה רווחת לגבי התפתחות של מחלות אוטואימוניות, אגב - המערכת החיסונית בנויה להיות פעילה ולתקוף משהו; ואם הכל בריא ונקי מדי, היא תוקפת את הגוף עצמו; ולא, אני מבקש לא לגזור מזה שאני טוען ש- BDSM זו מחלת נפש אוטואימונית...)

הכותבים של http://en.wikipedia.org/wiki/Sex_at_Dawn מעלים את ההשערה שגם אצל בני אדם יש זכרי/נקבות אלפא, וזכרי/נקבות אומגה (ההיפך מאלפא), אבל אין להם את שאר העדר, אז חלקם (אלו אנחנו, הסוטים) מנסים לתפוס את מקומם ה"טבעי" עם בני הזוג - אלפא ירצה/תרצה להיות בצד השולט, ואומגה יהיה/תהיה בצד הנשלט. זה גם ההסבר שלהם לתופעת הקוקולד: אלו הפרטים בחבורה שטבעי להם לראות איך האלפא מזיין, ולא לזיין בעצמם. גם ההסבר הזה נשמע חצי הגיוני, אם כי למיטב זכרוני הם לא טורחים להתייחס למתחלפים. ביטא, אולי?



חז"לנו כבר אמרו: חושך שבטו, שונא בנו ו/או זוגתו (וכנ"ל חושכת שבטה וכו'). בקטן, זה לא דומה בכלל - זה חינוך, וזה סקס. אבל בגדול, יש מהמשותף: כשיש לך ילדים שאתה אוהב, אתה רוב הזמן רוצה לתת להם את כל מה שהם רוצים - כמה גלידה שהם רק מבקשים, וכמה שעות טלוויזיה וכמה כסף לביזבוזים. אבל צריך אפילו יותר אהבה מזה כדי לשים להם את הגבולות ולתת להם מה שהם צריכים; ובסופו של דבר, להנות מזה שאתה הורה יותר טוב. כשאוהבים בן/בת-זוג, רוצים לתת להם את כל האהבה והרוך והרומנטיקה שרק אפשר - ולפעמים, צריך עוד יותר אהבה כדי להרביץ (תורה! להרביץ תורה! סוטים שכמותכם), בשביל לתת להם מה שהם צריכים, ולהיות בן/בת זוג טובים יותר. אף אחד לא אמר שזה קל - זה אפילו מאוד קשה לפעמים. אבל זה אפשרי. ושווה את זה, אם שואלים אותי.



אחד לא בהכרח גורר את השני. אתה יכול לקבל את עצמך, ועדיין להתבונן פנימה, לעדכן, לתקן ולעדן. להבין שהעולם טועה, להבין שאתה טועה, להבין שהעולם השתנה או שאתה השתנית - ולהתאים את עצמך. אי-קבלת עצמך, ובן הדוד שלה, יציאה מאזור הנוחות*, הם תרגילים מצוינים ומומלצים - לזמנים קצובים. ולעיתים הן מאפשרות לחולל שינוי מהיר. אבל כדרך חיים לאורך זמן, אני חושב ששתיהן הרסניות -- ובכל מקרה, אפשר בלעדיהן.



אני מכיר אי אלו זוגות שמנהלים מערכת זוגית נורמטיבית BDSM-ית. ותרשה לי למחוק את המלה "נורמטיבית" ולהחליף אותה ב"מתפקדת לשמחת ליבם של המעורבים", כי אני מכיר גם שלשה אחת שמנהלת מערכת BDSM-ית מוצלחת (מאוד לא נורמטיבית...), וגם יותר מזוג אחד שמנהל מערכת פתוחה מוצלחת (גם כן לא נורמטיבית).

הזוג הזה שנאלץ לשכור שירותים של מלכת סאדו - אני משער שיש אחוז דומה של זוגות וניליים נורמטיביים שנאלצים לשכור נערת ליווי. שמעתי על כאלה. ואני מכיר גם יותר מזוג אחד שהתגרש כי האשה לא שמה על הבעל מספיק, בלי שהיו אלמנטים בדסמים במערכת היחסים. אני לא מזלזל, ובהחלט יש הבדל בסוג הבעיות שנתקלים בהן - אבל גם מערכות יחסים וניליות לחלוטין הן רעועות. שיעור הגירושין הוא גבוה - 30% - 50%. קל להאשים את ה-BDSM, והוא אולי הדרך שבה הרעיעות מתבטאת כשהוא בסביבה - אבל זו התעלמות מהמציאות. מערכות יחסים יציבות ובריאות הן יוצאות הדופן גם בעולם הונילי. הן לא קורות מעצמן - הן מצריכות הרבה מאוד מאמץ משני הצדדים.

---

* - ככה מתרגמים stepping out of your comfort zone ?

מיתוסית​(שולטת) • 3 במאי 2015

[B]אני לא לגמרי יודע איך מיישבים את הפרדוקס העבדו-מזוכיסטי שבו אדם רוצה שיכריחו אותו (ורצוי בנוקשות ואלימות) לעשות .... מה שהוא רוצה לעשות בכל מקרה, וגם לא את המשלים שלו, הפרדוקס הסאדו-דומיננטי שבו אדם רוצה לכפות על אחר ... מה שאותו אחד רוצה בכל מקרה. נכון, הפרדוקס הזה לא מתאר את כל הסוטים בכלוב - אבל לדעתי הוא מתאר את הרוב הגדול. (אלו מכם שלא מסכימים איתי - אשמח להסבר עם דוגמא קונקרטית).[B]

<שוב לא מצליחה לצטט מתוך תגובה ארוכה כשאני חותכת ממנה>

לא כולנו סובלים מהפרדוקס הזה.
אני, למשל, סדיסטית. סדיסטית במובן של "אוהבת להכאיב". רק שאני מעדיפה להכאיב למזוכיסט, ולא נהנית להכאיב למישהו שלא נהנה מהכאב. כשאני רואה מזוכיסט שנהנה מהכאב שאני מעניקה לו וסופג עוד ועוד, זה משלהב אותי. משלהב אותי לקחת מישהו שנהנה מהכאב, ולבדוק את גבולות סף הכאב שלו למקום שבו הוא מתחיל לסבול, אבל לא לגמרי.
סדיסט לא חייב ליהנות מלהכאיב רק למי שלא נהנה מהכאב.
יש כאלה שמחפשים להכאיב דווקא למי שלא נהנים מהכאב, כי מבחינתם זו השליטה וההתמסרות האולטימטיבית.
לי זה דווקא עושה צמרמורת של מקום לא בריא.
הכפייה האמיתית הזו.

בדסמ כמו שאנחנו עושים הוא משחק, כפי שכתבתי בתגובה הקודמת.
הרצון וההסכמה הם הם הבסיס לבדסמ, כמו גם הרצון לעינוג הדדי.

לי חשוב מאוד שהנשלט שלי יהנה.
חשוב לי לסייע לו לחצות גבולות, אבל בתנאי שהוא רוצה לעשות את זה ואין לו הכלים או הוא חושש לעשות זאת, שיכול להיות שעם דחיפה קטנה- הוא יצליח.
לחצות גבול של אדם שלא מעוניין לחצות אותו- זה כבר מפסיק להיות בדסמ והופך לאלימות ולאונס.
שוב, לא כל כך בריא בעיניי.

לא כל בדסמי מתחבר לכפייה או לכאילו- כפייה.
לפעמים אפשר ליהנות גם מהעמדת פנים, וגם אז אין פרדוקס אמיתי.
זה כמו לרצות לעשות משחק כאילו- אונס.
את רוצה את החוויה של הפחד וחוסר האונים, אבל עדיין רוצה מידה מסויימת של שליטה ומילת ביטחון ואדם שאת מכירה ובוטחת בו, הכל תחת גבולות מסויימים כך שלא תחווי אונס אמיתי במציאות או באופן סובייקטיבי באותו רגע.

בדסמ לא חייב להיות הכל, עד הסוף, הכי חזק, עוצמתי, קיצוני, בכוח, השפלה, הכרחה...

יש לו הרבה גוונים, הרבה מלבושים וכולם רלבנטיים ולא פחות או יותר בדסמיים מאחרים.

למשל, יש הרבה שמתחברים לתחום השירות, כאלה שמתחברים לסגידה, כאלה שמתחברים להתמסרות.
מנגד יש כאלה שמתחברים למקום של כורח, חוסר אונים וכפייה (וגם אז בקטע של "כאילו" עם גבולות ברורים, מילות ביטחון וכו').

אותי תמיד מעניין לדעת מה האקטים האהובים על הנשלטים שאני משחקת בהם ומה הגבולות שלהם. זה לא תוכנית כבקשתך. הגבולות תוחמים את מגרש המשחקים שלי והאקטים מספקים לי רעיונות (במיוחד אם אני מתחברת אליהם גם) ועוד דרך להשיג מהם עוד דברים (סוג של גזר, גם אם הוא המקל...).
בסופו של דבר, השליטה שלי מתבטאת בזה שאני מחליטה מה עושים בכל רגע נתון עם המצרכים שיש לי- אני מחליטה איזו עוגה לאפות ואיך היא תראה, איזה מרכיבים יכנסו ואיזה מרכיבים ישארו בחוץ.
הוא בכל רגע נתון יכול להחליט שהוא לא רוצה יותר להשתתף באפייה, וזהו.
זו עדיין שליטה, גם אם הוא מסכים לקבל על עצמו את השליטה, גם אם מותר לו להפסיק אותה, גם אם הוא בוחר בה ובי.