בעיניים כלות |
לפני 19 שנים •
12 בנוב׳ 2005
הפעם הראשונה שלי בדאנג'ן
לפני 19 שנים •
12 בנוב׳ 2005
בעיניים כלות • 12 בנוב׳ 2005
120 קמ"ש, אני דוהרת לדאנג'ן.
גבירתי לצידי, יפה, יפה מהסוג שמשתק. הנחיריים מתמלאים באויר קריר ומרענן, הנשימה נעתקת. אני מנסה להישאר בנתיב שלי ולנהוג בקור רוח, כשהיא מביטה לתוך עיניי וצובטת לי את הפיטמה בהנאה, בנשך שפתיים. הדופק שלי עולה גם הוא למהירות מופרזת, אני צריכה לנהוג בזהירות, נעשה שם רטוב. זו הפעם הראשונה בה ביקרתי בדאנג'ן. הפעם הראשונה אי-פעם, הפעם הראשונה כשיפחה, הפעם הראשונה כשיפחה עם מלכתה. מי אמר שאין אלוהים? הייתי מתה להכיר אותה ולהודות לה. הגענו. גבירתי יורדת במדרגות, ואני צמודה אליה מאחור. מפלסת את דרכי בין אנשים בשחור, מנסה לנחש מי נשלט ומי שולט, והאם רואים את זה גם עליי..? מבטים נפגשים, בוחנים. פרצוף חדש. האוירה מכה בי. הגעתי לממלכת האופל, שם חוקי המשחק ידועים, שם גבירתי היא הכי מלכה, ואני הכי שיפחה. הכל גלוי וברור, מוסכם וידוע. שם אני פושטת את חיי האחרים מעליי, שכבה אחרי שכבה, וחושפת את גרעין הווייתי, תמצית מהותי. שם, אל מול גבירתי ואל מול כל העולם, אני במערומי נשמתי, שיפחה מתרגשת. רוצה להתערטל, חשופה מולה ומול כולם, בצעקה חרישית להכריז על קיומי החדש. להראות שהנה, אני כאן, ללא סייגים, בהשלמה מלאה, בכניעות גמורה, מוכנה לכל אשר יקרה, למה שרק תרצה, להצהיר בכניעותי שאני שייכת לה. הסשן המלאכותי בין דום לסאבית הצליח לעורר בי עניין מסויים, אך רק כאשר דימיתי את עצמי שם עם גבירתי. היא ישובה בנוחות על הספה, אני למרגלותיה, המשקה כבר נלגם ונגמר. אדי האלכוהול מתערבבים עם גלי התשוקה, אני כורעת לרגליה, לא איכפת לי שרואים, דווקא נחמד לי, שכולם יראו. אני מתחילה ללקק את מגפיה, לנשק ברוך את רגליה, שם, על ריצפת הדאנג'ן. אט אט, עדה צמאת ליקוקים של עבדים מתחילה להתגודד סביבינו, מזילי ריר עם תחינה בעיניים, הם צופים בי ובגבירתי מגשימות כל אחת את מעמדה, ביחד. אני ממשיכה בשלי, גבירתי כבר סמוקה משיכרות המלוכה שלה, לופתת את שיערי ומושכת אותי למעלה, אליה. גופי קשוב, זקור, מתרגש, מתמסר אל בין רגליה, לפקודתה. "את צמאה"? היא שואלת. אני מהנהנת לחיוב, "צמאה"..אלייך..אני לוחשת. בכוסות שלנו נותרו רק קוביות ספורות של קרח. היא אוחזת בין שיניה קובייה נוטפת אחת, ומעניקה לי את העונג להרוות את צמאוני מתוך פיה. בדיוק כששפתיי באות לסגור על פיה בקבלה, היא פוקדת: "רק עם הלשון", "רק ללקק". אני מקבלת עליי את ההגבלה בכניעה. לשוני עוברת שוב ושוב על הקרח הנמס בין שיניה, בקושי נשמעת לי, רוצה ללקק את כולה. שפתיי מאיימות ללפות את שפתיה הבשרניות, החושניות, כשלשוני כלואה בתוכה. איזה צימאון.. קוביית הקרח נמסה לגמרי, אינה קיימת עוד. גבירתי מורה לי להעביר קובייה נוספת מפי אל תוך פיה. "רק להעביר". אני מצייתת. משתוקקת. הקובייה הולכת ונעלמת מבין שיניה, נכנסת אל פיה, ושוב יוצאת, קטנה יותר. גם אני הייתי נמסה. המים שניקוו בפיה של גבירתי מועברים אליי בצמידות שמטריפה אותי. אני לוגמת מתוך פיה, מים קדושים, ורק נעשית צמאה עוד יותר. וכך, קוביה אחר קוביה, מפיה אל פי, רק עם הלשון, בצייתנות. אין לי אויר. המון הגברים עומד מעליי, נצמד, נוגע, פורץ גבולות, אין טריטוריה. גבירתי הודפת אותם. היא מגינה על עצמה ועל רכושה, נשמתי מחייכת. אנחנו שתינו בסוואנת השליטה, בין עדת צבועים מאיימת לשרת, צמאי שליטה והשפלה. גבירתי פוקדת עליי לקום על רגליי. כסא המלכות הגדול התפנה מיושבו, למישהי ראוייה לכך בדיוק. גבירתי מתמקמת בפסגתו, ואני למרגלותיה, על הדרגש. זה ממש דרגש לשפחות, אני מהרהרת, הכל כה ברור ומובן. שוב אנו מוקפות. עבד אחד, מיוחד, הורשה להתקרב. חסון, שירי, חלק, כנוע ונותן, הוא היה. לא נטפל, לא כופה עצמו. מבקש. היה בו משהו, בעבד הזה, שגרם לגבירתי, ובעקבותיה גם לי, לקבל אותו. בפקודה של גבירתי, שרק חיכינו לה, התחלנו לענג את רגליה, ביחד. הוא ואני, במסירות מתואמת, חולצים את נעליה, ובריקוד משותף של ליקוק, חולשים על אצבעות רגליה, עקביה, כפות רגליה, גב רגלה, ובמעלה השוק. שתי לשונות על גבירתי, שתי זוגות שפתיים. הוא על רגל שמאל, אני על רגל ימין. לשונותינו מתערטלות, כל אחת בדרכה, בנפתולי רגליה, כאילו היו גוף אחד. לא מפקירות שום פינה. ליקוקים ארוכים, רטובים, קצרים, משתלהבים, שפתיים חמות נושקות, מוצצות, בוהן, אצבע, עור. ידו לפתע מלטפת גם אותי, את רגלי, את גבי, את שיערי. בלי להזניח את גבירתי. המגע שלו נעים ורך, נותן ומתמסר. אני מתמסרת לעונג, אך לפני הכל, לגבירתי. היא יושבת לה שם למעלה, מביטה אליי למטה, נושפת עשן סמיך של סיגריה, עיניה מצועפות. מדגישה כמה אני למטה, וכשהוא למרגלותיי, הוא עוד יותר. נוא חולץ לפתע את נעליי, בלי לשאול, לשונו עוברת על רגלי. אני מופתעת, נרתעת, לא יודעת אם מותר, לי, אני מביטה אל גבירתי במבט שואל, היא מאשרת. אני מוצפת אושר חדש, אושר של רכוש שחולקים בו. הבעלים שלי חולקת בי. אני מפקירה את רגליי את ידיו, אל לשונו, וממשיכה ללקק את גבירתי. העונג צרוף, מורכב ומשכר. הסיטואציה מוזרה לי, לא מוכרת, אבל נעים להכיר... שלושתינו בסחרור של נתינה וקבלה, של עונג מפנק, מסעיר חושים. עורה של גבירתי רך וחלק, אני מלקקת אותה בקנאות, נושקת בקדושה, בתאווה. מצטמררת מלשונו של העבד שלמרגלותיי, אני נטרפת, מתפתלת. רוצה להתפרק. גבירתי נושכת את שפתיה, ומושכת אותי מעלה בפתאומיות, מצמידה את ראשני עמוק אל בין רגליה, חופנת את פניי אל תוך הכוס שלה, ומאוננת עליי. אני מעורפלת, אני עפה. רוצה לטבוע בה, להרגיש את סימני העונג על פניי. אני כלי שרת בידיה, וכל כך טבעי וטוב לי... היא, כאילו קוראת את מחשבותיי, ובסדיסטיות מושלמת מחליטה שמספיק לי. הודפת את ראשי החוצה. אני, סתורת שיער ומתנשפת, מנסה לחזור לעצמי. לא יודעת איך להתמודד עם עומס התשוקה, אני מלטפת את ראשו וזרועותיו החסונות של העבד, שלא מפסיק ללקק את גבירתי ואותי לסירוגין, אני רוצה לנשק אותו. אני מבקשת מגבירתי בלחישה את רשותה, וכשהיא מסכימה בנדיבות של בעלים גאה, אני פונה אליו, לופתת את פניו בשתי ידיי, מצמידה את שפתיי אל שפתיו מלאות הפליאה, ונותנת דרור ליצריי וליצריו. אנחנו מתנשקים נשיקה ארוכה וטובה, וגבירתי מביטה בנו כמו גם שאר הבריות. אותן לשונות שעינגו קודם לכן את רגליי גבירתי, אותן שפתיים שנשקו לה באהבה, כמו נשמות תאומות לערב אחד, חברו לנשיקה מלאת תשוקה, סוערת. ברית נשלטים שכזו. עיניו מביטות בי כמו שאני מביטה על גבירתי. לרגע אני מרגישה שאני במקומה. גדולה, מקבלת, מוענקת, כמעט מלכה. אני נהנית, אך נאבקת עם עצמי. מסרבת להתמסר לתחושה, לא מוכנה להתמכר לה. אני רוצה להרגיש, ללא הפסקה, שיפחה של גבירתי. אני הודפת אותו לאחור בעדינות, מפסיקה את הנשיקה באחת, במבט מסביר אני אומרת מספיק. הוא מבין. חוזר להקדיש לרגליי גבירתי ולרגליי בהשלמה, בנתינה של עבד שחש בר מזל, אל מול כל אותם מזילי ריר, שמתחננים ליחס משפיל, מלאכותי ככל שיהיה, קצר ככל שיהיה, זר ומרוחק ככל שיהיה. הוא כולו אומר תודה. גם אני. גבירתי מורה לנו לנעול את נעליה לרגליה. הוא לרגל שמאל, אני לרגל ימין. אני מושיטה לה את ידי, היא יורדת מן הכסא, ובצעדים מלכותיים היא חוצה את ההמון, כשאני אחריה, נצמדת. כשאנחנו משאירות את העבד החד פעמי מאחורינו, אנחנו יוצאות מהדאנג'ן. האויר הקריר שוב ממלא את הריאות. כמה דמויות בשחור מתגודדות בפינה חשוכה. אישה גדולה עם שוט, תופחת תפיחות קלות, מדודות, על ידה האחת, כשהיא משוחחת עם נערה דקיקה. הצמרמורת שוב מעירה את העור, אך לא מקור. אלא מהידיעה, שיש באמת מלכות ואדונים, יש באמת שפחות, ויש עבדים. |
|
לולינה |
לפני 19 שנים •
12 בנוב׳ 2005
ואווו !!
לפני 19 שנים •
12 בנוב׳ 2005
לולינה • 12 בנוב׳ 2005
מרגש לקרוא אותך , כתוב מדהים ומעביר את הרגע כאילו הייתי שם ממש
וחבל שדווקא הפעם לא הגעתי למועדון הייתי רואה את הכל בעיניי, אז בנתיים אסתפק בתיאור המושלם. שמחה בשבילכן המון אהבה |
|
Belisana(שולטת) |
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
תאור מדהים
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
Belisana(שולטת) • 13 בנוב׳ 2005
כל כך שמחה בשבילך, כלות ומצטערת גם אני שלא הייתי שם לראות במו עיניי.
יש לך גם יכולת תאור מופלאה וגם חוויה נפלאה לשתף בה. אל תפסיקי |
|
sheket |
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
דווקא כשלא הייתי?
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
sheket • 13 בנוב׳ 2005
תיאור נפלא, סחפת אותי....
אחלה ביקור ראשון במועדון, |
|
קלייר(נשלטת) |
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
הרגת אותי!!!
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
קלייר(נשלטת) • 13 בנוב׳ 2005
פשוט הרגת אותי בתיאור החושני הזה שלך. מדהים.
ולא רק הרגת אותי, התחרמנה לי הנשמה מאיך שתיארת את זה. יפהפה. תודה מתוקה, ואני שמחה שנהנית כך |
|
infinite(נשלטת) |
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
infinite(נשלטת) • 13 בנוב׳ 2005
מרגשת בכתיבה שלך ,מאד מאד אהבתי ובעיקר את זה שאת באמת רוצה רק להעניק ולתת מעצמך ,את פשוט מדהימה
רוצים עודד |
|
מצליף חזק |
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
((-:
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
מצליף חזק • 13 בנוב׳ 2005
איזה יופי. את זכית בגבירה מדהימה, ומקריאת השורות - גם היא ...
בהצלחה. |
|
בעיניים כלות |
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
לפני 19 שנים •
13 בנוב׳ 2005
בעיניים כלות • 13 בנוב׳ 2005
נעים לקרוא תגובות כאלו,
תודה... |
|
רומי נכנעת(נשלטת) |
לפני 19 שנים •
15 בנוב׳ 2005
ואוו, אהבתי...
לפני 19 שנים •
15 בנוב׳ 2005
רומי נכנעת(נשלטת) • 15 בנוב׳ 2005
איזו כתיבה מחרמנת...
חבל שאני לא יודעת לכתוב ככה, דווקא יש לי על מה לספר! אגב, אני חדשה כאן... |
|