נר רביעי

נר רביעי

G-O-L-D​(שולט) • 29 בדצמ׳ 2005

שקט, הרוח מנשבת, הקור חודר מבעד בגד, ואנחנו כאן.
שקט, פקפוק אבני הדרך, מול שביל עפר נורת רחוב דולקת, ואנחנו כאן.
שקט, זו עוד סיגריה מתעכלת, הצפיה שוחקת, ואנחנו כאן.
שקט, אין ולא תהיה דרך אחרת, היבבה נחנקת, ואנחנו כאן.
שקט, חנוכיה אל מול חלון דולקת, ארבע נרות חלוקת, ואנחנו כאן.
שקט, צחוק ילדי שכן מבעד דלת, ההוויה נזכרת, ואנחנו כאן.
שקט, קול בכי דק, רוח שורקת, מהקומה השניה דלת נטרקת, ואנחנו כאן.
שקט, כל שנותר הוא רק השקט, הנה נשארנו כאן.


*

עשן עולה מהסיגריה. בחצר אנו עומדים, רוקעים רגליים בריצפה, מבקשים קצת חום, מבקשים קצת חום.
עוד משיכת אף, מחיית דמעה, גיחוך, חיוך ושוב מתעוות לו הפרצוף ומתעקם לפרץ הדמעות.
מילת ניחום וצפייה לסוף מהיר, זה כל שהותירה התקווה, זה כל שביקשנו.
עשן עולה, ועוד קפה ועוד עוגה, מתוק לפה ושוב קפה, ושוב עוגה כמו לנסות להעביר את טעמה המר של הדמעה.
סיבוב חוזר סביב החצר ושוב אל פנים הבית, הקור בחוץ, החום בפנים, הגוף שלא נח ולא מחליט.
רופא נכנס, רופא יוצא, צלצול נייד של מרפה.
חיבוקים, דמעות וזיכרונות.
ועוד סיגריה, ועוד עוגות.
טיול על שביל עפר, הלאה, עד קצה הרחוב.
סיבוב ועוד סיבוב.
הם מחכים שם, מצפים.
חנוכיה דולקת בחלון שכן, בארבע נרות היא מתהדרת ואורה אבק כהה אל מול צללית דמעות דוהה.
שוב אל פנים הבית, שוב אל הכיסא, שוב לצפייה של טוב או לרע, רק שמשהו כבר יקרה.
טריקת דלת, קול צעדים במדרגות ופנים צמוקות מבכי, מבשרות.
זה נר רביעי, עליך נס פח השמן לא חל.
הנה עזבת הלילה, ולך כל הנרות.


*

לא פעם שאלו אותי למה אני כאן, במקום הזה.
אני חושב שאני פה כי מהיום שאני בעל דיעה עצמאית, מצאתי שאין בחיים האלה דבר פרט להוויה הרגעית.
הנה, רגע אתה כאן, רגע אתה לא.
אף אחד לא ידע שעזבת, וגם אם ידע, מה יש בכך.
אתה לעצמך ועצמך הוא רגעי.
החיים הם פיקציה. כמה תמונות שאתה בעצמך לא בטוח כי התרחשו במציאות.
כל כך אהבתי אותך, שתדעי.
אני גם כל כך שמח שהספקתי ללחוש לך זאת באוזן, רגע לפני שנדמת.
זה היה חשוב לי שתדעי שהענקת לי בגלגול הזה כמה זכרונות ששווים עיצוב עצמי.
את היית יקרה לכולנו, ועכשיו לא פה.
התפוררת אל הכלום.
והותרת אותנו להחזיק בו.
היי שלום.
אני בוכה עליך.
יום חמישי 29.12.05
נר רביעי.

מיסתורית​(מתחלפת) • 29 בדצמ׳ 2005

נר רביעי.

דניאל_דר​(נשלטת) • 29 בדצמ׳ 2005

כשמשהו עצוב קורה למישהו שאני אוהבת, מתעורר בי צורך עז לגונן, לנחם, לעזור במעשה, במילה.
אבל מול המוות, מול המוות נדמה שאין מנחם, ורק הזמן, אולי, יכול להציע איזושהי רגיעה.
אני עצובה איתך.

nerissa​(אחרת) • 29 בדצמ׳ 2005

קשה לי איתך.
הפסימיות הזו שיש בך הורגת אותי.

יש אנשים שאור של נר בחשכה מאיר להם. "באנו חושך לגרש"
יש אנשים שאור של נר בחשכה - רק מחדד להם עוד יותר את החשכה.

ואולי זה איך שאנחנו בוחרים?

"מצאתי שאין בחיים האלה דבר פרט להוויה הרגעית.."

"זה היה חשוב לי שתדעי שהענקת לי בגלגול הזה כמה זכרונות ששווים עיצוב עצמי.
את היית יקרה לכולנו, ועכשיו לא פה."

אתה "מבטל" את קיומה מצד אחד. רגעי? חסר משמעות?
מצד שני.. משהו בקיום שלה עיצב בך עצמך משהו. הזכרונות ישארו. זה לא שווה המון?

קשה לי עם הפסימיות והמוחלטות הזו שלך לגבי ראיית החיים.
אתה מבטל בזה הרבה יותר מידי.
לא בקשור אליך.. אלא בקשר לאנשים שחיו/חיים סביבך, במקביל אליך.. התפיסה הזו שלך מבטלת אותם. את הזמן שחיו ונתנו משהו מעצמם לסביבה.
הם השאירו חותם. לפעמים הוא ענק - לפעמים הוא קטן. אבל תמיד יש כזה. איפשהו.

מילארדי חותמים (חותמות? השד יודע) שכאלה מרכיבים לנו את החיים. לנו ולאחרים. מבין? זה לא רק אתה.
הנה אתה - עם כל הארעיות שלך וה"רגעיות" שלך השארת בי אישית חותם ענק. עצום. כזה שיתפתח למשהו ענק בחיי וכמו שרשרת אינסופית - בחיי היקרים לי.

מה זניח בזה?

נריסה

עינבר • 29 בדצמ׳ 2005

אין לי מילים, אז אני מצטטת את שלך

המומה

זאבה אפורה​(אחרת) • 29 בדצמ׳ 2005

כן.





גולדי החזרת לי את אבא שלי פתאום לחג.
תודה (מושכת באף)