כאב

סרילנקה - סיפור

צ'יטה​(שולט) • 5 בפבר׳ 2006

סרילנקה
רקע
עשיתי פרוייקט עבור תעשייה ביטחונית כלשהי, שמיועד לחיל הים של סרילנקה. במסגרת הפרוייקט, יצא צוות של אנשים, ואני, להתקנה ובדיקות בסרילנקה. אני בבורותי, לא ידעתי הרבה על מצבה הביטחוני של המדינה הנידונה.
הגעתי לשם כמה ימים אחרי כולם. חיכה לי נהג בשדה התעופה בקולומבו, שלקח אותי בדרכים המשובשות של המדינה הזו, בנסיעה של 8 שעות, לקצה השני של האי, לעיר נמל דרומית במדינה. כל זה מייד אחרי טיסה לא מבוטלת, דרך ירדן.
הגעתי עייף ורצוץ, לעיר הנמל הדרומית במדינה, בשעות אחר הצהרים. כל הקבוצה הייתה בבסיס, בעבודה. ביקשתי מהנהג, שייקח אותי למלון להתקלח ולהתמקם. הגענו למלון, ניגשתי לקבלה, אמרתי שיש הזמנה על שמי, נתתי לו את הפספורט, והתיישבתי בלובי, מול הקבלה, לעשן בינתיים. אחרי מספר דקות, הפקיד קורא לי, ואומר שהוא מצטער, אבל אין הזמנה על שמי, המלון בתפוסה מלאה. ניסיתי לשכנע אותו בדרכים אלו ואחרות, ניסיתי להתקשר למנהל הפרוייקט שישוחח עם המלון. לאחר כשעה כזו, נואשתי. סיכמתי עם הצוות, שאני אגיע לבסיס, ישר, ואצטרף אליהם, ושנפתור את הבעיה בסוף היום. השעה כבר הייתה בערך 3 אחרי הצהרים.
נסענו כחצי שעה, בדרכים משובשות ביותר, וסופסוף הגענו לשער הבסיס. ביקשתי מהנהג שיחכה איתי בכדי שייקח אותי פנימה למספנה. בהמשך ליום המוצלח הזה, מסתבר שלא סידרו לי אישור כניסה לבסיס. התבקשתי לחכות בשער עד שיטפלו בעניין.
שתבינו, סרילנקה נמצאת מתחת להודו, והיא מאד דומה לתאילנד במזג האוויר שלה. חום אימים, לחות נושקת ל- 100%, ואני, עומד ליד שער הבסיס, אין מקום לשבת, מזיע כמו סוס ערבות שוויצרי. חיכיתי בערך שעתיים שם, עד שנלקחתי פנימה למספנה. השעה כבר בערך 5 וחצי בערב.
הגעתי למספנה, פגשתי את הצוות, התעדכנתי במצב, והתרשמתי מהספינות. הספינות היו, משהו בסגנון של דבורה. עם כ- 8 מקלעים בכל צד. אצלנו בחיל הים יש רק אחד בכל צד. סיפרו לי החברה שם, שיש פה מלחמה רבתי, בין הטאמילים לממשלה, ושאנחנו נמצאים בעיבורה של עיר טאמילית עוינת, ובעיצומם של קרבות. סיפרו לי גם, שהטאמילים חיסלו את שר החוץ באותו יום. המקלעים מסתבר, משמשים את צוות הספינה להתגבר על סירות מרוץ מהירות, עמוסות חומר נפץ, הנהוגות על ידי הטאמילים, המנסות להטביע, מדי יום, את ספינות חיל הים, בשייטן בין האיים הרבים הפזורים במקום (כמו בתאילנד).
כאילו מה, הגעתי מבלי לדעת כלל, לאזור קרבות חם ביותר. זה לא כמו בארץ, ששם הקרבות מתרחשים הרחק ממני. הגעתי למלחמה בארץ לא לי, מבלי לדעת, היישר לתוך לב ליבו של שדה הקרב.
בערך ב- 7 בערב, יצאנו כולם לעבר המלון. מנהל הפרוייקט שוחח ארוכות עם מנהל המלון, ללא הצלחה. סוכם שאני אעבור לבד למלון ליד, סידרו לי שם חדר. סוכם שאתקלח ואבוא לארוחת ערב במלון הזה. מנהל הפרוייקט התעקש שהנהג ייקח אותי גם בחזרה, למרות המרחק הקצר, כי מסוכן להסתובב לבד.
אכלנו ארוחת ערב, ושוב הנהג לקח אותי בחזרה למלון שלי. השעה כבר בערך 10 בלילה.
הוצאתי בקבוק טקילה, ויצאתי למרפסת, של בית נופש מהמם, מול חוף ים קסום, בינות לעצים טרופיים. השמיים צחים, ומגלים אינספור כוכבים, וירח בוהק מעל. באנחת רווחה, התיישבתי, ומזגתי לעצמי לשתות. שתיתי כוסית אחת ועוד אחת, ועוד אחת. עייפות מצטברת, אלכוהול, חוף ים, פכפוך הגלים, ירח. ישבתי חצי הוזה, ובהיתי בלי מחשבות, בגלים המתנפצים להם אל החוף.

המפגש
לפתע פתאום, נפתחה הדלת מהחדר הסמוך, ומשם יצא זוג. הבחור נאה וגבוה, בשנות השלושים. הבחורה בשנות העשרים, יפיפייה עוצרת נשימה. עם שיער מקלות כזה שתני, רזה, אך מחוטבת במקומות הנכונים, ותמירה מאד. האצילות הקיפה אותה, כאורה בוהקת.
אני כזכור מרחף לי אי שם ב- 30,000 רגל. החסרתי פעימה, נעתקה נשימתי לרגע ארוך. ואז מטעמי כיבוד הפרטיות, ובמאמץ עילאי, אמרתי להם שלום קצר ולאקוני, ושבתי לבהות בגלים המתנפצים אל החוף.
הבחור, בידידותיות של כפרי נופש, פצח איתי בשיחה, היה מאד נחמד. אחרי כמה דקות של שיחה עם שניהם, הזמינו אותי לשבת אתם, במרפסת שלהם. ניגשתי לחדר שלי, הוצאתי עוד כוסית, והתיישבתי עם הבקבוק והכוסיות אצלם במרפסת.
מתברר שלבחור יש בדיוק היום יומולדת, הבחור יהודי, בן 30, שגר בברצלונה, בווילה מדהימה על ההר ממול, עם מרפסת ענקית לאורך כל הבית, המשקיפה מגובה 600 מטר על כל ברצלונה. היה בגולני בצבא. מת על ישראל, אבל לא יגור שם. הבחורה, אמריקאית בכלל, בת 22, מלאה חן, פשוט מקסימה. אני תמיד מסתובב עם המצלמה שלי, הוצאתי אותה מהחדר, והצטלמנו. נו ... ערב הזוי למזכרת.

התפנית
לפתע הבחור פנה אלי, אמר שיש הרבה יתושים בחוץ, והזמין אותי להיכנס לחדר שלהם. שניהם השתרעו על המיטה, ואני שרציתי להתיישב על אחד הכיסאות בחדר, הוזמנתי לאחר כבוד, להיכנס אתם, להשתרע על המיטה הרחבה.
תשמעו, אני בחור די מנומס, וממש נזהרתי שם, לא לחצות גבולות, להישאר קורקטי.
לא עברו להם 10 דקות, והבחורה התחילה ללטף את הרגל שלי. אני מתבונן בה בעיניים, בו, ושוב בה, ושוב בו, ונדהם לראות הזמנה ברורה בעיני שניהם. היד שלה החלה לטפס במעלה רגלי, נעצרת ליד אזור חלצי. ממשיכה מסביב למותניים, לחזה, מרפרפת על שפתיי. מגעה נעים לי. הבחור ישוב מתבונן, מבט של תשוקה בעיניו, לא מתערבב. היד שלה התחילה לרדת שוב, והפעם לא פסחה על חלצי, אברי זקור ומרוגש כבר מזה זמן, והיא, סוקרת אותו, דרך המכנסיים, כמו טוריאדור (תזכרו – ברצלונה), שמודד את השור כשנכנס לזירה.
ואני, מסתכל לעצמי בעיניים, ושואל את עצמי אם זה באמת מה שקורה כאן. כאילו מה, באמצע אזור הדמדומים הזה, בסופו של יום הזוי כזה. כאילו, מה נהייה ? צובט את עצמי, לוודא שאני לא חולם, הוזה או השד יודע מה.
ואני לא הוזה, והיא בשלה, לאט לאט, ידה מטיילת על גופי. באיטיות, בחושניות, הופכת את כל עורי לברווזי. הופכת ומבעירה בי תשוקה עזה.
ואז, לפתע, עצרה. קמה מהמיטה, ניגשה לשולחן, לתיק שלה, והוציאה מהתיק שלה, אזיקים כאלה מקצועיים מעור, רחבים, עם ווים, ואבזמים, לידיים ולרגליים. וסט שרשראות לשימושים מגוונים.
תשמעו חברים, אני הייתי כבר בעניין של בי די אס אם לפני כן. אבל בחיי שאני שם התחלתי להזיע, ולא מהחום בחוץ, ולא רק במצח.
ואז במבט שואל ונוקב, שאלה: משחק (You play) ?
וואי ............
תשמעו, אני שם השתנקתי לגמרי. הסתכלתי עליו, עליה. ישר בעיניים. מנסה לראות מה צפוי לי. לוקח את הזמן. הוא ירד מהמיטה, והתיישב על כיסא, מסמן שהוא צופה. היא מסתכלת לי בעיניים, משדרת עוצמה רבה, מנסה לכשף אותי.
גרוני ניחר, לגמתי מים מהבקבוק לידי, ובקול צרוד ביותר אמרתי, כן.

הסשן
היא הסתכלה במבט על בגדיי, וסימנה לי עם ניד ראש להורידם. התפשטתי, במבוכה. נשארתי עם תחתונים. מבט חד מעיניה גרם לי להשאר ערום לחלוטין. היא הניעה בראשה, בתנועה קצרה כזו, לכיוון ראש המיטה. נשכבתי על גבי על המיטה. היא סימנה לי להתהפך. קשרה את ידי מפושקות לגמרי, למשענת הראש של המיטה. מהלכת מסביב למיטה, בעיסוקה בכפיתתי. קשרה את רגלי מפושקות, ואת ברכי מתוחות לצדדים.
ואז נגשה לתיק שלה, ושלפה משם שוט. תשמעו, אני ראיתי כבר שוטים. יש לי אחד, וראיתי אחרים בחנויות סקס, באינטרנט. זה היה שוט שלא ראיתי כמוהו. מעור, גדול, ומעוטר, כזה שיכול להרגיע פיל משתולל, באיבחתה של מכה בודדת.
עיני נפקחו בתדהמה. היא הסתכלה ישר לתוך עיני, במבט שואל כזה, כן ? תשמעו, אני לא מכיר אותה, אותם. מה אתו בכל העניין ? אני לא בקטע של בנים. בי די אס אם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל. אני בכלל לא מכיר אותה. תשמעו, אני הייתי בלחץ. כאילו מה ? לקחתי לי את הזמן. כפות ועקוד, שכוב על בטני, מתחתי ראשי והבטתי בה בעיניים. מחפש לראות עמוק, לראות עם מי באמת יש לי עסק כאן. מאיזה מקום היא פועלת ? איפה היא עכשיו ?
הסכמתי. הרגשתי שאולי אני אתחרט על זה. אבל אני הולך על זה. יש לי אינסטיקטים של חיית טרף. אני סומך עליהם, לא הכזיבו אותי בעבר. ויש פה קטע, ואני הולך עליו.
סגרה את התיק. הניחה את השוט על המיטה. הסתכלתי בו בעיניים עגולות. הסתכלתי בה. ואז התחילה להסביר את הסצינה. הסבירה על מילת ביטחון, שאלה אם אני סומך עליה שתכבד אותה, אמרתי שכן. ואז סיפרה על הסצינה. אמרה שהיא רוצה שאני אהיה שם לגמרי בשבילה, שלא אחשוב על עצמי. אני שם לשרת אותה. אמרה שהיא פועלת ממקום טוב ואין בכוונתה לעשות לי רע. אמרה שאפילו שדברים מסוימים שיקרו ייראו לי מוזרים ואני עלול לא להבין מאיפה היא פועלת. שאסמוך עליה, שהיא באה מטוב. ביקשה שאלך אתה עם מה שעושה ושאתמסר לה, לגמרי. ברור לה שזה לא פשוט להתמסר, ברור לה שזה יהיה לי קשה. היא תעזור לי להגיע לשם. היא המנטורית שלי עכשיו, ואני אלך אתה. הסבירה שתהייה מאד ישירה, חדה ותקיפה. אמרה שתשתמש בכוח וכאב בכדי שאוכל להגיע לשם. הסבירה שוב על מילת הביטחון. אמרה שהיא הולכת לקשור את עיני, בכדי לחדד את חושי. שמה מוסיקה בקול רם, אמרה שמבקשת שהיא מבקשת שאהיה קשוב בכדי שהמוסיקה תיכנס לי לראש. המוסיקה החלה להתנגן, בקול רם, משהו כזה דומה לבאראקה, הזוי. ביקשה שאהיה קשוב לתחושות של גופי, שאתרכז בהם. שלא אתנגד, שאקבל. אמרה שמרגע זה אסור לי לדבר, פרט למילת הביטחון, אלא אם כן היא תשאל אותי. אמרה שאענה לה עם שם התואר גבירתי. שאלה אם אני מבין ובכל זאת רוצה ללכת עם זה ? אמרתי כן.
כרכה צעיף משי סביב עיני, מתחה אותו חזק. כוכבים ריצדו לי מהקשירה בעיניים.
החלה ללטף אותי בכל גופי, מטיילת גם לאזור חלצי, גבריותי גאתה לה בעוצמה. צמרמורות, מוסיקה נכנסה לה פנימה, חזקה. התחלתי לרחף, שיכור מהתחושות. להזכירכם, אני גם אחרי יום מטורף, וחצי בקבוק טקילה.
פתאום, קרח, קר, מטייל על גבי. עוצר, ונוסע. פתאום חום שורף, שעווה. התחושות מתערבבות להם. אני אומר איי. פלאק, הצלפה חזקה וחדה, באמצע בין השכמות. שששששש.... אמרה. אני משתתק. אצבעות ידה חודרות לי לפי, מתענגות. אני מלקק אותן, משתדל לרצות. פתאום אצבעות רגלה כנראה, האגודל, עוד אצבע, ועוד אחת, עד שכל כף רגלה בתוך פי הפעור. אני ממלמל, חנוק קצת. הצלפה, על הטוסיק, ועל הלחי השנייה. הצלפות חזקות, בוערות כאלה, הרבה אחרי. אני משתתק, כף רגלה נתחבת יותר עמוק לפי. וזהו. שקט, כלום, שום דבר לא קורה. אני תמה, מקשיב. כלום, שקט מוחלט, רק המוסיקה.
פתאום, משומקום, אצבע נתחבת לעכוזי. בפתאומיות. אני כמעט צועק.... איי. סידרה ארוכה של הצלפות, על כל הגוף. ומשפט שנאמר בשקט: לא לזוז, אתה שלי פה, אתה הזונה שלי, ואני אעשה בך מה שאני רוצה. מבין ? אם אתה רוצה להפסיק, תגיד אדום. מבין ? אמרתי כן. הצלפה, כן מה ? שאלה. כן גבירתי אמרתי. ליטופים, הצלפות, ליטופים, הצלפות.
אצבעה ממשיכה לחטט בעכוזי. בכל מקרה, אני מקווה שזו אצבעה. אני זז טיפה, עם אגני, הצלפה. אני מניח אגני צמוד למיטה, לא מעיז לזוז. אט אט, מתחיל להיענות לאצבע העושה בי כבשלה. מתמסר לתחושות. מתחיל לרחף, ממש, מקשיב למוסיקה, מקשיב לפסים על גופי בו הותיר השוט פסים חמים. מקשיב למים שנותרו מהקרח, לשעווה הצורבת ומקשה את עורי, מקשיב לאגני, ולאצבעה המטיילת בי. והופס. אני כבר לא שם, מרחף, בשמיים, מתענג, מרגיש, מתמסר. כנוע, לכל מה שתחפוץ.
הצלפות, שאני כבר לא נמתח מהן, מתמסר, נעים. אצבעות, בעכוזי, בפי. יושבת עלי, על הראש שלי, ערוותה מטפטפת על צווארי. ראשי מתפתל תחת משקלה. עומדת על גופי, קופצת. אני שם, כנוע, מתמסר, מקבל את כל מה שתחפוץ. רעידות קלות בגפי, זרמים בכל גופי. וואללה, אני חושב לעצמי, אני בסאב-ספייס. וואללה. לא רוצה שייגמר.
נגמר.
מלטפת אותי, ברכות, נעים. אני לא שם, או שכן. לא יודע. מה איכפת לי, נעים לי. נעים נורא, ממש ממש נעים נורא נורא. כמה דקות. משחררת אותי. מורידה את הצעיף מעיני. ממשיכה ללטף, נעים. אני מנסה להסתובב, על הגב. היא אומרת שששש.... רגע. לוחשת כמעט, מרגיעה, מלטפת.
הרעידות נרגעות, לאט לאט. הלטיפות ממכרות. אני לא מסתכל, לא איכפת לי, מה מסביב. אני שם וזה כל מה שאני רוצה. נעים כזה, ממש, כזה שלא בא לי בכלל ללכת משם, בכלל.
לאט לאט אני חוזר למציאות, לא יודע כמה זמן עבר בכלל. קולט את הבחור ישוב עדיין על הכסא, שיערה הרך מלטף את גבי, ידיה משאירות תלתלים של תחושות בגופי. וואי, כמה כיף. אני מתהפך על הגב, לאט לאט, נע בכבדות מוזרה, כל איבריי לאים כאילו. אין לי כוח לזוז, או חשק, כמעט בכלל. מתעורר עוד ועוד, חוזר למציאות.
שואלת: איך היה לך ? אומר לה, וואו, וואו, וואו. נעים לי. חיוך של עונג מרוח על פני.
קולט אור מהחלון, כבר הפציע השחר. קולט נעימות בכל גופי.
תודה אני אומר לה, תודה רבה. ומחבק אותה בחום עצום. מתרפק על כתפה. דמעות זולגות מעיני. דמעות של אושר, צרוף.

שלגי • 5 בפבר׳ 2006

אני חושבת שלסיפור שלך מגיע פוסט משל עצמו

Queencie​(שולטת) • 5 בפבר׳ 2006

בהחלט צ'יטה!!
סיפור נהדר!!

תודה

צ'יטה​(שולט) • 5 בפבר׳ 2006

תודה על התגובות
הסיפור מהווה בעצם תשובה לתגובות על הכאב.
אני חושב שקצת מבין כאב, רק חבל שלא התנסיתי מספיק. לא ככה כמו בסיפור.
רוצה דווקא

Queencie​(שולטת) • 5 בפבר׳ 2006

צ'יטה, בתור מתחלף - מהצד השולט, אם היתה מגיעה אליך בחורה ואומרת לך שהיא רוצה להתנסות בכאב אבל היא לא מזוכיסטית - כלומר זה לא שהיא מתגרה מהכאב אבל רוצה להתנסות מזה מהמקום שבו הפנטזיות ייתגשמו.... היית לוקח שוט ופשוט מתחיל להצליף ????
לדעתי לא. ואם כן, זה מובטח שייכשל.
אם היית מזוכיסט כבר היית יודע שהכאב כשלעצמו מושך אותך וגורם לך עונג.
אז אתה לא מזוכיסט.
מכאן שתוכל להתחבר לכאב בצורה שתגרום לך להנות ממנו בהקשרים אחרים - לדוגמה - אם תהיה לך שולטת שתעריץ ותסגוד לה (ממקום של רגש ו/או שליטה מנטלית), תהנה לראות את הניצוץ בעיניה כשהיא מקבלת ממך את הכאב, תהיה מוכן ללכת רחוק עם יכולת ספיגת הכאב שלך כשהיא תעשה את זה בצורה הנכונה....
ואולי פה סוד הקסם שלך - אל תתיחס לזה כאילו אתה רוצה להתנסות בכאב, אלא שאתה רוצה למצוא את האחת שתהנה להעניק לה אותו....

מאחלת לך בהצלחה! ו... סבלנות

Morticia • 6 בפבר׳ 2006

או... שזה סוג של מאזוכיזם...

כאב...
מוזר לדבר על כאב כאילו זה נורא ברור מה זה. כאב זה מילה אחת שמהווה מכלול לים של דברים.
אנשים חשים כאב באופנים שונים, במידות שונות, ברמות אחרות ובעומקים רגשיים ושכלתניים משתנים זה מזה.
יש את מי שזקוק לכאוב על בשרו ויש את אלה שאוהבים להכאיב לבשר. יש את מי שכואב את נפשו ויש את אלה שמתענגים על ההתעסקות אתו.
יש שנולד ליסורי עבודות פרך תחת השגחת צבא לוחמים אכזרי ויש שנולד ליסורי עינויים נפשיים קשים בטירתה המסתורית של שליטת האופל.
יש אנשים שחשים בכאב הנפשי חזק יותר מבזה הפיזי. יש אחרים שזקוקים לכאב הפיזי בכדי להדגיש את הכאב הנפשי. יש אנשים מעורבבים ומה שבטוח נכון זה שהחיים האלה מלאים בכאב. מכל הסוגים והמינים.
לכל אחד מאתנו יש את הכאב שמכאיב לו יותר ואת זה שחסר לו.

גם אם נחליט עכשיו שדיברנו רק על כאב פיזי נטו בפוסט הזה, עדיין אפשר לומר שכאב לא בהכרח נוצר מהצלפות. פיסטינג בתחת יכול לכאוב נורא ותסכימו אתי שישנו הבדל בין כאב הנגרם מקשירת הביצים שלכם לבין הכאב הנגרם מציפורניי שליטתכם בגבכם.

נראה לי שכאב נפשי הוא קשה יותר להוכחה אבל הוא קיים ויש אנשים החשים אותו בעוצמות אדירות, יש אנשים המשוועים לו במלוא כוחם. הוא רגשי יותר, הוא עמוק יותר.
זה לא אומר שאלו העוסקים בסאדו-מזוכיזם נטו אינם רגשיים, ממש לא, אבל יש בזה אלמנט שכלתני יותר. זה כאב מוכח, מורגש על הבשר החי, מותיר צלקות אמת, הוכחות ויזואליות בשטח, זה כמעט מדעי.
וכבודו של כל כאב במקומו מונח.

דבר אחד מוזר לי. קראתי כאן כמה תגובות לגבי רצונה של הדומית להכאיב מול הקרבתו של הסאב את גופו למענה, למרות הסתייגותו הפיזית מהכאב. זאת אומרת: מלכה סדיסטית וסאב מנטלי מצאו את עמק השווה. זה קורה לפעמים אבל לא כולנו סדיסטיות ובעולם יש אנשים שחיים תחת קודי S/M נוקשים וזו כל מהות השליטה ביניהם. סדיסטים ומזוכיסטים מתחרעים על הקטע שלהם ולוקחים אותו לאקסטרים. מגניב! יש בזה אלמנט מאוד רגשי אבל זה נעשה בצורה מדעית.
יש דומיות שבאות לשליטה ממקום רגשי מנטלי שהוא מאוד שכלתני אבל הוא לא מחפש את הכאב, הוא מחפשת את ההשתלטות, את הממד האחר, הרגשי.

אני לגמרי בעד אקספרימנטים ומאמינה גדולה בכך שאין ידיעה טובה מזו הנחווית בגוף ראשון. אני בעצמי ניסיתי לאחרונה לחוש את כאב ההצלפה בישבן. בחרתי לעשות זאת במסגרת חמה ואוהבת, עם חברים טובים שעשו את זה אתי בכיף. לא התחברתי לכאב הזה. היה כואב לי הרבה יותר אם הם היו חארות אתי. אבל הם היו נשמות (ועדיין, שיהיו בריאים)

ואם כבר בבריאות עסקינן, צ'יטה ידידי היקר, תהיה לי בריא! הפגזת סיפור! אני באמצע, אני במתח ואני לגמרי מסיימת מחר
(איך באמצע התקף נרקיסיסטי אדם יכול לתת את מלוא תשומת הלב במידת הנתינה הראויה לאחר שמולו? )
סחתיין עליך ועל כל הפוסט הזה!

תגובה לתגובות

צ'יטה​(שולט) • 6 בפבר׳ 2006

מורטישיה תודה על התגובה היסודית והמעמיקה. ספרי לי מה את חושבת על הסיפור כשתגמרי לקרוא. מעניינת אותי דעתך מאד. במיוחד בהקשר לתגובתך הסרקסטית לדומית ההיא שלא מצאה יותר רעיונות מה לעשות לעבדיה. והמלצת על השליטה free style. אני נזכר בזה והבטן שלי מתחילה שוב לכאוב מהצחוק של אז.
וכמובן תודה לכולם על התגובות. ואתייחס לכמה דברים.
אני מסוג האנשים, שחי את החיים. אני לא נוהג לדבר על דברים ולא להגשימם. ואצטט מהנסיכה הקסומה: We are man of action, Lies do not become us. אני מהמגשימים. ואכן כבר היו לי סשן או שניים מאז תחילת השירשור הזה שעסקו בכאב. כל כך עסקו, שאם הייתי מכיר אתכם באופן יותר קרוב, הייתי יכול לשלוח את תמונתי כרגע, עם איזור חלציים בלבד שתעיד על כך.
ולעניין הכאב שוב ודעתי בעניין, שכבר די מגובשת.
אני אוהב שימוש בכאב לשם הכנעה ובדיקת התמסרות לאחר ההכנעה. כל האנדרופינים והדורפאמין, זה כיף לאללה, אבל, לא שווה בשבילם. אני לא נרקומן ולא מזוכיסט.
אני מכיר גם כאב של הפיסיות, של כאב לשם כאב. האמת שניסיתי גם לקבל כזה וגם להעניק אותו. ויותר מפעם אחת. לא בשבילי.
וואללה, אני מבין שיש אנשים שזה הגיג שלהם. אני יודע כבר שזה לא הגיג שלי.
דווקא מוזר, כי יש לי חבר פסיכולוג, שאמר שזה שאני אוכל ציפרניים, מעיד על סובלימציה של מזוכיזם. האמת די הפחיד אותי שאני עלול לגלות שאני מזוכיסט (בדומה לסדיסטית משירשור שכן). אבל אני נוהג להתעמת עם דברים שאני מפחד מהם. ואני מתעמת ודי הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מזוכיסט וזהו. אין בזה כדי לומר שלכאב אין פונקציה אצלי. כי יש. ואפילו הדגמתי בסיפור.
אגב בלי קשר, יש משהו אחד שאני לא מוכן להתעמת איתו ומפחיד אותי, וזה הומוסקסאליות. ואני בכלל לא נגד, יש לי כמה וכמה חברים מקסימים כאלה. אבל אני לשם לא נכנס. מפחד מדי.

למושלגת, תודה על הפירגון, נעים לי לאללה בתור נארקסיסט בלי אגו
ולקווינסי, נו טוב, אנחנו כבר משוחחים בעצם. בכל זאת לרקורד הציבורי, תודה, אני מוחמא מאד. באנגלית זה יותר טוב, (סליחה, פשוט חסרות מילים בשפה), I am flattered.

זה כבר נהייה כמעט נאום בר מצווה, ואני חושש לא לשכוח להזכיר מישהו
לכל מי שמתעניין ומגיב, תודה, זה עושה לי שרות גדול.
אגב זה נחשב ניצול סדיסטי ?


ווי כמה אני כותב

ליידי מפונקת​(שולטת) • 9 בפבר׳ 2006

קראתי.