גירושים

גירושים

שבויה • 28 בפבר׳ 2006

[B]
תוכנית בטלויזיה על ילדים להורים גרושים עשתה לי לחשוב..

לא קל להיות ילד שכזה.

בסך הכל שני בוגרים שהחליטו שלא בא להם יותר..שהם לא ממצים...
אז הם מחליטים להיפרד.
בדרך כלל צד אחד רוצה יותר מהאחר
אז הם חותכים במסור חשמלית תא שלם של אבא אמא ילדים...

אני זוכרת שבתור ילדה הייתי מאושרת מהעניין של ההחלטה..ברגע הראשון שזה נודע לי המחשבה הראשונה הייתה שאיזה כיף לי ויהיו לי 2 בתים...
כמה תמימה...

חבל לפעמים שהופכים ילדים לחיילים במשחק הזה של החיים..
כי הילדים האלו עוטים על עצמם שריון מברזל ולו רק בכדי לא להיות חדירים לחצים של שני הצדדים...

עוברים השנים....ההורים ממשיכים, נישואים שניים, בית ילדים, ואחד שמחליט להעלם אל תוך חייו היפים..


הלוחמים גדלים
אין אהבה
אין אמונה...אין אמונה בגויים...
יש פחד, יש השרדות...
נוגעים, לא ממש חדירים
ואז..גם לומדים שהצורך להרגיש מגיע במינונים קיצוניים..
מגיעים לקצה...אין גבולות...אין גבולות לנתינה...לכניעה..

לא עוזר..זה לא חודר
שישאר ככה...הכי טוב

aka BODYGUARD • 1 במרץ 2006

פוסט כואב...ללא ספק.
נושא כאוב שלפעמים נשאר זרוק על אם הדרך...

אהבתי לקרוא אותך בבלוג, כעת גם כאן.

teacher​(שולט) • 1 במרץ 2006

לי דווקא נראה שלא תמיד זה נכון.
ולפעמים את המחיר של ההישארות יחד כתא משפחתי משלמים בכל זאת שוב -
הילדים.

בין שני אנשים שלא רוצים להיות אחד עם השני אך נשארים בכל זאת עלולים להיות
מתחים אחרים, הרסניים לא פחות, ואולי אף יותר..

יוצא שהילדים מפסידים בכל מקרה.


teacher

Succubus​(אחרת) • 1 במרץ 2006

במהלך החיים אנחנו - גם בתור ילדים - נחשפים להרבה אירועים לא נעימים, וזה לא משנה אם זה גירושים של ההורים, קרוב משפחה נפטר, הורה מאבד את מקום העבודה, נשברת לנו רגל וכולי.
שום דבר מזה לא נעים. כל זה חלק מהחיים וממה שצריך לעבור כאדם.
כל ההתייחסות הזאת לגירושים כאל "הילדים מפסידים" נשמעת לי ממש מוזרה, ממש כמו שמישהו היה מתייחס למותה של סבתא כאל "הילדים מפסידים". כן, זאת טראומה. טראומות הן חלק טבעי מהחיים. כולם מפסידים מהן, אבל גם לומדים ומתבגרים, ואי אפשר לגונן על אף אחד מזה. מה פספסתי פה?

venus in our blood​(שולטת) • 1 במרץ 2006

מסכימה עם teacher בנקודה שהילדים מפסידים בכל מיקרה.
בבית שאין בו אהבה ( לא תמיד המלחמות נראות לעין. מספיק שחסרים שם דברים בסיסיים ) וצרכיו של הילד לא נענים ( ואני לא מדברת על הזנחה. כי גם ילד שעטוף בחום , בפינוקים ,אפילו באהבה , אבל בעצם הוריו לא רואים \ מרגישים את צרכיו האמיתיים ואינם קשובים לו, ובמקום זאת עסוקים בדרך שלהם , גם שם נוצר תיסכול ).

לפעמים..
גם כשההורים נשואים, לכאורה באושר , אבל מספיק שאחת הדמויות לא נמצאת שם, רגשית , מנטאלית, נשאר רעב מסויים. ולא תמיד אפשר להשתיק אותו.

מצד שני,
ילדים להורים גרושים נוטים להיות קצת ''שיפוצניקים של העולם '' , מנסים לקחת אחריות מוגזמת בגיל צעיר מדי, סובלים מרגשות אשמה,
או, שמצליחים כביכול לבעוט במסגרות , ועדיין הכאב שם.

אין פרידות יפות, כשמדובר בפירוק התא המשפחתי. גם כשההורים נשארים בקשר חברי, גם כאשר ל2 ההורים יש חיים חדשים, זוגיות, אפילו משפחה , תמיד יש חלל.
והחלל הזה נמצא בלבם של אותם ילדים.
השאיפה המודעת או הבלתי מודעת שמתישהו, איכשהו, ההורים יחזרו.

זה ברור ולגיטימי לאנשים בוגרים שכאשר דברים מאוד לא מסתדרים, מפרקים את החבילה ומנסים ''למזער נזקים ''.
זה מאוד לא טיבעי ולא ברור לילד , מדוע הוריו, שהם חלק ממנו, שהוא חלק אינטגרלי מהם,
בעצם קמים ועוזבים.
במיקרה ''הטוב '', ההורים יודעים להבהיר לילד שהם לא מתגרשים ממנו , ואז באמת יש 2 בתים..
( ''במקום די מדאיג שנקרא לו הבית, ההורים נפרדים שיהיה יותר טוב, אבל הבית שלי הוא נמצא בין רחוב לרחוב...''\ ''עכשיו מעונן '' )

אף פעם אין דרך נכונה להיפרד, כשמדובר בילדים.

לילדים יש אינסטינקטים וחשים ורגישויות שאנו איבדנו מזמן..
אז גם בתוך תא משפחתי שלם ( מבחוץ ) ומפורק מבפנים, הלדים יודעם, מרגישיםוסובלים..
וגם בתוך מערכת של גירושין, הילדם סובלים.

אין באמת דרך ''למזער נזקים ''.
אפשר לעטוף את הילד באהבה ולהיות הכי טובים שאנו יכולים,
כהורים.
כבני אדם.

(***המלצה קטנה : ספר. ספר פשוט , ללא נוסחאות קסם. ספר שעוסק ומיועד להורים וילדיהם, מכיל סיפורים אישים, וניסיון לתת כלים בנושאים לוחצים כגון, 2 בתים לילד; משפחה חד הורית ; משפחה מורכבת מחדש ; . שם הספר : '' ילדים וגירושין - תגובת שרשרת '' . מאת : עפרה אילון ועדינה פלשר. ****)


שחורה-כחולה,
זה לא מדוייק .
בעיניו של ילד זו לא עוד טראומה הכרחית.
כן,
ילדים מסתגלים לכל מצב. זה טיבעו של הטבע האנושי. כח הישרדות.
זה לא אומר שזה עוד משהו שהוא חלק מהחיים.
מוות או אובדן של קרוב משפחה יקר אי אפשר למנוע.
בעיניו של ילד, כשאימא ואבא מתגרשים, משהו מאוד מאוד לא בסדר.
וזה לא טיבעי לילד שהוריו נפרדים.
כן, זו טראומה שהוא יגדל איתה,
אבל לא, לא כמו כל הטראומות. ( כגון אובדן קרוב משפחה )

השאיפה של ילד, היא מאוד מאוד בסיסית : בית, משפחה, אמא ואבא.
מאוד טיבעי.
מאוד בסיסי.
מאוד פשוט.

Succubus​(אחרת) • 1 במרץ 2006

שום טראומה לא טבעית לילד, וכל מי שראה ילד קטן שואל שוב ושוב מתי סבתא תחזור, או אפילו מבקש שוב ושוב מההורים שלו שיחזירו את סבתא, יודע את זה. כל אבדן וכל פירוק שילד חווה דורשים ממנו הסתגלות עצומה. וזה חלק מהעניין הזה, של "לחיות". להתמודד עם העובדה שלבני אדם אחרים יש קיום עצמאי משלנו, ולפעמים הם מתים בלי שתהיה לנו שליטה על זה, ולפעמים הם מחליטים להיפרד בלי שתהיה לנו שליטה על זה.
זה לא כיף. זה לא "טבעי". אבל זה כן נורמלי.

teacher​(שולט) • 1 במרץ 2006

אני חושב שההבדל בדיעות שלנו נובע מזה שאת מתייחסת למוות ולגרושין באותה הצורה:
תופעת 'טבע' שאין מה לעשות בקשר אליה.

גירושין זו לא תופעת טבע - אלא החלטה, כזו שיש שיקולים בצידה, של הפסד ותועלת,
של פגיעה וגם של 'איך בדיוק לעשות את זה כדי לצמצם את הנזק' ככל שניתן.
זו לא תופעת טבע ולא כח עליון, זה סתם אנחנו.

וזה לדעתי ההבדל.
teacher

Succubus​(אחרת) • 1 במרץ 2006

אני מתייחסת לכל טראומה שהיא כאל דבר שנכפה עלינו מבחוץ וצריך להתמודד איתו, וזה לא משנה אם מישהו בחר שזה יהיה ככה או שזה קרה כי היקום החליט.
ומילא זה, אבל סכסוך בין בני זוג הוא לא בשליטת אף אחד, ולא משנה אם זה מסתיים בגירושין או שהם מחליטים להמשיך לחיות חיים מחורבנים ביחד. מערכת יחסים שלא עובדת היא בגדר "כוח עליון" כמעט באותה מידה כמו מוות.
ו... "סתם אנחנו"? ניסוח מעניין.

teacher​(שולט) • 1 במרץ 2006

טראומה (נפשית) היא דבר שבא מבפנים, וצריך להתמודד איתו.
סיטואציה X תהיה טראומטית עבור פלוני, ואילו עבור אלמוני זה יהיה כעלה נידף ברוח..
ה'בפנים' הוא מה שקובע מהי טראומה ולא ה'בחוץ'.

אנחנו לא יכולים לקבוע בשביל הילדים שלנו מה טראומטי ומה לא - רק הם קובעים.
אנחנו קובעים לעצמנו בלבד וצריכים להתייחס להשלכות של זה.
מערכת יחסים היא לא כוח עליון, היא כח ארצי מאוד ובשליטתם, ניווטם ועיצובם של המרכיבים אותה - אנחנו.
ומסתבר שזה משנה מאוד (עבור הילדים לפחות), אם זה מסתיים בגירושין או ב'חיים מחורבנים' יחד, או כל פתרון אחר שמטרתו היא לדאוג לכל החלקים של המשפחה.

ולגבי ה'סתם אנחנו' - לא רק ניסוח מעניין, זוהי אירוניה.
אנחנו סתם, באים והולכים, יש מיליארדים כמונו בעולם.
אבל לפרק זמן קצר של חסד, אנחנו כל עולמם של ילדנו, אנחנו משנים את העולם בשבילם.
אז אולי חשוב לקחת את זה בחשבון בעת פירוק המשפחה.
זה אולי לא יגרום למשפחה להשאר ביחד (כי כשלא טוב, אז לא טוב),
אבל זה יהפוך את הפרדה לקשה פחות, ויצמצם את הנזק למינימום האפשרי.
זה מאמץ, בעיקר עבור ההורים, אבל יכול להיות שרק אולי - ...זה שווה את המאמץ.

teacher

Succubus​(אחרת) • 1 במרץ 2006

אוח, נו, טיצ'ר, זה מובן מאליו שצריך לשאוף למזעור הנזק עבור הילדים במקרה של פרידה, לרכך עבורם את הטראומה ככל שאפשר, לעזור להם לעבד את השינוי וכן הלאה. זו לא הנקודה שלי בכלל.