צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אודיסאוס

Whip​(שולט)
לפני 18 שנים • 14 במאי 2006

אודיסאוס

Whip​(שולט) • 14 במאי 2006
היא נכנסה לחדר, יפה כמו חלום, וכולם באולם הענק השתתקו.
"אפשר כוס מים?" היא לחשה, ושלוש כוסות מים הושטו לעברה בן רגע, מלווים בפרצופים בוהים, מעריצים וכמעט מזילי ריר.
היא לגמה באלגנטיות מתוך כוס הפלסטיק הפשוטה, ונדמה כאילו האנשים מסביבה עצרו את נשימתם. היא הניחה את הכוס של השולחן וניגשה לבמה. בזוית העין ראיתי שמישהו סילק את הכוס. בטח הוא יאונן עליה היום בערב, או שהיא תמכר באיביי במחיר של סט כוסות פורצלן נדיר.

היא התקרבה אלי, מחייכת.
"XXXX, נעים מאד" אמרה בנימה מתחנחנת והושיטה את ידה אלי, לקבלת נשיקה מלכותית.
אחזתי את ידה ובמקום לנשקה, כמצופה, לחצי אותה. קצת חזק יותר ממה שהייתי צריך. זה הטסט הראשון שאני תמיד עובר אצלן. האם אהיה מלכך פנכה כמו כולם מסביבן, או לא. מעטים עומדים בזה.
ראיתי את אישוניה מתרחבים לשניה אחת של תדהמה. החזרתי לה מבט קשה ויציב, לא מחייך לרגע, וראיתי איך היא נסוגה מפני. המבט הנסוג שבעיניה הזכיר לי דברים נשכחים.


המלבישות והמאפרות עבדו מסביבה, הומות כמו נחיל קטן מסביב למלכה האם. טענתי את המצלמות, בדקתי את התאורה ואת כל מה צריך. הצצתי בשעון ואז פסעתי לעבר כסאה.
טייק וואן.
נכנסתי בין כל הנחיל שמסביבה וצעקתי בקול "כולן לעוף מהאיזור. יש לכן שלוש שניות. שתיים.."
מיותר לציין שבאפס האיזור היא נטוש מסביבנו לחלוטין. יש יתרון במוניטין של קריזיונר.


"יקירתי," לחשתי לה תוך שאני גוחן ליד אוזנה, "את מאחרת. אצלי לא מאחרים."
היא המשיכה לשבת לה בתנוחת השאנטי. "אבל..."
"יש לך בדיוק דקה לעמוד על הבמה. חמישים ותשע...."


התרחקתי וספרתי בליבי את השניות. הן היו שונות זו מזו, אך לא בהרבה. ניחשתי כבר איך היא תגיב.

כעבור חמש דקות היא עלתה לבמה, מחייכת אלי חיוך חצוף ומתגרה.
סימנתי לכולם לעוף, ואחרי דקה לא היתה באולם נפש חיה מלבדנו.
ניגשתי אליה ואמרתי לה "איחרת".
היא היישירה אלי מבט ואמרה "אז מה?". המילים הללו, הנימה המתגרה הזאת, המבט המתריס, כולם החזירו אותי בחלקיק שניה לעולם ההוא.
לא ידעתי אפילו שעשיתי את זה. רק עיניה ההמומות וההד של הסטירה העידו על מה שקרה.

"סליחה, מאסטר" היא פלטה ומייד נשכה את שפתיה.
עכשיו היה תורי להיות המום.
המילים הנשכחות הללו ליבו מחדש את הגחלים, אותם ניסיתי לכבות כבר שנים.

הסתכלתי עליה במבט קשה ושתקתי, נאבק בשדים שבתוכי.
המבט הזה, הכמיהה. הקבלה של הכוח, של העונש. התואר.

התקרבתי אליה והיא לא נסוגה.
שלחתי יד והכנסתי את אצבעותיי לתוך המפל היפהפה של שיערה. הרמתי את ידי למעלה, נהנה מהאור שהאיר מאחור את מניפת שיערה הבהיר, מהמגע עם השיער המשיי, והמתח באויר.

ידי גלשה מעלה, במעלה השערות הנופלות, עד לבסיסן. התחושה המוכרת, המרגשת, של הכוח שוב פעפעה בתוכי. הרגשתי איך אצבעותיי, כאילו בניגוד לרצוני, נסגרות אט אט על שיפעת שיערה, כמו פרח טורף הסוגר לאט את עליו על הטרף חסר האונים.
מבט עיניה המצפה הפיל את האסימון.

משכתי את ראשה לאחור בכוח, וראיתי שוב את מבטה - את הפחד והחשש וההתרגשות והגירוי, הכל מעורב יחד, והרגשתי כל כך טוב, כל כך חי, כמו נרקומן גמול הנועץ שוב את המחט לזרועו, כמו אלכוהוליסט הלוגם שוב את היין הממכר...
חזרתי הביתה.
annabelle
לפני 18 שנים • 14 במאי 2006
annabelle • 14 במאי 2006
כתיבה משובחה.
אוהבת את הלך הרוח והסגנון המעודן, המרומז משהו.
יכולה לדמיין בעיניי רוחי את הסצינה על כל פרטיה.

שמחה שחזרת לכתוב.

עוד!
זרה מוכרת
לפני 18 שנים • 14 במאי 2006
זרה מוכרת • 14 במאי 2006
יפהפה.

הצלחת להראות את הסיטואציה,
ממש להראות אותך, להראות אותה לפרטי פרטים.


מדהים
צ'יקיטה
לפני 18 שנים • 14 במאי 2006
צ'יקיטה • 14 במאי 2006
רואים את מה שתיארת והסצנה מלאת עדינות.

גם הרמז לאודיסאוס ששב הביתה מצא חן בעיני.

כתוב יפה מאוד.
Queencie​(שולטת)
לפני 18 שנים • 14 במאי 2006
Queencie​(שולטת) • 14 במאי 2006
נפלא! האופן שבו העברת את העוצמה הבלתי מתפשרת, הכובשת.