נשים שמנות ומערכות יחסים

זאלופון​(שולט) • 3 ביולי 2006

נדמה לי שלא הבנת את האנשים האלה. לפחות אותי. אולי העץ המטומטם גבוה מדי ולא שומעים טוב.
הכוונה לא היתה שהשמנה היא תוצאה של היעדר משמעת עצמית אלא שהשמנה לא רצויה היא תוצאה של היעדר משמעת עצמית. ברור שמי שבאמת אין לה בעיה עם הגוף שלה ולא טוענת זאת רק מהפה לחוץ מתוך השלמה עם כשלונה לרזות, והיא מעדיפה באופן מודע להנות מאוכל ככל שתחפוץ על פני להיות חטובה, משקלה אינו נובע מהיעדר משמעת עצמית אלא מסדר העדיפויות שבחרה לעצמה. ככל שיצא לי להכיר, רוב הנשים השמנות כן היו מעוניינות לרזות, אפילו מעוניינות מאד, וכאן כבר נכנסת המשמעת העצמית. מי שלא מעוניינת לרזות - אז לא.

מיתוסית​(שולטת) • 3 ביולי 2006

אני ממש במקרה נבחנתי לפני כמה ימים בפסיכולוגיה, בין השאר היה לי הרבה חומר על השמנה ועל בעיות אכילה.
ככה שכל מה שכתבתי בנוגע לשורשים פסיכולוגים וביולוגיים מבוססים על ידיד מחקרים...

מקופלת​(נשלטת){Blue eyed } • 3 ביולי 2006

קראתי בינתיים מעט מהשרשור, מבטיחה לקרוא הכל ולהגיב שוב
אבל לא יכולה להתאפק.

ישנן כל כך הרבה נשים רזות שרוצות להזדיין בחושך
כי העלו 200 גרם ובדמיונן הן מציירות צלוליטיס.
יש כ"כ הרבה נשים גדולות וסקסיות שאני מכירה.
למעשה אם אני יכולה לציין נשים סקסיות, נראה שאלו נשים שאינן רזות.
מי שלא ירצה ללכת איתי כי אני שמנה,
הרי שהרווח כולו שלי, מתוך מחשבה שלא הייתי רוצה מישהו בחיי
שבוחר חברים ובת זוג לפי מניעים חברתיים.

ונוס.. אם אני רואה אותך ברחוב,
ואנחנו גרים קרוב,
אתה בצרות מותק :-)


אוסיף תגובה אח"כ.

Succubus​(אחרת) • 3 ביולי 2006

הבנתי אותך במדויק. יש תפיסה חברתית רווחת, שלמרבה הצער מוכרים אותה לשמנים מאז ילדותם, שלרזות ולהישאר רזה זה רק עניין של רצון ומשמעת עצמית, ושמי שלא מצליח בכך - הוא חלש אופי.
ידידי היקר, זה בולשיט. יש גבול די עמום ולא ברור בין משמעת עצמית לבין אובססיה. שמונים אחוז מהאנשים שיורדים במשקל - כולל בכל הדיאטות הכי בריאות, הכי חכמות והכי מושקעות - עולים בחזרה, וזה לא משום ששמונים אחוז מהאנשים שיורדים במשקל הם חסרי משמעת עצמית או לקויים בכל צורה אחרת, או לא באמת רוצים. זה פשוט כי זה קשה מדי. נקודה.
אוכל הוא חיזוק ראשוני. הכמיהה לאוכל היא הדבר הכי טבעי בעולם. השמנה בחברת שפע היא הדבר הכי טבעי בעולם. אצל אדם עם נטייה טבעית להשמנה (וזה אחוז גבוה מהאוכלוסיה), לא לאכול את שפע הפיתויים שסביבנו זה מאבק מתמיד וקשה מאד. עבור רוב בני האדם, זה מאבק קשה מדי. ממש כמו שעבור רוב בני האדם הרזים, יהיה קשה מדי לאלץ את עצמם יום יום לחיות במשטר תזונה שיחזיק אותם בתת-משקל של עשרה קילו. הגוף שלנו לא אוהב את זה, ומתנגד לזה.
השנאה העצמית שאופיינית לשמנים שלא מצליחים לרזות או מצליחים לרזות ואז משמינים בחזרה, ונובעת בדיוק מהתפיסה השגויה הזאת, איומה. ומיותרת לחלוטין. וכמוה גם הבוז החברתי כלפיהם. אנשים צריכים להבין שזה שהם לא מצליחים לעמוד בהתעללות העצמית הקבועה הזאת, יום אחר יום, שנה אחר שנה, לא עושה אותם חסרי משמעת עצמית, חלשי אופי או כל שטות אחרת. זה פשוט קשה מדי, מטעמים ביולוגיים פשוטים, ולצפות מעצמם להיות מסוגלים לזה זה מתכון בדוק לאכזבה.
הכי קל לומר "מי שלא מצליח לרזות זה מי שלא באמת רוצה". הכי קל ללכת ולמצוא תלי-תלים של סיבות לכל אדם שלא הצליח, איפה הוא לא באמת רצה או לא באמת השקיע. אבל זו פרשנות זולה בדיעבד, שעוזרת לכבס את היחס החברתי הלא נאות כלפי שמנים, בבחינת "אני לא בז להם כי הם שמנים, אני בז להם כי הם חלשי אופי".
המציאות היא שזה קשה מדי, ורוב האנשים (המעטים) שמצליחים לרזות ולהתמיד בכך, זה משום שלא באמת היו בעלי נטייה להשמנה מלכתחילה (אותן נשים שעלו במשקל בהריון, נגיד, וירדו בחזרה לאחר הלידה) או אנשים שהפכו את התזונה הדיאטטית לצורה של מיני-אובססיה, לכל הפחות.

ולכחולית: מחקרים יש כמו זבל, לאלף ואחד כיוונים, ומה שלומדים בקורסים בסיסיים במדעי החברה זה באמת על קצה המזלג, ורק התיאוריות הפשוטות והקלות ביותר לעיכול. אני לא הולכת להיכנס כאן לפרטי קורות החיים וההשכלה שלי, אז תצטרכי רק להאמין לי שיש לי קצת מושג על מה אני מדברת, ולשפוט בעצמך אם מה שאמרתי נשמע לך הגיוני או לא.

זאלופון​(שולט) • 3 ביולי 2006

צר לי, לא מסכים איתך. אפשר למצוא תירוצים מפה ועד הודעה חדשה, לכל דבר שקשה לנו לעשות, אבל בסופו של דבר, זה עניין של להחליט מה אתה רוצה להשיג ולפעול בצורה שתשיג את זה, למרות הקשיים. את בעצמך אומרת "זה פשוט קשה מדי" ומדברת על כניעה לפיתויים. אלה צורות אחרות לומר "לא מספיק משמעת עצמית". אם חשוב לי להיות רזה, אני לא אכנע לפיתויים למרות שקשה. אם חשוב לי שלא יהיו לי חצ'קונים, אני לא אוכל הרים של שוקולד למרות שאני אוהב. מה לעשות, אי אפשר לקבל הכל בחיים ואדם צריך להחליט מה יותר חשוב לו. נכון, חברת שפע ויש פיתויים, אבל אם יותר חשוב לך להיות רזה, אתה יודע שאסור לך להכנע לכל הפיתויים האלה. ואם יותר חשוב לך להיות רזה ואתה בכל זאת נכנע, כנגד סולם העדיפויות שלך עצמך, אז אין לך מספיק משמעת עצמית. נקודה.

אני מכיר לא מעט אנשים שהיו שמנים מאד, בלי קשר להריון, והצליחו לרזות ולשמור על כך. זה לא בלתי אפשרי והביולוגיה של האדם בהחלט מאפשרת זאת. כתבת "הכי קל לומר "מי שלא מצליח לרזות זה מי שלא באמת רוצה"." וגם עם זה אני לא מסכים. לדעתי הרבה יותר קל להאשים את הסביבה, את הנטיה להשמנה וכל גורם אחר, רק לא את האדם עצמו ולקיחת האחריות שלו על חייו.

ושוב אבהיר, שלא יהיה ספק: לא השמנה מעידה על היעדר משמעת עצמית מספקת אלא השמנה כנגד סולם העדיפויות של האדם השמן. מי שמעדיף להיות שמן ולאכול מה בא לו מתי בא לו על פני לרסן את עצמו ולהיות רזה, אין שום בעיה במשמעת העצמית שלו. גם היעדר משמעת עצמית מספקת אין פירושה "חלש אופי". כי זה באמת קשה, אני מסכים, וצריך יותר מאשר "אופי לא חלש" כדי לעמוד במשימה הזו. אבל אני מתנגד לכל גישה שמסירה את האחריות באופן גורף מהאדם עצמו ומכוח הרצון שלו.

Myma • 5 ביולי 2006

קראתי את הכתבה היום וזה קצת הזכיר לי את הדיון כאן. הכתבה קצת ארוכה אבל מאוד מענינית

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3271432,00.html

ללא גבולות' • 5 ביולי 2006

זאלופון זה בדיוק כמו שאני טוענת שלעמוד מול 200 איש זה עניין של משמעת עצמית ....לחברה המפוחדת שלי(והרזה !) שרעדה כולה ולא יכלה להוציא מילה מהפה ..זה לא עבד.
לסוגייה של פחד קהל יש פחות מודעות ..אבל אני בטוחה שאם נשב על כוס קפה או דייאט קולה אני אוכל להראות לך דבר או שניים שאתה לא מסוגל ולי נראים טיפשיים ...אני כמובן מייחסת את זה לחוסר משמעת או לכל מיני תכונות רעות אחרות אבל זאת בדיוק הבעיה ..אתה שופט בקלות כי אתה לא באמת חשוף לבעיה הזאת וחבל .
חולשתם של השמנים גלויה לעין כל ולכן הם "זוכים" לביקרות וגישה פטרנלסטית ומבקרת של הסביבה בעוד שלכל המבקים יש בעיות רבות באותו אופן רק ששלהן סמויות במבט ראשון .

ללא גבולות' • 5 ביולי 2006

קראתי ואני ממליצה לכולם לקרוא מאוד מעניין....

זה אולי גם הזמן בהמשך לכתבה להגיד שירדתי במהלך השנתיים האחרונות 20+ ק"ג(לצערי עדיין קצת/הרבה(פרספקטיבה) מעל לאישה בסיפור) ואני מאוד מתחברת למה שנכתב שם ....הסביבה נחמדה יותר מבינה יותר מקבלת יותר ....למרות שאולי אצלי זה לא היה דרסטי כל כך אולי המחשוף ....או המבט ??? אבל כן .....הסביבה אוהבת אנשים רזים ומקבלת אותם אליה ביתר התלהבות וגם אני מלאת חששות שמי שמתחיל איתי בעצם רואה משהו שהוא רוצה ועוד 10 ק"ג היה רואה משהו שהוא בז לו .....מערכת היחסים של אדם בעל נטיית בהשמנה עם המשקל היא המערכת היחסים הארוכה ביותר שתהיה לו משך כל חייו, ללא ספק.
וסוג הדיאטה כמו שהיא כתבה לא משנה ....זה הסיבוב בראש שאומר , לא עוד.

זאלופון​(שולט) • 5 ביולי 2006

ברור שלכולם יש בעיות וגם אני לא מסוגל לעשות דברים שאחרים עושים בקלות. וברור שיש אנשים שיש להם יותר פחד קהל ואנשים שאין להם שום בעיה של חרדה חברתית. אני לא רואה איך זה קשור למשמעת עצמית, אבל זה בהחלט קשור לאופי, ממש כפי שמשמעת עצמית קשורה לאופי. ולא מדובר באופי "חלש", אלא פשוט באופי שיש לו תכונות מסוימות.
כפי שכבר ציינתי, אני לא חושב שלכל אדם שמן יש בהכרח "אופי חלש" וגם לא לכל אדם שמן שלא מצליח לרזות למרות רצונו ונסיונותיו יש אופי כזה. לפעמים התנאים הסביבתיים והביולוגיים הם כאלה שמידת המשמעת העצמית שנדרשת היא כזו שגם חוני המעגל לא היה עומד בה. היעדר משמעת עצמית מספקת אין פירושה שבהכרח צריך מידה קבועה ונמוכה של משמעת עצמית ומי שאין לו אותה הוא חלש אופי. מידת המשמעת העצמית שנדרשת משתנה בהתאם לנסיבות ויכולה להיות מאד גבוהה, כזו שרוב בני האדם לא היו עומדים בה. הטענה שלי היא ממש לא שלאנשים שמנים יש בהכרח אופי לקוי, אלא שדיאטה היא עניין שבבסיסו עומדת משמעת עצמית, הגם שמידת המשמעת העצמית הנדרשת שונה מאדם לאדם ויכולה להיות גבוהה מאד.

Myma • 5 ביולי 2006

אני חייבת להודות שגם אני נאבקת במשקל כבר הרבה מאוד זמן. ואני כבר הרבה שנים פחות או יותר 2 פלוס מינוס. מנסיון שלי אני יכולה לומר שאין חשש שמישהו שיהיה איתך רק בגלל שאת רזה. מה שקורה שאת פשוט מקבל הזדמנות להיכרות מבחור שלא היה נותן לך קודם. אין ספק בתוך הזוגיות המשקל הופך להיות עניין שולי והפנימיות שלך תופסת מקום חשוב יותר וסיבה להישארותו.

המון בהצלחה, אני יכולה לומר שהחיים יפים יותר ללא העודף גם אם לפעמים נשבר ורוצים לשבור את הכלים.