רפאל |
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
הפדופיליה - מתוך "על האירוטיקה של המיעוטים"
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
רפאל • 22 ביולי 2007
מדי פעם מישהו פותח שרשור צדקני שמוקיע את הפדופוליה ומביע זעזוע עמוק ממנה. לאחרונה עשה את זה צ'יטה. פעמים אחרות מישהו משתמש במושג "פדופיליה" כדי להוכיח שפרוורסיה אמיתית היא לא בדס"מ, ושהרע שוכן במקום אחר. אלו דוגמרות מופתיות למה שנקרא "פוליטקלי קורקט", משמע - דברים שאי אפשר ללמוד מהם על פדופיליה, על מיניות, או על חוק חברתי, אבל אפשר ללמוד מהם הרבה מאוד על הצורך של הכותבים בשעיר לעזאזל שינקה אותם מרגשות האשמה שלהם, שביחס אליו יוכלו להרגיש נורמליים, ושבו יוכלו לפרוק את היצרים הסדיסטיים שלהם.
בשביל לפתוח כאן דיון קצת פחות צדקני, וקצת יותר אנושי, בנושא פדופיליה, אני מצרף פרק מתוך ספרו של דר. לארס אולרשטאס "על האירוטיקה של המיעוטים". |
|
רפאל |
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
רפאל • 22 ביולי 2007
דר. לארס אולרשטאס, "על האירוטיקה של המיעוטים", תרגום: יוסף כץ.הוצאת בית סדן, תל-אביב, 1967. ע"מ 58-63.
--- הפדופיליה --- תגובותינו חסרות הסבלנות והבלתי מחושבות, חריפות במיוחד כאשר מדובר על יחסים בין ילדים לבין "הדודים הרעים". הויקטוריאנים סברו, כי התפקיד העיקרי של החינוך – הרחקתם של הילדים מכל מה שיש לו קשר עם מין. הם האמינו כי בכך הם מצילים את הדור הצעיר מהסכנות האיומות, העלולות להמיט עליהם מידות רעות ומחלות. כיום אין תפיסה זו עוד באופנה. אולם הורים צעירים רבים סבורים עדייןןן, כי מחובתם להגיב מתוך סלידה ושאט נפש, כאשר ילדם הקטן מגלה סקרנות מינית. ההטפה של פסיכיאטרים המטפלים בילדים, באוזני ההורים, כי יחדלו מגישה נפסדת זו, עלתה בתוהו, מצד אחד הם מתיימרים להתמצא בגילויים האחרונים בתחום הפסיכיאטריה, ומצד שני אוטמים הם את אוזניהם מפני נושאים "לא נעימים". התיאוריה על המיניות של התינקות היא אחת התיאוריות של פרויד שעוררו מחלוקת חריפה ביותר. עודנו נתונים להשפעתו של המיתוס הנוצרי של תמימותו וטהרתו של הילד. אין עוד תרבות בעולם שבה תהיה המיניות של הילדים רצופה איסורים כפי שהינה בתרבותנו. עמים רבים מכניסים את הילדים לפני ולפנים של סודות המין, משחר ילדותם, ואף מעודדים אותם למשחקים אירוטיים. מארגרט מיד מספרת, כי באיי סאמואה מאוננות האמהות אצל ילדיהן, כדי שאביריהם ישיגו את הגודל הרצוי. פילוסופים יוונים קדמונים סברו, כי מתפקיד החברה לאפשר לגברים מבוגרים לקיים יחסי מין עם נערים, וכי זה מהווה חלק מחינוכם לאזרחות טובה. התרבות שלנו סברה, מאז ומתמיד, כי על המבוגרים מוטל ליצור רצל הילדים רגשי אשמה כדי להרתיעם מאוננות. על דעת איש לא עלה לתבוע למשפט את ההורים המחדירים פחד מהמיניות "למוחות ציעירים ונטולי דאגה" אלה, ביוצרים בהם מעצורים הגורמים להם שייהפכו לנכים רוחניים. אולם אם מתנהל, חס-ושלום, משחק מיני מלא אהבה ורוך בין ילד קטן לבין ישיש, אנו מוצאים לנכון להודיע על כך למשטרה, אם כי כל מי שיש לו מושג בפסיכיאטריה של ילדים מטיב לדעת, כי בדרךך כלל אין הדבר מזיק לילד כלל; ההיפך הוא הנכון. הילד רוצה במגע גופני, ואם אינו מקבלו בבית, הוא מחפש אותו בחוץ. עם זאת, אין אני רוצה לומר, שגברים מבוגרים צריכים להשתעשע באברי המין של ילדים. כל מה שברצוני לומר הוא, שיש להתייחס לעניין ביתר סלחנות. פדופיליה (Pais ביוונית – ילד ו-Philein – לאהוב) משמע הימשכות מינית אל ילדים. נטיה זו היא, ללא ספק, שכיחה, אולם מעטים הם האנשים המוכנים להודות בה או להעניק לה הכרה אצל הזולת. המיניות של אנשים מסויימים חלה באורח בלעדי על ילדים, ההופכים בעיניהם למוצא המיני היחיד. לגביהם, אם ברצונם לשמור על החוק, הופכים החיים לתקופה ממושכת של הינזרות. הפדופילים היחידים שאנו מכירים, הם אלה שנעצרו על ידי השלטונות, הספרות המדעית בשטח זה אינה עשויה להועיל כלל, כיוון שמחבריה יוצאים מכליהם מזעם מוסרי קדוש וממלאים את כתביהם בהשמצות וגידופים. ריינהארדט כותב בספרו "סטיות ופשעי מין" כי "הפדופילים הם מסוכנים ביותר, לא רק משום שיש להם אופי אכזרי והם מקלקלים את מוסרם של הילדים, גם אם אינם גורמים להם נזקים גופניים". קבוצה זו של "ברנשים נאלחים" היא מגוונת מאוד. בדרך כלל מבחינים בין אנשים המעוניינים במיוחד בילדים לבין אנשים הנזקקים לילדים מהיעדר אובייקטים אחרים. רובם הם בעלי אינטליגנציה נמוכה מהממוצעת. כן מוצאים ביניהם אנשים חופשיים כליל ממעצורים, או עומסי מעצורים במידה מופלגת. כן כוללת קבוצה זו קשת רחבה בין שני קטבים אלה. אלה מקירבם שהשתחררו כליל ממעצורים, מהווים קבוצה טראגית במיוחד. רבים מהם אינפנטיליים ביותר ומוצאים עניין רק בחברת ילדים ובמשחקיהם. לא יפלא, איפוא, שגם את האובייקטים המיניים שלהם הם מחפשים בחוג זה. האחרים ניסו בתחילה להיכנס במגע עם נשים מבוגרות, אולם התאכזבו, ואינם מנסים עוד. כלום מפעילים הפדופילים תכופות אלימות או איומים כדי להשיג את מטרותיהם? בשטח זה מוסרת הסטאטיסטיקה נתונים שונים ומגוונים, אולם המשטרה יודעת כי ברוב המקרים מתנהלים העניינים האלה בצינעה. למעשה אין אנשים אלה ברוטאליים מעולם. מקרים של מישגל הם נדירים ותכופות לא מדובר אלא על ליטוף אברי המין. כן מדובר על ילדות יותר מאשר על ילדים, ביגילים שבין חמש ותשע בעיקר. אלזה-בריטה נורדלונד, פסיכיאטרית ילדים, חקרה מאה עבירות מסוג זה שבוצעו בין השנים 1944 ו-1949. מחקירה העלו, כי מספר המגעים שחזרו ונישנו היה גדול פי שניים מזה של מגעים חד-פעמיים. הילד מגלה לפעמים נאמנות ראויה לציון כלפי העבריין. דבר זה מאשר את המסקנות, אותן ניתן להסיק בעקיפין מהחומר שנכתב ונאמר על הנושא. רבים מהפדופילים הם אנשים רכי-לב ושלווים במיוחד, שאינם מסוגלים לגרום רעה אף לזבוב. תכופות נוצר יחס מלא עדנה, והמגעים המיניים חוזרים ונשנים. הילד זוכה בדברי מתיקה וחיבה גופנית שאינו מקבלם בביתו. אחת האפיזודות שעליהן דיווחה אלזה-בריטה נורדלונד היא אופיינית לחיבה שהילדים הוגים ל"ברנש המרושע". כך, למשל, ביקשו מילד כי יצביע על העבריין, בין קבוצת עצורים, והוא הצביע על שוטר, כיוון שהאחר "אדם מאוד עדין". נפסיכיאטר בו גרלה, בחיבורו "בחינות פסיכיאטריות בהתקפות על המוסר", מתאר את הפדופילים הזקנים במילים הבאות: "התכונה הפסיכית היסודית שלהם היא, לחפש באופן גלויף קשרים רגשיים חמים עם סביבתם, מתוך העדפה ברורה לילדים, וכשרון מיוחד לזכות באימונם. דווקא תכונות אלו, שנודע להם ערך רב ביותר לגבי אדם החי בחברה, יש בהן כדי לגרום לנטייה הרת גורל, העלולה להוליך אנשים אלה למעשה הנישב לחמור ביותר. הטראגדיה היא, כמובן, גדולה עוד יותר, כאשר דחפים אלה קיימים כלפי ילדים של ילדיהם. למרבה הצכר, הרי שאוריינטציה מחודשת זו של היצרים אצל הישישים מתגלה כעקשנית, וחוזרת ופוקדת אותם, כל אימת שמנסים להחזיר להם את חירותם, לה ערגו כל כך בבית החולים או במוסד בהם אושפזו". החוק השבדי מחמיר מאוד לגבי הפדופילים. הנאשם מסתכן בשנתיים עד שמונה שנים של מאסר עם עבודת פרך. אם אינו נחשב לבלתי אחראי למעשיו, במקרה זה הוא מאושפז במוסד לחולי נפש לזמו בלתי מוגבל. התחיקה החדשה קובעת עונשים קצת פחות חמורים מאלה, אולם מבחינה עקרונית לא חל בה כל שינוי. לששם מה להטיל עונשים דראקוניים כאלה? אמנם קיימים פדופילים רבים הגורמים נזק לילדים וישנם בניהם אף רוצחים. אולם כלום יש הגיון בהטלת עונש על אנשים המגלים אהבה כלפי הילדים, רק משום שאחרים נהגו כלפיהם באכזריות? כל מעדי הפדופיליה נחשבים בדרך כלל כפליליים, וזאת בגלל שתי סיבות: אחת מבחינת ההיגיינה הרוחנית, השניה בגלל המדיניות הפלילית. הטענה היא שמבחינת ההיגיינה הרוחנית, נפגע הילד אם היה קרבן בגע מיני, בין אם זה היה מלווה באלימות, ובין אם לאו. דבר זה שנוי במחלוקת. ראסמוסן, רופא נורבגי, בדק 54 מקרים של נשים שבילדותן היו אובייקט למגע של "ברנשים נאלחים". 44 מהן לא סבלו משום הפרעה פסיכית. אינני יודע לפי אילו קריטריונים נמדדו ההפרעות הפסיכיות, אולם אני מוצא כי הקבוצה היא בריאה ככל קבוצה אחרת המהווה חומר מחקר רגיל. אלזה-בריטה נורדלונד, מצידה, סבורה כי היכולתה להראות כי לילדים נגרמים נזקים רגשיים. עם זאת אינה סבורה כי עצן הגישה המינית יש בה כדי לתרום להשפעה פאתוגנית ברורה, במידה שהאשם לא הפעיל אלימות. בעצם, מה שמחבל בנפשו של הילד, היא התגובה צרת-המוחין וההיסטרית של אמון. כך חושבת גם אנה-ליזה אנל. מלכתחילה ניתן לחשוב כי הילדים עשויים לסבול מקרבתו של "ברנש נאלח", אם הוריהם כבר הספיקו להחדיר בהם פחד מיני. ההורים, במקרה כזה, הם פאתוגנטים יותר מ"הברנש הנאלח" עצמו. בעיות אלו של ההיגיינה הרוחנית ניתנות איפוא לפתרון, במידה שההורים מגלים מידה של שכל ישר ונכונות לסובלנות. את הנימוק בו משתמשים להצדקתה של המידיוניות הפלילית, קשה יותר להפריך. הוא מסתמך על העובדה שמספר רב של פדופילים הם אלימים וכי כמה מהם הינם מסוכנים. אין ספק בכך, שהחוק חייב להגן על הילדים. על ידי כליאת "הברנשים הנאלחים" למשך מספר שנים, מפחיתים את מספרם של אלה המסתובבים חופשים ובכך אף מצמצמים את הסיכונים של אלימות כלפי הילדים. הפתרון היעיל ביותר היה אילונחבשו הפדופילים כולם מאחורי סורג ובריח וכל ימי חייהם. אולם זה היה אמצעי דראקוני וישנם פתרונות יותר הומאניטיאריים. טיפול סלקטיבי עדיין אינו אפשרי, כיוון שהפסיכיאטריה הרשמית טרם הגיעה לשלב התפתחות, שבו תוכל להפריד בין הבר והמוץ. קשה לקבוע אילו מקרב הפדופילים עלולים להיות מסוכנים. לכן נאלץ החוק להפעיל כלפיהם אמצעים דומים, גם אם במקרים מסויימים נראה הדבר אכזרי. קרוב לוודאי שגישה זו, בחלקה הגדול, אינה ניתנת לעירעור. כם זאת ברצוני להסב את תשומת הלב לסוג מסויים של אותם "ברנשים נאלחים" – הפדופילים הישישים. ידוע כי הללו כמעט מעולם אינם אשמים באלימות, וכי במרבית המקרים הם עדינים ורגועים ביחסיהם עם הילדים. כלום אי אפשר היה, מתוך קצת גילוי של רצון טוב, להנהג הומאניזציה של העונשים המוטלים על האנשים האלה, שהינם בדרך כלל מכובדים, ולמנוע מהם את ביום שנות חייהם באחרונות בנסיבות טראגיות? חבל מאוד שאי-אפשר לספק את הפדופילים, אולם אינני רואה כל פתרון מעשי לבעייתם. עם זאת אני מסרב לגרוס כי יש ליטול מהם מלכתחילה זכות זו. ההומאניזם של מחר חייב לפתור גם את מצוקתם המינית של "הברנשים הנאלחים". |
|
הוא(שולט) |
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
הומניזם שמומניזם
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
הוא(שולט) • 22 ביולי 2007
בתור הורה אני בעד לשים ערכים של נאורות והומניזם בכיס
ולפתור את בעית סיפוקם בכריתת אברי המין שלהם אין לי בעיה עם נונקונפורמיות מין לא נורמטיבי ללא צורך או במחיר העלאת קורבנות איני יודע אם הנך הורה אבל אני מטיל ספק אם היית מעלה את הפוסט הזה כשיהיו לך ילדים |
|
Black Lotus(מתחלפת){זאלופון} |
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
Black Lotus(מתחלפת){זאלופון} • 22 ביולי 2007
לא חושבת שמדובר בפוליטיקלי קורקטנס אלא במצב של בלבול ציבורי שאידיאל היופי שלו מתנגש פתאום עם אידיאל טוהר הילדות - מכיוון שאידיאל היופי התעצב לכיוון זה, ויצר מצב שבו זרקור המיניות מופנה אל בני הנוער, שמחקים בתורם את מושאי היופי שלהם והופכים לאובייקט מיני בעצמם. התרבות המערבית נמצאת במצב של בלבול שבו היא מספקת לילדות קטנות חצאיות מיני וחולצות חושפות בטן מצד אחד אך מצד שני מתעלמת מכך שאלו הם הסממנים שנתפסים כסקסיים מתוך רצון לשמור על הילדים א-מיניים.
ועכשיו למאמר שהבאת: הבחירה להביא דווקא את מרגרט מיד תמוהה בעיניי ואף מחלישה את הטיעון מכיוון שנתגלה ע"י חוקרים אחרים כי מרבית דבריה לא עקביים עם המציאות הסמואית וכי דווקא בעקבות ספרה החלו לצוץ שם בהיקף נרחב תופעות שלא היו חלק אינטגרלי מהתרבות הסמואית (כגון הכניסה למיטת של נשים זרות בלילות). ציטוט: אולם אם מתנהל, חס-ושלום,משחק מיני מלא אהבה ורוך בין ילד קטן לבין ישיש, אנו מוצאים לנכון להודיע על כך למשטרה, אם כי כל מי שיש לו מושג בפסיכיאטריה של ילדים מטיב לדעת, כי בדרךך כלל אין הדבר מזיק לילד כלל; ההיפך הוא הנכון. הילד רוצה במגע גופני, ואם אינו מקבלו בבית, הוא מחפש אותו בחוץ.
זו חרב פיפיות מכיוון שגם בקרב האוכלוסיה הבוגרת קיימים אנשים שמוכנים לתת 100% מעצמם עבור מעט חום ואהבה ומפתחים ע"י כך תלות באחרים. אני חושבת ששיטה זו לא טובה כשיטה שילד גדל לתוכה, כיוון שהיא אינה בריאה גם למבוגרים החיים לפיה. פרויד אמר שילדים הם יצורים מיניים והם אכן נוטים לחקור את עצמם ואת אחרים מבחינה מינית, אך כאשר החקירה נעשית במסגרת קבוצת השווים שלהם הסיכוי לניצול הנובע מיחסי התפקידים בסיטואציה קטן ביחס לניצול האפשרי בחקירה מינית מול אדם מבוגר שכוחו והשפעתו גדולים יותר בעיני ילד קטן. הניסוח שצוטט מצביע על מחסור במגע גופני המעניק לילד חום ואהבה. מגע שכזה אינו חייב להיות בעל אופי מיני אלא מתמלא ע"י מחוות קרבה ידידותיות, ועל כן יש בו מן הדמגוגיה: "הילד זוכה בדברי מתיקה וחיבה גופנית שאינו מקבלם בביתו" בתמורה למגע גופני בעל אופי מיני השונה בתכלית מחיבה גופנית בקרב משפחה. ציטוט: לשם מה להטיל עונשים דראקוניים כאלה? אמנם קיימים פדופילים רבים הגורמים נזק לילדים וישנם בניהם אף רוצחים. אולם כלום יש הגיון בהטלת עונש על אנשים המגלים אהבה כלפי הילדים, רק משום שאחרים נהגו כלפיהם באכזריות?
השאלה הזו מתממת מכיוון שסוג האהבה המדובר מאפשר לבעל הסמכות בסיטואציה להפקיע מידי הילד את הבעלות על גופו גם כאשר לא מדובר באיומים ובהתעללות, והוא בגדר כפייה מינית. באותה מידה תוכל לומר אמהות שהרעילו את ילדיהן מתוך דאגה ואהבה להם לא זכאיות לעונש. הפרעה פסיכיאטרית (או כפי שנכתב בציטוט: פסיכית) היא משתנה שיש להגדירו אופרציונלית על מנת לתת לו תוקף. אם החוקר בדק האם הנשים הללו לוקות במחלות המוגדרות כהפרעות נפשיות על פי ספרי הפסיכיאטריה, אין הדבר אומר כי הן אינן סובלות מפחד מקרבה, דימוי עצמי נמוך או כל אספקט אחר הפוגע בתפקוד הזוגי או בראיית העצמי אך אינו מוגד כמחלת נפש. הטיעון כי "מה שמחבל בנפשו של הילד הוא התגובה צרת המוחין וההיסטרית", הינו טיעון עמום למדי - מדוע הוא לא נבדק אל מול הספרים המגדירים את ההפרעות הפסיכיאטריות? הטענה נגד הפדופילים אינה על שימוש באלימות אלא על ניצול יחסי המרות בסיטואציה וסחר חליפין בטובין כגון ממתקים עבור שימוש במיניותו של הילד בשלבים בהם תודעותו אינה מספקת על מנת לעצור את הסיטואציה מראש, ויכולתו מוגבלת בלעצור את הסיטואציה מרגע שהחלה בגלל יחסי הכוחות. ניתן איפוא לומר כי העונש הוא כנגד הפעלת המניפולציות על חסרי ישע. ציטוט: ההומאניזם של מחר חייב לפתור גם את מצוקתם המינית של "הברנשים הנאלחים".
במשפט זה תארת את בעית הגבולות החברתיים - המאבק בין המחיר של להגביל קבוצות מסוימות ולהחשב ללא הומניסטים לבין המחיר שהלגיטימציה שתנתן להם תגבה מאחרים שלולא הגנת החוק היו משלמים. מכיוון שמדובר ביחסים שאינם בין שווים לא יימצא שביל זהב לבעיה זו כפי שנמצא ע"י SSC בבדס"מ, ועל כן איני מאמינה בחובתו של ההומניזם לפתור את המצוקה הזו. |
|
Afroditi |
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
המחוקק קבע את גיל האחריות ולא בכדי.
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
Afroditi • 22 ביולי 2007
על פי החוק, אדם מתחת לגיל 18, אינו בעל אחריות משפטית ואינו יכול לתת הסכמתו לשום דבר,
לא לחתימה על חוזה, לא להצביע וגם לא לקיים יחסי מין. המחוקק קבע, כי מתחת לגיל זה, הקטין עדיין לא בשל להבין את משמעות הסכמתו. לפיכך, יחסי מין עם קטין (שאינו יכול לתת הסכמה ), הנם עבירה. הנסיונות לומר כי זה "עושה טוב" לקטין, הנן הצדקת המעשה בעיניי אותם אנשים חולים(כן, חולים) אשר אינם שולטים במעשיהם ואשר עוברים הן על החוק והן על כל אמת מוסר . הקטין אינו יכול ואינוו בשל לתת הסכמה ולפתות אותו בסוכריה או במתנה ואחר לומר שהוא "רצה " או "הסכים" הנו מדרון תלול ומסוכן. גיל הבשלות והכשרות הנו 18 וקיום יחסי מין של בוגר עם קטין מתחת לגיל זה הנו בעליל פגיעה בקטין אשר אינו מבין כלל את משמעות מעשיו. אני מזועזעת שמישהו יכול בכלל להצדיק פדופיליה או לנהוג בהומניות עם פדופילים. ומי יגן על אותו קטין? מי יפצה אותו על הנזק הנפשי והגופני הנגרם לו? יש להוקיא את הפדופילים מהחברה האנושית. נקודה . |
|
מיתוסית(שולטת) |
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
לפני 17 שנים •
22 ביולי 2007
מיתוסית(שולטת) • 22 ביולי 2007
קודם כל אני מסכימה עם כך שהחברה חוטאת לפדופילים בכך שהיא מוקיעה אותם בלי לנסות להבינם וכבתוך כך לטפל בהם.
זה לא נורמלי לא רק כלפי הילד שנופל קורבן לניצול מיני ממבגור, אלא גם לא למבוגר שלא יכול לפתח מערכת יחסים בריאה עם מבוגרת. השורה האחרונה פחות מדוייקת מאחר והפדופילים נחלקים כעיקרון לשניים: אלה שנמשכים רק לילדים ואלה שמסוגלים לשכב עם אישה ולהימשך אליה ומידי פעם חושקת נפשם בילדים. הערה קטנה בסוגריים: ירדן, את טועה לגמרי כי לפי דיני עונשין בישראל גיל 14 הוא הגיל החוקי לקיום יחסי מין (מתחת לזה גם בהסכמה זה אונס לפי החוק ועד גיל 16 יש הגבלה של הפרש גילאים וא זה "בעילה אסורה בהסכמה") וגיל 12 הוא גיל האחריות הפלילית. זה שהם לא יכולים להצביע, להתגייס ולחתום על חוזה, עוד לא אומר שאם הם מבצעים עבירה כלשהי- הם לא יוענשו בגינה. ואכן, יש סיבה לכך שמתחת לגיל 14 קטינים לא אמורים לקיים יחסי מין כי בגילאים האלה מניחים שהם לא בשלים לקיום יחסים או להחלטה כפי שציינת. המאמר הזה שניתן כאן ישן מאוד ונכתב יחסית לא מזן רב לאחר שהחלו בכלל להכיר בזכויות ילדים. ניצול חולשת ילד שלא מקבל אהבה וחיבה מהוריו לצרכיו המיניים של בגיר זה לא מוסרי ולא נאות- גם אם באותו רגע הילדים נהנה או לפחות לא סובל, מאחר והוא לא מבין את המשמעות האמיתית של המעשה הזה וכמובן שיש הבדל בין מעשה מגונה לבעילה או מעשה סדום שאני בטוחה שילדים לא נהנים מהם. לא לשכוח שפדופיל מוגדר כאדם הנמשך לילדים מתחת לגיל 12, כלומר בטרם גיל ההתבגרות המינית. בלאק לוטוס הביאה ביקורת טובה לגבי כל אותם מחקרים... בנוסף רציתי לציין שלילד בגילאים כאלה יש סקרנות יותר לגבי גופו ובני המין השני מאשר מיניות של ממש כפי שאדם בגיל ההתבגרות והבגרות מקבל. הסקרנות המינית עוד לא אומרת שאפשר לנצל סקרנות זו לשם מימוש... הערה נוספת: זה נכון שמרבית הפדופילים נוהגים לפתות ילדים ולהטיל עליהם סמכות ולא להשתמש בכוח או באלימות כנגדם. למרות זאת מחקרים רבים מראים את ההיפך, את כל התופעות השליליות שילדים וילדות חווים, פעמים רבות בבגרותם בדיעבד לאחר מספר שנים כשהם מבינים את מלוא המשמעות של המעשים שבוצעו בהם. לגבי אותו ילד שחוזר שוב ושוב- זה דומה לילד שהוא קורבן לגילוי עריות שלא מתלונן על אביו (או אימו): הוא מוכן לסבול בשקט תמורת האהבה ותשומת הלב שהוא זקוק לה והוא מפרש את זה כמשהו שחייבים לעשות כמו שחייבים לסדר את החדר וכדומה. האם ניתן לומר שהורה שמביע אהבה בדרך מינית כזאת היא לגיטימית ורצויה? העונש "הדרקוני" לכאורה (ולטעמי כיום לא מחמירים מספיק עם עברייני מין ובעיקר אנסים, מגלי עריות ופדופילים) אינו דרקוני ואינו ניתן כנגד "אלימות" פיזית אלא כנגד האלימות הנפשית המופנית כלפי הילד. הנזק הנפשי הנגרם לילד גדול עשרות מונים מהנזק הפיזי שנגרם לו (מערכת הרבייה בגיל הזה אינה מפותחת ולכן הסיכויים לפגיעות גם אם המעשה נעשה בעדינות עדיין רבים יותר מאשר קיום יחסי מין בין בוגרים שמפותחים פיזית). אני כן מסכימה שענישה בכלא אינה מספיקה ואנחנו רואים שאותם פדופילים משתמשים בדלת מסתובבת- יוצאים וזה עניין של זמן עד שיכנסו שוב. פדופילים צריכים טיפול, אלא שלא ניתן לכפות טיפול עליהם ורובם כלל לא מודעים לכך שמשהו לא בסדר בהם למעט העובדה שמה שהם עושים מנוגד לחוק. |
|
אלעד(שולט) |
לפני 17 שנים •
24 ביולי 2007
פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה...
לפני 17 שנים •
24 ביולי 2007
אלעד(שולט) • 24 ביולי 2007
קודם כל מדובר בנושא טעון שמעורר תמיד את הייצרים של תומכי דעה זו או אחרת.
וזה טבעי וברור. רובנו אוהבים ילדים ובאינסטינקט אוטמטי רוצים להגן עליהם. אבל מיהם ילדים? מאיזה גיל צריך להגן עליהם? ממה? כיצד? ... אלו שאלות מאוד סובייקטיביות מעניין לראות מחזוריות מה בהסטוריה התרבותית. למשל: עד לפני כמה מאות שנים ספורות היה זה מקובל שבני נוער צעירים כבר מתחתנים ומקימים משפחות בתרבויות שונות. ואם זאת בהתפתחות מודלים דתיים/חברתיים מערביים גיל זה עלה, והגיע לסביבות גיל 18-20 כאשר עד גיל זה הוכתב דפוס של ניתוק הנוער מכל אלמנט מיני בצורה כמעט מיליטנטית. אך הנה היום הגיל שוב יורד בגלל שוב אלמנטים תרבותיים בעיקר מתחום הפרסום ותרבות הצריכה שהפכו את בני הנוער ואפילו ילדים קטנים למוקד משיכה. חייבים גם לציין שתפיסות אלו שונות בתרבויות שונות בעולם ובעיקר במקומות בהם התקשורת והתרבות הגלובליות טרם הגיעו אליהם (בד"כ בחברות לא מערביות). חברות אלו לא מאמצות את המודל הרווח בעולם ודבקות במודלים תרבותיים מקומיים שחלקם מעודדים קשרים בין בגירים לקטינים או לפחות לא שוללים אותם. המעניין הוא שגם אם נבודד רק את המדינות ה"נאורות" כביכול נמצא הבדלים מהותיים בהשקפות המוסר החברתיות. ככה למשל הבריטים לא מתרגשים מנערות בנות 16 המדגמנות עירום מעל דפי עיתון יומי נפוץ בעוד בארה"ב מישהו היה הולך על זה לכלא ללא ספק ובישראל זה היה מביא למחול שדים פוליטי דתי סביב צניעותן של נערות ישראל... יש גם המנסים להלך בין הטיפות או לבצע לוליינות מוסרית כמו למשל חלק ממדינות מזרח אירופה וסקנדינביה שמתירות למשל צילומי עירום של ילדים וילדות, או למשל צילומים ארוטים של נערים ונערות ובתנאי שלא מעורב בהן מין גלוי ומפורש. ואם זאת ילחמו מלחמת חורמה בפדופילים. אפשר לפתח את הדיון הזה להמון כיוונים אבל בסופו של דבר צריך להבין שהבסיס המוסרי לדיון הזה הוא קודם כל תרבותי וערכי ורק אחר כך מדעי או חוקי. ומה שנראה לנו כחברה כאסור יכול בהחלט להתפס כלגיטימי בחלקו או במלואו לחברות אחרות. ושוב פורונגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. ולכן המאמר שהובא כאן לא יכול לתת תוקף לתופעה כמו שאינו יכול לשלול אותה או לשנות אותה. הוא רק מביא מידע חלקי ומוטעה בחלקו על נושא שנוי במחלוקת ורגיש, שההיבטים שלו עמוקים מדי וטעונים מידי לדיון אמיתי ושקול במאמר שכזה |
|
מיתוסית(שולטת) |
לפני 17 שנים •
24 ביולי 2007
לפני 17 שנים •
24 ביולי 2007
מיתוסית(שולטת) • 24 ביולי 2007
חולקת על דעתך. אתה מדבר על התחום האפור שבאמת משתנה ממדינה למדינה (גיל ההסכמה לקיום יחסי מין). אני לא חושבת שיש בעולם גיל הסכמה פחות מ- 14...
פדופיל נמשך לילדים לא נערים, כאלה שעוד לא התפתחו מינית (לא מדובר בבת 15 שנראית 1, כאלה שהם בני 8, 10 ואפילו 6... גם בחברות פרימיטיביות יותר כשגיל הנישואין היה נמוך יותר בהרבה מהיום, היה מקובל לחכות שהנערה תקבל מחזור בפעם הראשונה וגם אם היו מחתנים אותה לפני כן- הבעל היה מחכה לבעילתה רק לאחר שהחלה להיות פוריה (הרי קיום יחסי מין משמעותו היה למטרות רבייה). |
|
Dan_Kap(שולט){f,yt,D,תכ} |
לפני 17 שנים •
5 באוג׳ 2007
שאלה על היקום שבו אתה חי, רפאל
לפני 17 שנים •
5 באוג׳ 2007
Dan_Kap(שולט){f,yt,D,תכ} • 5 באוג׳ 2007
כאחד שמגן על דומים פוגעניים באותו להט שבו אתה יוצא לתמוך בפדופיליה - אפשר לנסות להבין את היקום שאתה חי בו?
האם אתה רואה אוטופיה, שבה אין אנשים שפוגעים בזולתם, בין אם בזדון ובין אם מרשלנות? האם אתה רואה עולם בסגנון סדרות ההישרדות, שבו שורדים החזקים וברי המזל? איך נראה העולם שבו אתה חי, רפאל? [ ונ.ב., במקום לגייס מאמר מניפולטיבי שבא להפחיד הורים שמגבילים ילדים מזוועות כגון מיניות ואוננות באמירות כמו "אתם יותר גרועים מפדופילים", אולי לחפש את המאמר הקורא להוצאת הפאראפיליות מה-DSM של צ'אלס מוסר ופגי קליינפלץ. ] |
|
scarlettempress{L} |
לפני 17 שנים •
5 באוג׳ 2007
לפני 17 שנים •
5 באוג׳ 2007
scarlettempress{L} • 5 באוג׳ 2007
סוגיית הפדופיליה היא מרתקת בעיניי, עם כל הכאב שבנושא הזה כמובן.
בניגוד לחלק מהמגיבים המלומדים כאן, אני לא למדתי פסיכולוגיה בשום צורה. אבל בתור סוטה לא קטנה אני מתעניינת בכל סוגי הסטיות הקיימות. השפיעה עליי במיוחד קריאת הספר "לוליטה", שהוא אמנם בדיוני, אבל מתאר את עולמו הפנימי של הגיבור הראשי בצורה כזאת שאני לא מפסיקה לתהות מאיפה הידע הנרחב הזה אצל נבוקוב... הספר מתאר תשוקה נואשת של גבר, למעשה אהבה בלתי אפשרית. כי לוליטה, למרות שהיא משתפת פעולה ואף מעודדת את הפעילות המינית בינה לבין הגיבור, היא עדיין ילדה שהוא לא יכול באמת לנהל איתה מערכת יחסים זוגית. יחד עם זאת, הוא לא מסוגל להשתוקק ולאהוב נשים בוגרות והן אף מעוררות אצלו גועל. אז האם זו הפרעה שניתן בכלל לטפל בה? כשאני שומעת התבטאויות שונות בנושא הפדופיליה, אני לא יכולה שלא לדמיין את אותו הדו-שיח רק שאת המילה "פדופיל" מחליפה המילה "הומוסקסואל" או "סאדו-מזוכיסט". גם אותנו לפני שנים היו מוקיעים ושולחים למעצר או לטיפול או יותר גרוע, גם אנחנו ניסינו להוכיח שנולנו כך, שאין לנו דרך אחרת. ההבדל הוא שאנחנו עוסקים בפעילות מינית עם בני-גילנו. ומה יעשו הפדופילים עם הסטיה שלהם? הפדופיליה נפוצה יותר ממה שניתן לדמיין. אם כל כך הרבה אנשים משתוקקים מינית לילדים וילדות בגילאים שונים, מה זה אומר? איך ייתכן שכך נבראו רבים כל-כך? והאם אין להם ברירה אלא לחיות חיים ללא הנאה מינית? הגבול של מותר ואסור כל הזמן זז לכאן ולכאן. בתרבויות ובתקופות שונות פעילות מינית עם ילדים ונוער הם עניין מקובל לחלוטין. עניין הגיל הוא גם נתון לא קבוע. בעולם המערבי, כל עוד לא נגרם לילד/נער שום נזק פיזי, הנזק הנפשי נגרם אך ורק מהפן הפסיכולוגי שהוא תוצר ישיר של ההתנהגות המקובלת באותה סביבה/תרבות. כמובן שאי אפשר לשנות את התרבות שבה אנו חיים, זהו המצב הקיים, וגם אם לא מדובר בפדופיל שאונס באכזריות, גם אם מדובר באיש רך ועדין שמשכנע את עצמו שהילד מעוניין במגע המיני, עדיין הילד יסבול מטראומה נפשית. ייתכן שאנחנו כחברה צריכים לשנות את הגישה לפדופיליה, לנסות למצוא פתרונות יצירתיים עבור האוכלוסיה הגדולה הזאת, כדי לעזור גם לילדים וגם לאותם פדופילים. זה אולי קשה לחשוב עליהם בצורה אנושית כשחושבים על הקורבנות, אבל תדמיינו את עצמכם חיים בעולם שבו הנטיה המינית שלכם היא חטא ולא הייתה לכם שום אפשרות לקיים חיי מין מהנים ותקינים בצורה שפויה, בטוחה ובהסכמה. |
|