שיעור 1: מה רואים בכלוב?

גן-שושנה,
מה שמצא חן בעיני הם הפתיחה והסיום, המעבר מפתוחה לסגורה, והחזרה על המשפט "היא שוכבת ללא תנועה", שנותן קצב ותוקף לסיום. אינני יודעת אם יש טעם לערוך את החלק האמצעי. אני מציעה להחליפו בטקסט אחר. ותני כותרת מקורית (ראי דוגמא).



(התשובה היתה שתיקה מיותרת וכן קלישאת השושנים!)

שעורי בית:
לשמור את הפתיחה והסיום, ואת כל החלק האמצעי להחליף בטקסט לגמרי אחר.

היה עליך לכתוב כל מה שרואים... אכן משפט מורכב. "כל מה שרואים". מי הם אלה שרואים? המונגולואיד, שמתבונן בדגים? הדגים, שרואים לא רואים את פנים הגיגית? או שמא הילד, שרואה את כל התמונה מהצד - אך רק את הסצינה הזאת, ובוודאי שלא את כל השוק?

התיאור שתאר הילד, שכשלעצמו הוא יפה ומתאים לילד בכיתה גימל, מעולם לא יכול היה לכסות את הכל: את איכות הבד של החולצה הלבנה, הכתם הזעיר שעליו, רסק העגבניות שמרכיב את הרסק, גרעיני העגבניה הקצוצים שבו, וכן הלאה מטה ומטה ומטה, בספירלה אינסופית של סקאלות ומימדים... וכל זה על כתם זעיר אחד, על חולצה אחת, של איש אחד, בשוק שלם.

לעולם אי אפשר לכתוב "כל מה שרואים", אלא רק מה שאתה רואה, ומתוכו - על מה אתה בוחר לספר. תגובת המורה היא קצרת סבלנות, ממבט ראשון, אך באה ללמד את הילד פרספקטיבה מהי, ריכוז מהו, וללמדו להבחין בפרטים, קטנים כגדולים...ולסנן את הלא חשוב. כבר עתה הוא עושה זאת, אך מבלי להיות מודע. כשיהיה מודע לכך, יבחין בעוד פרטים, בעוד התרחשויות - או אז - מה שייכתב יהיה מרכז העיניינים, בעיני הילד, ולא רק מה ששם ליבו אליו במקרה, באותו רגע. האם היא רוצה את כל הפירוט? היא לא, אך התעמקות בתשובתה מלמדת אותו, וזאת כל הכוונה. כי כתיבה יפה אפשרית וקלה, אם שפתך עשירה דיה, וגם אם לאו - גם שפה דלה תספיק, אך עין בוחנת...היא דבר נדיר.

עניין זה מזכיר לי את הבושידו, קוד ההתנהגות של הסמוראים. משמעותו של הבושידו היא כי אתה נדרש לחיות את חייך, אך בכוונה גמורה. לעשות כל דבר מתוך כוונה אמיתית, תוך שימת לב לפרטים. לעלה הנופל מחוץ לבודו, לבוהק החרב בטרם קרב, לעיקול צוואר הגיישה באור הירח.

נקודתה של המורה מזכירה לי שיעור חשוב על החיים, על ההתרכזות בהם ועל חשיבות כל רגע, כל שניה. שיעור שחשוב להזכירו לכולם מדי פעם.

מה רואים בכלוב?
מה לא רואים בכלוב!
רואים נשים שהכאב כפף אותן לסימן שאלה,
וגברים שאבדו לעצמם.
רואים גברים ונשים שחוזרים ונטווים זה בזו ונפרדים שוב ושוב.
אם מסתכלים מלמעלה, זה נראה כמו ריקוד שורות מסובך.
רואים את הרצונות האפלים של הנפש, וגם את האורות הזוהרים של הרצון.
מלמעלה, זה נראה קצת כמו עץ חג המולד.
רואים, לא, בעצם שומעים, את הזמזום העצבני של התשוקה.
רואים את התחלופה המהירה של מושאיה.

מה רואים בכלום?

בכלום רואים ציפור ,לציפור נוצות ירוקות,
עיניה של הציפור ירוקות גם הן.
הציפור הירוקה מתעייפת ומתישבת על ענף של עץ ירוק,
היא עוצמת את עינה ונעלמת,
נספגת בעץ, נטמעת בו.
טוב לה שם.
איש לא יבחין בציפור הירוקה.

רק במיצמוצה מופיע מעגל לבן, צץ ונעלם.

הציפור בונה קן ירוק בין ענפי העץ
וניזונה מתולעים ירוקות שזוחלות עלי עלים.
הציפור מצאה את העץ שלה,
היא כבר לא תעוף בין העננים המפוזרים בשמים.

הנחש הירוק ישן שנת ישרים על ענף סמוך,
ואנחנו לא רואים כלום.