זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
31 באוג׳ 2007
שיעור מס' 2 יצא לדרך
שיעור מס' 2 יצא לדרך.
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=20544 בהצלחה! |
|
|
| קייסי |
לפני 17 שנים •
2 בספט׳ 2007
טוב
נדמה לי שאת השיעורים האלה כבר הכנתי, בחריצותי הבלתי נדלית, כשהתייחסתי לטקסטים של הילדה ולביקורתך עליהם.
כפרה עלי, אני יכולה לרבוץ בכיף עכשיו. *לקראת השיעור הבא, יש מישהו מרפרטואר הילדונים שלי שבא לך עליו? |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 17 שנים •
4 בספט׳ 2007
שיעורי בית
העניין הוא שבכלל לא התכוונתי לבחור בקטע של קייסי, אבל היום כשכתבתי לתומי לבלוג, גיליתי שעולם הדימויים שלה חילחל לתת מודע שלי. קטע חזק וטוב, הקטע הזה של קייסי ובאמת מתכתב עם רבדים שונים של המודע.
והקטע שלי, ששאב השראה לא מודעת מקייסי: לפעמים זה נראה לי ככה: אני רואה את עצמי ערומה בתוך בוץ שחור. העפעפיים שלי כבדים מבוץ. בקושי אני יכולה לפתוח את העיניים: כחול ולבן בתוך שחור. אני מקופלת על הצד ומנסה למתוח את הרגליים: בוץ מתקשה ומתקלף ממני. השפתיים שלי נעולות בקרומי בוץ, אני מבקעת אותו כשאני פותחת אותן בכוח והבשר שלהן מתקלף, תלוי על בלימה. אני מתקשה לזוז. מתקשה לזוז ובלי שום סיבה. כאילו חסרה בי איזו הנעה פנימית. אז אני נשכבת על הספה הירוקה ומרגישה את הבשר שלי רופס סביבי, כבד. ואני אומרת לעצמי: בשתיים אני אתחיל. אני אשתה קפה קודם, אני אאונן. אולי אני אישן איזו חצי שעה, כ"כ חם! אני צריכה לשתות מים, אני מתייבשת, מעניין מה יש במקרר. אולי אני אבדוק את המייל, אני אסתכל בכלוב, מעניין מי במסנג'ר. הספר הזה לא להיט, אבל זה ממש כיף להגיד מנצ'וריה. הנה: "מ נ צ' ו ר יה", הצחקתי את עצמי, לפחות זה. כמו לשחות נגד הזרם. ולא ברור לי מה לא בסדר בי, סוג של הפרעה נפשית? הכל צמיגי. ואולי אני מתאבלת. אבל מספיק ודי. בשתיים אני אתחיל. |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 בספט׳ 2007
עוד שיעורי בית
הילדה, עדיין משתמשת חדשה, הגישה את שיעורי הבית בבלוג ובפרטי, וביקשה שאדביקם כאן:
מה רואים בשוק? באמצע כיתה ג' עברנו, אמא, אני ואחותי, לגור אצל סבא וסבתא בגבעתיים, ואני התחלתי בית ספר חדש בפעם השלישית., תוך ימים ספורים כתבתי חיבור: "מה רואים בשוק?", הפכתי לחביבת המורה וילדי הכיתה ירדו לחיי. "נסעתי עם סבתא לשוק הכרמל. בתחילת הרחוב ראיתי איפה היא קונה את התחתונים שהיא נותנת לנו בימי-הולדת. כשהתבוננתי בצמיד "יהלומים" היא אמרה "אקנה לך משהו אחר-כך". נגררתי אחריה עם עגלת הקניות עם הגלגלים האדומים בין דוכני הפירות והירקות. בעוד סבתא עומדת לפני כל דוכן, ממשמשת כל ירק ופרי בידיה, צעקו המוכרים "הלו, גיברת, לא לגעת בסחורה!", וגם "כל דבר בעשרה!", "בנדורה-יא-בנדורה!", ו"אבטיח-מלמיליאן!". הבטתי בקולורבי ונזכרתי באבא. ראיתי פרי מוזר בשם אנונה, שאף פעם לא טעמתי, והתגעגעתי. סבתא קנתה ירקות וגם תפוחים ירוקים חמוצים לשטרודל, ותותים, שאמא תקצוץ בשמנת וסוכר, להמתיק את הכאב. בגלל הריח סבתא לא קנתה גויאבות שאמא אוהבת. את הקניות שמנו בעגלה והמשכנו במורד השוק. לפני היציאה התעכבה סבתא בדוכן ממתקים. נעצתי עיניים משתוקקות בדברי המתיקה, וסבתא אמרה "תשקול לי בבקשה קילו טופי". לבסוף יצאנו מן הצד השני של השוק אל החניון, שם חיכה לנו סבא, שכבר קנה בשר ודגים, עם הפלוץ-וואגן המסחרית החבוטה. סבתא חיככה תפוח בשרוולה ואמרה לי "הנה, קחי!", וחזרנו הביתה". בתחתית העמוד המורה רשמה: "יפה מאד! אשמח אם תקריאי את חיבורך בקול רם. אני מאחלת לך קליטה קלה ונעימה בכיתתנו". בכיתה ד', בשנה שבה התגרשו הורי, שוב התחלתי בית ספר חדש, רביעי. תוך זמן קצר התברר לי שחיי החברה שלי ברוממה מסתכמים בלשבת עם אחותי על המדרגות, לשמוע את הצעקות והצלחות המתנפצות בדירתנו השכורה, ולהתאבל על הכלב שלי, שנמסר לצער בעלי חיים. שוב כתבתי חיבור: "מה רואים בשוק?" "הלכתי עם דודה שרה לערוך קניות לחג בשוק הבשר. ריח הדם והנוצות השרופות גרם לי לבחילה וסחרחורת. דרכנו בביוב, בבוץ ובדם שזרמו על הרצפה. ראיתי חצאי פרות תלויות על אנקולים, ראשי כבשים עם עיניים עצובות, ותרנגולות מבוהלות צפופות בכלובים. העופות המרוטים קצוצי הראש והרגליים נראו כמו תינוקות. דודה שרה הסבירה לי: "אלה ריאות של פרה, והחוטים האפורים התלויים הם מעיים, שממלאים בקיגל תפוחי-אדמה ועושים מהם קישקעס לטשולנט. הגוש שנראה כמו קקה של פרה, זו קיבה. מכבסים אותה יום שלם עד שהיא מלבינה. סבתא שלך היתה עושה מזה מעדן". בשואה הסבתות אכלו דברים הרבה יותר גרועים. כשאימא אומרת: "היא לא עשתה קיבה כבר יומיים", אני מנסה לדמיין מה הייתי מוכנה לאכול בכדי להישאר בחיים. אצל הקצב קנינו רגלים של עופות. בבית, אחותי ואני מנופפות ברגלי התרנגולות כפופות הציפורניים, רודפות זו אחר זו וקוראות "מכשושה!". דודה שרה בחרה מפלצת ואמרה לי: "זו לשון של פרה". לבסוף הלכנו לחנות הדגים. הדודה הצביעה על הגיגית, פסים כסופים ריצדו במים. המוכר התכופף פנימה ובחש בבריכה, לשונו משתרבבת בין שפתיו, ולכד ברשת דג שפרפר והתיז מים. "גיברת, מתאים לך לערב חג?". דודתי אישרה בהנהון והדג הוטח על הדלפק, מתעוות במרץ ומתנשם בכבדות. כשהמוכר הניף פטיש עץ, עצמתי את עיני. שמעתי קול חבטה ואת הדודה אומרת: "תשאיר לי את הראש שלם ותנקה לי אותו טוב-טוב". הדג פער את פיו, זימיו רוטטים, והמוכר לקח גרזן קטן. הסטתי את מבטי הצידה והתבוננתי באיש מונגולואידי שישב בחנות. נראה שמישהו סורק את שיערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר-כך אוחזים בידו (אולי אומרים לו "אדון שמש כבר זרח") ומוליכים אותו לחנות הדגים, ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים. בארוחת החג אמא אמרה לי: "נו, תאכלי כבר! לשון את אוהבת", ואני רצתי לשירותים להקיא". בתחתית העמוד המורה רשמה: לאמא של הילדה שלום, תיאמתי לכן פגישה עם היועצת. |
|
|
אלישבע(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
5 בספט׳ 2007
שיעורי בית, קטע שאהבתי + מחווה
נכתבו הרבה קטעים טובים לדעתי, אבל הקטע ההראשון, זה שהכי "תפס" אותי, הוא הקטע הראשון שכתבה ללא גבולות. אני מסתכלת עליו, קוראת אותו שוב ושוב ומנסה להסביר לעצמי מה אהבתי בו, כשי שאוכל להסביר גם לכם. כל פעם שאני קוראת אותו אני מרגישה את אותה התחושה, משהו שדוקר מבפנים, מצטערת המורה, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. אהבתי במיוחד את שני הבתים הראשונים, וזו המחווה שלי:
ציפורים נולדו בכלובים את לא משחקת לפי הכללים את חופשייה מחוקים של אחרים, מחוקים של העולם אבל הציפורים שלך נולדו בכלובים. אם הציפורים נולדו בכלובים, אפשר לשחרר אותן, אפשר ללמד אותן לעוף, ללמד אותן חופש. אבל מה אם באמת הכלובים נולדו בציפורים? אם כך איך נעקור מתוכן את בכלובים? אולי אם נעקור את הכלוב מהציפור, תוותר בה צלקת נוראה אולי הציפור תמות מזה ואולי היא פשוט לא רוצה, אוהבת את הכלוב שלה, פרי בטנה בתוך הכלוב יש אריה, יו איזה פחד! אני לא אתקרב אל האריה שלא יטרוף אותי מזל שיש כלוב! כשהאריה היה גור קטן, גור אריות חמוד, שמזכיר קצת חתלתול ציידים הרגו את אמא שלו, כדי למכור אותו לגן חיות אם הוא היה עכשיו אריה בוגר, מחוץ לכלוב גם הוא היה ודאי ניצוד מזל שיש כלוב! האם כללים הם כלובים? הכללים הם כמו הכלובים בשיר שלך, שומרים עלינו, ועל אחרים מפנינו. אולי את שמחה שיש כללים/כלובים, מזהה אותם בתוך אחרים ומחוץ להם, אבל הם לא ילכדו אותך. כפי שאת אמרת, אינך משחקת לפי הכללים, והמשפט הזה כולא את השיר שלך, משני הצדדים. |
|
|
ריפרף
|
לפני 17 שנים •
6 בספט׳ 2007
מה רואים בכלום |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
7 בספט׳ 2007
שיעורי הבית התקבלו בברכה
יפה מאד ריף,
המשך-נא לתרגיל מס' 2 (מפצירה המורה זאבה!) |
|
|
| ניקי לכתיבה |
לפני 17 שנים •
7 בספט׳ 2007
השלמה לשיעורי בית של השיעור הראשון
טוב, אז אני בחרתי בקטע של אלישבע:
אלישבע כתב/ה: פעם כשחברה שאלה אותי מהי לדעתי מהות החיים סיפרתי לה את הסיפור הבא:
פרולה היא זקנה, שגרה כבר שנים בבית האבות. משפחתה החליטה שנטל הטיפול בה כבד מידי, ולה עצמה לא ניתנה ההזדמנות לומר משהו בעניין. פרולה כבר אינה צלולה בדעתה, ונחשבת "מבולבלת". היא יושבת כל היום בכיסא גלגלים, ואין לה מקום לפרוק בו את מרצה, היא לא מתעניינת בתעסוקה וביצירה שעובדת התעסוקה של בית האבות מציאה לה. יום אחד, לפני די הרבה זמן כנראה, נתנה לה עובדת התעסוקה, לגלגל חוט צמר פרום, לכדור. פרולה ישבה וגלגלה אותו, היא די נהנתה מכך, והרגישה שעשתה דבר חשוב. כשסיימה, ביקשה לגלגל כדור נוסף. במשך כשבוע גלגלה את כל הצמר הפרום שהיה לעובדת התעסוקה. לאחר שנגמר הצמר הפרום של עובדת התעסוקה, הביאה אחת המטפלות בבית האבות עוד צמר מביתה. אנשים נוספים הביאו לפרולה צמר לגלגול בשבועות הבאים, אך לבסוף, נגמר הצמר הפרום. כפי שכבר אמרתי פרולה היא אישה מבולבלת ולא כך צלולה, אז אחת המטפלות, שראתה שאין לפרולה צמר לגלגל, לקחה את אחד כדורי הצמר המגוגלים, הניחה אותו בתיק שמאחורי כיסא הגלגלים של פרולה, ונתנה לה את קצה החוט. פרולה ישבה וגלגלה את הצמר לכדור, ובכל פעם שמשכה את החוט, נפרם הכדור הישן, והיא גלגלה את הצמר לכדור החדש. ועד היום, כשבאים לבית האבות היא יושבת שם בנחת ליד אחד השולחנות, פורמת כדור צמר אחד שאינה רואה כי היא פורמת אותו, ומגלגלת את הצמר לכדור חדש. כך היא מרגישה מועילה, ורק מי שעומד מאחוריה רואה את כדור הצמר הנפרם בתיקה. כשסיימתי את הסיפור חברתי ענתה לי, "אז לא הבנתי, מהות החיים לדעתך, היא אישה זקנה?" קטע יפיפה. התחברתי אליו גם כי הוא קצר וקולע. מסביר בצורה פשוטה משהו שאנחנו לעיתים אוהבים לסבך ויכול להיות יותר פשוט. חיים. הוא גם מדבר על זה והוא גם כזה. אהבתי את היצירתיות של המטפלת בפיתרון שמצאה ואת ה"תובנה" אליה הגיעה החברה, כן, לפעמים זה לוקח זמן אבל כשהאסימון נופל, כבר אי אפשר להתווכח עם זה. מי אמר – אין שכל אין דאגות? והתחברתי גם מההיבט האישי הקטע הזה הזכיר לי את סבתי, את הפעמים שהייתי מגיעה לבקר אותה בבית אבות והיא היתה מקבלת אותי בחיוך ופוערת עיניים בהתרגשות. וגם כי יש לי חיבה ל"זקנים" הרגעים שהם חוזרים להיות כמו תינוקות (גילגול) כמו בכל דבר בחיים, לטוב ולרע, תלותיים, תמימים, זכים מכל לוגיקה אבל אני מדברת על המובן היפה של זה. רגע אחד הם יכולים להיות פרטיזנים, ורגע אחד מאהבים צעירים וכל השאר נשכח, בדיוק כמו ילד, שחתיכת מקל עץ הופכת אותו לשודד ים עם חרב, או למה שבא לו להיות וכשהוא כזה, הוא כזה וכל התפאורה משתנה בעיניו. המיטה תהפוך לאי בלב ים והכיסא בחדר לסירה שמתקרבת וכך הלאה עד שהוא ישתעמם ויהפוך להיות סופרמן. הקטע הזה, עוסק גם במהות החיים (סוגיה מענינית לכשעצמה) והחיבור שלו לגילגול של כדור צמר מקסים לי. כי מהם החיים אם לא גילגול? וכמובן אלוהי הדברים הקטנים שהופכים את החיים לדבר גדול. זה כל הקסם. וזה מה שיצא לי: גלגל גילגול לפף ליפוף סובב סיבוב ועוד סיבוב ועכשיו שוב. כמה פשוט. חיים. |
|
|
הסאדיסט הרומנטי
|
לפני 17 שנים •
11 בספט׳ 2007
תובנות
2. כתוב על איזו תובנה בקשר לכתיבה שהפקת משיעור 1, מן הניתוח והתגובה ליצירתך או לכתיבתם של אחרים. אולי איזה טיפ, טריק, טכניקה, כיוון חשיבה וכו'. בחר אחת מן הביקורות או התגובות שלי, שיש לך הערה חיובית או שלילית לגביה, ותן לי ביקורת כמורה (כן, חוץ מחוסר סדר. בזאת כבר דובר ועל כך כבר יש לי תירוץ). לאחר ההסבר כתוב טקסט חדש, בבחינת מחווה קצרה לביקורת שבחרת להתייחס אליה.
נא הקפידו בכל הטקסטים על תשובה מעניינת והומוגנית, כמיקשה אחת ולא כתשובות סדורות לסדרת שאלות. זכרו לתת כותרת מקורית בתוך הפרסום, ולא רק כנושא לפוסט. תובנות, האמת שלא התחברתי לנושא ולרוב גם לנכתב, כמטלה ומה שעקב אחריה, קשה לי עדיין לראות מה נלמד מהשיעור, מיד הסיבות הברורות לכך. כשאני נכנס לשיעור אני מעדיף לדעת נושא מראש, וכן מטרה או מהו הידע הכללי שאמור להיות מועבר בשיעור, מצד שני בגלל זה אני מהנדס ואולי בגלל זה לא לומדים כתיבה יוצרת ברוב הפקולטות בטכניון (בדרך כלל). כשישבתי לכתוב "מה רואים בכלוב" אל מול הטקסט של הופמן, (אני מתנצל אם אני חוזר על דברים ברורים שהועלו כאן), ברור היה לי מה אני רואה, ההתמקדות בפרט אחד, הדמיון שהופעל על ידי הופמן הילד לטובת השלמת פרטים, הגעגוע וההדגש על אביו, המשפט המטופש של המורה וחוסר היכולת שלה להתמודד עם טקסט ילדותי/בוגר, ההדגשה של המורה על ההתבוננות השטחית אל מול המבט הפרטני הממוקד המוצג. אז איך להגיב למטלה? הלוגיקה של הכתיבה הראשונית העלתה שלוש אופציות: 1. הכלוב כאתר ובית ל"קהילה" ומה אני רואה בו. 2. הכלוב כחפץ והתגובה האנושית אליו. 3. הכלוב כמטאפורה לחיים. כשבאה המורה האפורה לנתח את העבודות היא חילקה אותן אחרת, א. מה רואים בכלוב / הציפורים ב. מה רואים בכלוב / הכלוביים ג. מה רואים ד. על הכתיבה ה. שונות ומשונות אני מניח שהקטגוריות ברורות מאליהם, רק לא לי? המשך הביקורת, אני לא מאמין שלומדים בלי הסבר, אולי עריכה מחדש היא צורה של דוגמא, אבל היא גם צורה של לימוד שלי אישית מדגדגת את העצבים ונראית חסרה, לפעמים היא נראית כאילו היא בא ל"האדיר" את המורה, הייתי מעדיף הסבר המלווה בעריכה קונקרטית. יותר מזה, אני חושב שבמידה ונערך טקסט רצוי להראות את הטקסט המקורי מול הטקסט הערוך. אין ספק שחל שיפור ברמת ההסברים אי שם אחרי ההערה לגבי הביקורת של ללא גבולות. אבל עדיין חסר לי דיון על רבים מהקטעים, קשה לי לדוגמא עם העריכה מחדש של הקטע של פרלין, אני אישית מצאתי אותו אחרי העריכה מאוס, לפני זה הוא היה מעניין, אולי בגלל שאישית אני שונא כתיבה צורנית, ולדעתי מעטים הכותבים המצליחים להעביר תוספת משמעותית לכתיבה ככה, בדרך כלל לטעמי הדבר מחביא תוכן ריק. אולי בגלל ציפייה ואולי בגלל אשליות עצמיות או חוסר ידע, מה שנשארתי איתו זו הרגשה של החמצה קצת, או שלא למדתי , או שלא הבנתי. אולי בגלל זה שהיה זה שיעור ראשון, התבדרנו על תשובה לכול כותב, אישית כשיעור הייתי מעדיף לא לדעת את דעתך על מה שכתבתי על חשבון שיעור ממוקד יותר גם על טקסט של מישהוא אחר. עד כאן הביקורת. מצד שני תודה, המון תודה, על ההשקעה הניכרת, וההזדמנות ללמוד, אין לי מושג איך לומדים לכתוב ולכן יש להתייחס לכול הנאמר מראש בסיוג רב, אולי אחד מהשיעורים יחזרו כשאני אהיה מוכן יותר. או כמאמר איש אחד חכם : There comes a time when the mind takes a higher plane of knowledge but can never prove how it got there. Albert Einstein בכול מקרה, התחלה נפלאה, בברכת שנה טובה לכולם והמשך מענג. נ.ב. עכשיו אפשר לפנות למשימה שתיים בשקט ? 
|
|
|
|
אלישבע(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
12 בספט׳ 2007
ניקי
תודה על המחווה שלך.
מאוד אהבתי. שנה טובה וחג שמח לכולם, אלישבע |
|
|