שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

סדנת כתיבה: שעת קבלה

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 17 בספט׳ 2007

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת) • 17 בספט׳ 2007
שאלה חשובה:
האם לתת כבר עכשיו את שיעור מס' 3 בטרם סיימנו עם השיעור הקודם?
רק הטקסט לקריאה, אולי?
Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 17 שנים • 17 בספט׳ 2007

לא.

Queeny​(מתחלפת){being} • 17 בספט׳ 2007
נראה לי שאפשר לחכות קצת, עד שנגמור להגיב ולהיות מוגבים על ידי אחרים ועל ידייך, מורתינו האמונה.
אלא אם כן הטקסט ממש ארוך.
לא.
בכ"ז כדאי לחכות.
לדעתי.
רואנדה
לפני 17 שנים • 17 בספט׳ 2007
רואנדה • 17 בספט׳ 2007
אני חושבת שהרעיון לבקר את היצירה שאחרינו ואת היצירה שאהבנו טוב כתרגיל חד פעמי.
הביקורות ענייניות ללא נוהל נשיבוקי. icon_smile.gif
אני מסכימה עם קוויני שכרגע לא כדאי לתת את התרגיל הבא.
זאבה, מה דעתך על תאריך יעד לכתיבת כל הביקורות שאחריו אפשר לתת את התרגיל הבא?

אחת הבעיות שאני רואה היא מה ששושו כתבה בתרגיל הראשון.
באוניברסיטה השיעורים בד"כ כל שבוע ויש תאריך יעד להגשה ולביקורת.
אפשר לאשר איחור בהגשה ולענות למאחרים גם כשמתחיל התרגיל הבא.

כאשר התרגיל "נמתח" קורה מה שכתבה קוויני בפוסט הקודם. המומנטום הולך לאיבוד.
אני רגילה לשבוע להגשה ולשבוע בדיקה.
ניקי לכתיבה
לפני 17 שנים • 17 בספט׳ 2007

ובכן...

ניקי לכתיבה • 17 בספט׳ 2007
אני באופן אישי מאוד מרוצה מסדנת הכתיבה הוירטואלית.
הנאה לשם הנאה. זה מה שזה עבורי.
ובאופן כללי יותר, אני מוצאת בכתיבה פינת חמד. מקום לנוח בו. ולעיתים הכתיבה מאפשרת לי להיות את כל הדברים שאין לי הזמן או היכולת להיות אותם, פתאום מחליטה לכתוב את עצמי כזאת או אחרת ככה כמו שבא לי להיות באותו רגע.
הכתיבה עבורי, היא גם מקום לבטא את עצמי כמו שאני ברגע מסויים. ציור של רגע במילים ובמילה אחת – חופש .
וכאן במסגרת הזאת, אני זוכה לקבל גם ביקורת מאחרים, מה שמספק את פטיש האישורים שלי – טוב לא טוב (חולה על זה ובעיקר על ה"טוב"). התייחסות, הכרה, משהו שחסר לי בנושא הכתיבה. ומעבר לכך ויותר חשוב, להשתפר.
אני כן מרגישה שאני לומדת.
דבר שזכור לי הטכניקה של כתיבה צורנית (עץ חג המולד....נהדר!), עדיין לא יצא לי ליישם, אבל אימצתי בחום. ואפילו קוויני תיקנה אותי בשגיאת כתיב ותיקון תחבירי נוסף. נהדר. עבורי זו צמיחה, חשיבה יצירתית והנאה לשם הנאה – מה צריך יותר. אני מרוצה.
עוד אוסיף שכשקראתי את הפוסט של זאבה, שהציעה שננתח כל משפט ומשפט, התעוררה בי המחשבה שבמדיה הזאת, אין מצב. זה יצר לי תחושת בלאגן. אבל אז באה החצילה עם הרעיון המבריק שלה לפתוח חדר בצ'ט, חצילה, לא חשבתי בכיוון, בעיני רעיון מבריק. רעיון. אהבתי גם את המטלה הנוכחית, לנתח את הטקסט של זה/זאת שכתבו אחרינו. נהדר. נקי כל כך.
ובסה"כ מרוצה, לומדת, מתפתחת, אוהבת.
תודה זאבה על ההשקעה והביקורת הבונה ומטלות שנותנות מקום למחשבה ומפרות. וגם למשתתפים באשר הם, על השיתוף, הביקורת והחוויה.
אוהבת מאוד את מה שקורה כאן. עכשיו תסלחו לי, צריכה לנתח את פלאשי... .
ניקי.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 18 בספט׳ 2007

Re: לא.

זאבה אפורה​(אחרת) • 18 בספט׳ 2007
Queeny כתב/ה:
נראה לי שאפשר לחכות קצת, עד שנגמור להגיב ולהיות מוגבים על ידי אחרים ועל ידייך, מורתינו האמונה.
אלא אם כן הטקסט ממש ארוך.
לא.
בכ"ז כדאי לחכות.
לדעתי.


מתאפקת!
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 18 בספט׳ 2007
זאבה אפורה​(אחרת) • 18 בספט׳ 2007
רואנדה כתב/ה:
אני חושבת שהרעיון לבקר את היצירה שאחרינו ואת היצירה שאהבנו טוב כתרגיל חד פעמי. הביקורות ענייניות ללא נוהל נשיבוקי. icon_smile.gif
אני מסכימה עם קוויני שכרגע לא כדאי לתת את התרגיל הבא.
זאבה, מה דעתך על תאריך יעד לכתיבת כל הביקורות שאחריו אפשר לתת את התרגיל הבא?

אחת הבעיות שאני רואה היא מה ששושו כתבה בתרגיל הראשון.
באוניברסיטה השיעורים בד"כ כל שבוע ויש תאריך יעד להגשה ולביקורת.
אפשר לאשר איחור בהגשה ולענות למאחרים גם כשמתחיל התרגיל הבא.

כאשר התרגיל "נמתח" קורה מה שכתבה קוויני בפוסט הקודם. המומנטום הולך לאיבוד.
אני רגילה לשבוע להגשה ולשבוע בדיקה.


התרגיל נמתח הפעם משום שרבים בקשו הארכה, החגים וכו'.
אם יש לכם משהו בוער וסוער להגיב על כתיבתו או הערתו של מישהו - אנא הסתכנו ב"הפרעה" לשיעור. אם זה יהיה טוב ולעניין נתגמש לטובת האוטנטיות והמומנטום.

אני מסכימה: יהיו תאריכי יעד. שבוע להגשות ושבוע לביקורות.
הדיון בכל שיעור יכול להימשך גם במהלך שיעורים חדשים.

...
זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 23 בספט׳ 2007

סגנונות וסוגות

זאבה אפורה​(אחרת) • 23 בספט׳ 2007
קוראים / כותבים,
בשיעור 3 התבגרות מאוחרת שאלה שאלה חשובה, ונראה לי שכאן המקום להעלות נושא זה:
התבגרות מאוחרת כתב/ה:

בתרגיל 3 כתבת שאפשר לכתוב בכל סגנון שנרצה ואז הבנתי שאני בעצם לא יודעת להגדיר מהם סגנונות שונים.
איזה סגנונות יש בכלל
ובמה ניתן לאפיין אותם.
מה היתרונות של כל סגנון מבחינת השירות שהוא יכול לתת לסיפור כדי שיעבור טוב יותר
ועוד תהיות מסוג אלו.

אני עושה הקבלה לציור, שם אני יכולה לראות ולהבין איך סגנון מסויים יכול לשרת טוב יותר מסר מסויים, אבל בכתיבה זה ממש משהו עלום עבורי.
ומעבר לשימוש בסגנון ככלי להעברת התוכן, זה פשוט מעניין אותי להבין כדי שאוכל להתנסות בזה.
אשמח אם את או כל מי שיכול להסביר קצת ולהעשיר את הידע, יכתוב קצת (או הרבה) על זה.



מצויין!
נושא כה חשוב!
כדאי להפריד אותו ממטלת השיעור ולהעבירו לשרשור שעת-קבלה, כדי שילווה אותנו במהלך הסדנא.

אשמח אם קוויני, בליס וקייסי - המומחיות כל אחת בתחומה (ודאי גם אחרים, אולם אני במקרה יודעת ממה מתפרנסות הגברות הנאוות והמוכשרות הנ"ל) יתרמו לנושא זה, וכמובן כל מי שדעה לו בנושא ובכלל כל מי שמתחשמק לו.

[/quote]
חציל נטראלי
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

ניו-ג'ורנליזם או " עיתונות גונזו"

חציל נטראלי • 25 בספט׳ 2007
אם בסגנונות כתיבה עסקינן ובעקבות הביקורת של בליסיאנה (משיעור 2 לפוסט שלי) שכתבה כי סגנון הכתיבה של הוא "ניו ג'ורנליסטי" ושהיא לא מתה על הסגנון...
אני לעומת זאת, מבלי להכיר את המושג ישר חשבתי שמדובר במשהו מדליק ושאני ממש גזעית!! וכדי לאשר את תחושתי ולוודא שלא מדובר בקללה באתיופית רצתי, טוב, הלכתי לבדוק בגוגל את משמעות התואר וגיליתי שמדובר בסגנון כתיבה ובתפיסה עיתונאית שפרצה בשנות ה- 60 – 70 ומאופיינים בכתיבה חופשית ואישית (זה בהחלט אני, קשה לי להשתחרר מהאסוציאציות האישיות בכתיבה) המעמידה את האובייקטיביות בספק ואת העיתונאי ועולמו במרכז כבעלי עמדה ותפקיד חברתי.
ליקטתי עבורכם קצת חומר בנושא מתוך ויקיפדיה וכמובן שכמו ניו ג'ורנליסטית אמיתית, לא יכולתי להישאר אדישה, אז הוספתי קצת הערות משלי והדגשתי את הדברים החשובים באמת:


הגישה הניו ג'ורנליסטית דגלה בכך שהעיתונאי אינו עוד דמות אובייקטיבית ובלתי תלויה, אלא אישיות שהיא חלק בלתי נפרד מההתרחשות. עיתונאי הניו-ג'ורנליזם היו הסיפור בעצמם, בצורה שבה הם חוו את האירועים, ובצורה שבהם סיפרו לקוראים את ההתרחשות מנקודת מבטם הסובייקטיבית במודע. הגישה עודדה אותם להתערב בדברים שעליהם הם כותבים, לא לעמוד מהצד אלא לקחת חלק אקטיבי בהתרחשויות ולכן אולי רבים מהכתבות היו למעשה תחקירים עיתונאיים בתחום החברתי.
גם מבחינת סגנון הכתיבה עשתה הכתיבה הניו-ג'ורנליסטית מהפכה זוטא כשנתנה מקום לשפה משוחררת, קלילה ואסוציאטיבית יותר מקודם, תוך שימוש נרחב בסלנג ובמונחים מה'שפה המדוברת'. הכתיבה האישית שכפי שהתבטאה בז'אנר הציגה את עולמו של הכותב, את האירועים החווייתיים שהוא עובר (לעתים על גבול ההזיה) ואת שפתו וסגנונו שלו.
ארבעת המאפיינים העיקריים:
1. כתיבת הסיפור יותר בצורת סצינות ופחות בצורה היסטורית
2. דיאלוג מלא כמו בשיחה חופשית לעומת שאלת שאלות והצהרות.
3. כתיבה ממבט אישי ( מהראש של הדמות ).
4. תיעוד פרטים יומיומיים המצביעים על אורח החיים של הדמות
גם העיתונות הישראלית אימצה את הז'אנר החדש עם היווצרו, והוא היה נפוץ בכתיבה של שנות השבעים (על אף שאת ההשפעות הניו-ג'ורנליסטיות המשמעותיות בארץ ניתן לראות דווקא בכתיבת המקומונים בכלל והעיר בפרט בשנות התשעים). בין אחיי הישראלים לז'אנר ניתן למנות את: גל אוחובסקי (ככותב וכעורך 'תרבות מעריב' והעיר), רינו צרור, רונאל פישר, אדם ברוך (בתחילת דרכו ככותב וכעורך מוניטין), אורי לוטן והאדם שכתיבתו מזוהה יותר מכול עם הניו-ג'ורנליזם: רון
מיברג ( מכובדים!!!!).

כיום נחשב הניו-ג'ורנליזם כז'אנר בדעיכה, אך רבות מהנורמות שעיצב משפיעות על עולם העיתונות והתקשורת הנוכחי: ברמת סובייקטיביות הדיווח וגם בסגנון הכתיבה האישי. בנוסף תופעת העיתונאים-כוכבים (כדוגמת אביעד קיסוס או דנה ספקטור) נזקפת לזכות הניו-ג'ורנליזם שקידם את הכותב ועולמו והציב אותם במרכז הבמה הכתובה.
.
.

כן, אני בהחלט מתחברת ומכריזה על עצמי כניו ג'ורליסטית גאה!!!! אגב, ראו איזה סמל מדליק יש לניו ג'ורנליסטים (שם למטה...)

עכשיו ברצינות, תודה לך בליסיאנה על כי הארת את עייני, ואיתגרת אותי ללמידה שמעבר (זאבה בטח מרוצה ומשמינה מנחת שוב) , זה עוזר לדעת שיש לי סגנון, כי מעולם לא עסקתי בכתיבה, ואפילו נמנעתי ממנה. ועכשיו כשיש שם למחלה, זה מאוד מוצא חן בעייני והייתי רוצה אף להתמקצע בסגנון!
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 28 בספט׳ 2007

מצו-צויין!

זאבה אפורה​(אחרת) • 28 בספט׳ 2007
תודה לחצילה על פרק הנאו-ז'ורנליזם.
כעת אני מחכה לתוצרת הנאו-ז'ורנליסטית שלך בשיעור 3.

באשר לסוגות, סוגיות וסגנונות -
מי מרים את הכפפה וממשיך?




(אה, ותודה לכלובי על שהדביקנו בדביק. אחלה!)
Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 17 שנים • 28 בספט׳ 2007

חלוקות גסות

Queeny​(מתחלפת){being} • 28 בספט׳ 2007
אני מוכנה לעשות חלוקה גסה לסוגות השונות (סוגה=ז'אנר), ושאחר כך מי שירצה ידון במה שיש. ומראש אומרת - אפשר לחלק אחרת וכו' וכו' - קחו מה שבא לכם.

פרוזה:
סיפור קצר; נוֹבֶלָה; רומן.
ההבדל נתון בעיקר ברוחב היריעה. רומן יכול להגיע גם לשני כרכים (ע"ע "מלחמה ושלום", "דון קיחוטה"). הסיפור הקצר יכול להיות גם סיפור קצרצר, עד כדי פסקה אחת, או אפילו משפט-שניים (ע"ע סיפורים מסוימים של אתגר קרת, אלכס אפשטיין).
מהי הנובלה? מתי סיפור "קצר" כבר לא קצר מספיק כדי להיות סיפור, והופך ל"נובלה"? מתי רומן אינו ארוך דיו והוא "רק" "נובלה"? במקרה של הנובלה, מצטרף לשיקול האורך גם שיקול מבני. סיפור קצר (בד"כ) יהיה ממוקד יותר מבחינת זמן-הסיפֵּר (משך הזמן על פניו מתרחשת העלילה) וכמות הדמויות בו תהיה יחסית מצומצמת, כמו גם כמות ההתרחשויות. הרומן מאפשר רוחב-יריעה רב יותר בכל אלה (מספר דמויות, כמות התרחשויות, דגרסיות להתרחשויות הקודמות לזמן-הסיפר וכד'). הנובלה היא איפשהוא באמצע. היא מאפשרת התפתחות של דמויות באופן הקרוב יותר לרומן, אך תתאר בד"כ התרחשויות על פני פרק זמן קצר יותר, או במרחב מצומצם יותר. דוגמאות לנובלה: "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, "נוכח הים" מאת דוד פוגל.

שירה:
חלוקה ראשונה: שירה מבנית ושירה חופשית.
שירה מבנית: סונטה, פואמה, מקאמה, חמשיר, הייקו, בלדה.
שירה חופשית: כל מה שלא נכתב לפי תבנית מוגדרת-מראש. שירה חופשית אינה בהכרח ללא חרוז ומשקל; אך אין לה תבנית מחייבת כמו שיש לסונטה, למשל.
אפשר להרחיב על התבניות, השאלה אם זה מעניין. בכל מקרה אפשר לעשות על זה חיפוש קצר בגוגל-ויקיפדיה.


הצעה לדיון!
האם לכתוב "קצר" קל יותר מלכתוב "ארוך"?
האם אפשר לכתוב שירה בלי לקרוא שירה?
מה היתרונות והחסרונות של כתיבת שירה מובנית?

שבת שלום.