לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 2: רחמים וסליחות

Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007
Queeny​(מתחלפת){being} • 19 בספט׳ 2007
אני חושבת שהגיע הזמן שכלובי ישלם לך כדי להשתעמם.
מה, הוא בטח כבר עשה הון מכל מנויי-הזהב שהוא מכר.
icon_cool.gif
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

Re: מתחילה

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
מתחילים ב...התחלה.
ראשונה ואמיצה לפרסם היתה גן של שושנים, ורואנדה, אחרונת המפרסמים, הגיבה לה:
רואנדה כתב/ה:

גןשושן העבירה לי את הרגשת המחנק של האבק שחודר לריאות, חום השמש והאדמה הטרשית של השדה החרב. השדה החרב והגבעול הזקוף עם קבוצות הפרחים הלבנים היו מטפורות לסיפור שלה. התחברתי להרגשה אבל יחד עם הסיפור הרגשתי את האינטלקטואליזציה בשמירה על דרישות התרגיל. הנושא בחיבור היה סליחה לפי הדרישה והיא תיארה את הפריט בלי לכתוב עד סוף החיבור מה הפריט שהיא מתארת. הרגשתי שהאינטלקטואליזציה של העמידה בדרישות התרגיל עצרה את גןשושן והיא לא כתבה מהבטן אלא מהראש.

בעריכה הייתי מורידה את הפעם האחרונה של השיר. אני חושבת שהוא עוצר את השטף.


תודה, רואנדה, על התייחסותך.
למרות שחזרת פעמיים על עניין האינטלקטואליזציה של הטקסט - אינני רואה היכן זה מתבטא ואינני חושבת כי הוא סותר את כתיבתה של גןשושן מן הבטן.
אם יש אחרים החושבים כמוך אשמח אם יצביעו באופן מדוייק יותר על המקומות שבהם אפקט זה בא לידי ביטוי בטקסט.
אני מקבלת את הצעתך להשמטתו של הפזמון החוזר בפעם האחרונה, אולם אציע טיפול אחר לפזמון, כזה שלא יעצור את השטף.

עוד מספר הערות לגן שושנים:
1. לא זיהיתי אף משפט מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע".
2. השתמשת ביותר מידי מילים החוזרות על עצמן (למשל: חרב =6 פעמים, אבק=7 פעמים).
כדאי לגוון מעט.
3. שם הפריט המתואר איננו נזכר גם בסוף. לכן, אולי, הייתי מציעה את השם: "חצבים" לטקסט.
4. הסיום נהדר:
ציטוט: חודש הסליחות אבל היא לא יכולה לסלוח לעצמה.
כמה ציפורים עברו מעל השדה החרב בדרכם דרומה.
הקבוצות האחרונות של הפרחים הלבנים והיפים החלו לנבול ולנשור והיא אספה אותם בידיה.
יש דברים שאין להם סליחה.


5. ברשותך אשכתב פסקה לדוגמא. קודם הטקסט המקורי:
ציטוט: היא תשטוף את רגליה כשתחזור אבל היא ידעה שלא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע במוחה כמו תלתלי האבק שהצטברו בין הקפלים במוחה. היא לא תוכל לשטוף את המנגינה שמזמזמת במוחה כמו הזמזום של הדבורה היחידה שעפה שם בשדה החרב כאילו טעתה במקום. טעתה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שהם אהבו לא הפסיק לזמזם והמנגינה שלו היתה טורדנית ושקעה באוזניה כמו האבק. המוזיקה שהוא אהב היתה עינוי באוזניה ולא הפסיקה לזמזם במוחה.
"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

בעריכת הפיסקה השמטתי בעיקר חזרות מיותרות:
ציטוט: היא תשטוף את רגליה כשתחזור, אבל לא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע בין קפלי מוחה ואת המנגינה שמזדמזמת טורדנית באוזניה כמו זמזום של דבורה יחידה הטועה בשדה. טועה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שאהבו, שהוא אהב, היה עינוי באוזניה ולא הפסיק להזדמזם:
"ריח אבק בשערך / אפלולית מבטך / בצילו של יום קיץ / הולך ודועך.. / הולך ודועך.."


6. העיקרון המנחה בקיצוץ שכזה הוא כמה ניתן לחתוך ועד כמה אפשר לזקק מבלי להחסיר דבר וחצי דבר מן הטקסט המקורי.

7. את הציטוט מן השיר העברתי לשורה אחת בכדי לא לקטוע את רצף החיבור.
זה אומנם טריק ויזואלי בלבד אבל יש לו משמעות אפקטיבית.


8. הערה אישית:
הדיסק הזה של יזהר אשדות, לא רק השיר "ריח אבק", היה דיסק העצב של יחסי עם פ', והראשון שהוא אהב בעברית. במשך שנים לאחר פרידתנו נשארו בי שרידי טעמם המריר של הזיכרונות שנושאת עימה מוסיקה זו.
תודה לך, גןשו, שהחזרת אותי לשם.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

הבאה בתור

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
יצירתה של התבגרות מאוחרת זכתה להדהודים רבים בשיעור, ולא בכדי.

גןשושן כתבה:
rose garden כתב/ה:

אני חושבת שהיו שני סוגים עיקריים של יצירות:
סוג אחד היה בנוי ואינטלקטואלי.
סוג שני נבע מהבטן והיה אסוציאטיבי חופשי עם הרבה רגש.


גןשו חילקה את הטקסטים בחלוקה מאד ברורה.
1. נשאלת השאלה אם גם אחרים רואים באופן ברור חלוקה זו,
2. ואיזה חלוקות אחרות ניתן היה לערוך.
אני מתעכבת על עניין זה בשל התהיות לגבי אופי חלוקת הטקסטים שערכתי בשיעור מס' 1.

גןשושן הדגישה את הציטוט של התבגרות מאוחרת מפירסיג:
"אינני מבינה מה קרה."
ההדגשה שלה היא של קטע שקפץ לה לעיניים, זה שאחריו כבר אי אפשר היה, מבחינתה, להמשיך ולקרוא את היצירה בשוויון נפש.
3. אני תוהה לגבי הבחירה במשפט זה כציטוט מוביל. "אינני מבינה מה קרה" הוא משפט שיכול היה לבוא מכל מקום, ולהתאים לאינספור מקומות אחרים.
לדעתי הוא מאולץ כאן, נמצא רק מכורח התרגיל, והוא איננו נושא עימו משהו מטעמו של הטקסט המקורי.

4. אהבתי פרטים אלה מן הניתוח של גןשל ואת שאלותיה:
ציטוט: הקטע של "התבגרות מאוחרת" בנוי כמו חידה.
קראתי את היצירה הרבה פעמים לפני שקיבלתי לנתח אותה והיא הכתה בי. "קוקיה"? קוקיה מוסרת את הילדים שלה כדי שאחרים יגדלו אותם. מה עשתה האם שהילדה היתה מוכנה שזרה תגדל אותה?
"התבגרות מאוחרת" כתבה יצירה מטלטלת וחזקה. ניסיתי למצוא מה קרה בינה ובין האם.
מה יש בקופסת העץ? מה יש במגירה?
אני חושבת שאי אפשר לגעת ביצירה של "התבגרות מאוחרת" ואי אפשר לערוך אותה. אפשר לבקש ממנה לכתוב פרק ב' והוא יהיה מטלטל וחזק כמו הראשון כי הוא נובע מהבטן.
היצירה של "התבגרות מאוחרת" השפיעה עלי.


5. גן שושנים, הייתי מעונינת לדעת באיזה אופן השפיעה עליך יצירתה של התבגרות, ואולי אף לקרוא טקסט קצר בהשפעה זו.

6. גם קוויני העירה על טקסט זה ורשמה כי הוא זקוק לעריכה מסוימת אך היא איננה יודעת מהי.
אני מסכימה עם שתיהן כי זהו קטע קשה מאד לעריכה. בכל ניסיונותי לעריכה חשתי כי אני מקלקלת דבר ראשוני בעל שלמות פנימית.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

וכך נמשכת השרשרת

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
לגבי הטקסט של אפיניטי העירו בעיקר שניים: התבגרות מאוחרת ו- Whip
על אף שהתבגרות טענה שאין לה ניסיון וידע בניתוח ספרותי, היא חילצה באומץ מן הטקסט את הדברים הבאים.
התבגרות מאוחרת כתב/ה:

באופן כללי האמצעי להעברת התוכן הוא השימוש בדובי כדמות מראה של הכותבת ודרכו היא מספרת את מה שעבר עליה. ילדים שמתקשים להתמודד עם רגשות או חוויות מבטאים את הדברים כשהם עושים את ההשלכה על בובות, עדיף של חיות, ואהבתי את השימוש בזה כאמצעי לסיפור עקיף.
"ובבואתי משתקפת אלי מעין הזכוכית הבודדה שלך." זה מתאר מין מראה מול מראה שבה יש אין סוף השתקפויות, וכולן של הכותבת, הדובי הוא רק כלי המשמש כמראה. אני חושבת אבל שהייתי שמה את המשפט הזה יותר לקראת הסוף כי הוא משפט של מודעות עצמית, מה שיכול לרמז על התבגרות.
יש תחושה אינטימית בתיאורים הרבים של מקרים פרטיים שהיא והדובי חולקים והקוראים לא יודעים מה הם. השימוש מדי פעם בציונים של העולם החיצוני, כמו למשל המשפט "פעם עשיתי לך מקלחת, כמו שהוא לימד אותי" או "הפעם ההיא שטלטלתי אותך בזרועותי השמנמנות שכולם אהבו לנשק" הם משפטים טובים בעיני כי הם מכניסים טיפה הסבר וטיפה סקרנות לגבי דברים מעט קונקרטיים יותר בחיי הכותבת מין הדגשה של העולם הפנימי על ידי נגיעות מבחוץ. מי זה הוא? מדוע הנשיקות הכעיסו אותה כל כך?
באותו הקשר של אינטימיות, יש תחושה של נסיון להטעיית הקורא לחשוב שמדובר בבן אדם שאליו היא מדברת. בקריאה ראשונה יכול להיות שהגימיק הזה עובד (ונכון שזה מפתה להשתמש בו לאור התרגיל שניתן), אבל בקריאות חוזרות המגמה הזאת פוגמת מאוד לדעתי באמינות של הרגשות והחוויות המתוארים בקטע והופכים את דמות הכותבת לחסרת אמינות או ילדותית מאוד. מצד שני, אם הבדיחה וההפתעה שבסוף היא לב העניין, ולא התוכן הרגשי של ההתבגרות, אז זה יוצר תחושה לא נוחה כל כך, כי בכל זאת קראתי והזדהיתי עם רגשות ילדיים ופתאום אני מגלה שזה היה רק בדיחה, זה יוצר תחושה קצת חמוצה ואז קשה יותר להנות מהבדיחה, לפחות אצלי.
אני חושבת שהמטרות המקבילות הללו מחלישות את הקטע. אולי כדאי לבחור בין השתיים.
אפיניטי מתארת את ההתבגרות הכרונולוגית של הכותבת בשלבים עד לעצמאות שבה היא מייחלת להיות נקייה מהלכלוך שדבק בה ובעצם מחניקה חלק מעצמה ודוחפת אותו לבוידעם – איזו פינה מחוץ למודעות. בתיאורים האלו יש כוח והם מעבירים את המסר היטב. אבל נדמה שעלילת ההתבגרות לא מצליחה לצייר תהליך רגשי של התבגרות הכותבת. אמנם לכל אורך הטקסט מרגישים את הכמיהה הבוגרת שלה לחזור להיות רכה כמו שלפני הדמעות וכן הלאה, אבל אין תהליך. יש שני תיאורים סטטיים מקבילים של ילדות מצד אחד ובגרות מתבוננת מצד שני, אבל אין את התהליך המחבר בין שני המצבים, שהוא בעיני הדבר שהופך תמונות לסיפור.


1. תודה להתבגרות על הניתוח המעניין. עם חלקו הזדהיתי. אלא שאני לא חשתי כי הדמות לא אמינה או ילדותית. גם לא הבחנתי בצילה של בדיחות דעת. לטעמי המינון בין מה שאנו יודעים ומה שאנו מנחשים היה נכון.
2. מאוחר יותר התנצלה התבגרות על שלא הבינה - אך לדעתי אין מה להצטער, התבגרות, שהתעמקת או שניסית להתחכם.
לדעתי - אם לא הבנו הבעיה לא בנו - אלא בכותב, שהשאיר את הדברים מעורפלים ולא מובנים.
כתבת את שכתבת וטוב שכך. לזאת קוראים "ביקורת".

3. אפיניטי הרגישה כי Whip הטיב להבינה, על אף שעשה זאת ממש בקצרה: "כתוב בפשטות כמו-ילדותית עם רמזים לסודות נוראיים וקשים".
לפעמים מה שמעורפל בעיני אחד - ברור כשמש לעיניים אחרות.

הערות נוספות:
4. לא מצאתי משפט ציטוט כמתבקש מן השלב הראשון במטלה.
5. חסר לי חלק המחבר אותנו ליום הסליחות. מדוע דווקא עכשיו יש להוציא את הדובי מן הבוידם?
6. הטקסט קצר מדי. כתבת רק 256 מילים, כמחצית מן המבוקש.
7. מעניין לראות נוסח מלא של הטקסט. אולי תנסי להרחיב באופן שיבהיר מספר פרטים עמומים ויחבר ליום הסליחות.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

אלי7 מה נחמדת

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
אפיניטי כתבה לאלישבע:
[quote="אפיניטי"]
אהבתי את כך שרואים את הדמות בבירור, מעין אמא בעלת התנהלות פולנית משהו. חסרת מודעות עצמית. מייצגת את כל מה שרע בעיניי ב"קיום מצוות" לשם מצוות, בעשיה לשם ניקוד...
היו קטעים שממש זעקו לי "ישתבח שמו לעד" ו"בן פורת יוסף"
"עלי להקפיד על כל התפילות וסדרי התשובה של חודש אלול, כדי להקדים תרופה למכה. "
"בני מתלונן שלא הענקתי לו אהבה, ושלא קיבלתי אותו כפי שהוא. הוא טועה כמובן, בודאי שאני מקבלת אותו, וכל בחירה שיעשה, למרות שלאחרונה ביצע סדרת בחירות מטופשות ביותר.
לדבריו למעשה לא התבוננתי כלל, ומשום מה לא הרגשתי בכך. "
מה שפחות אהבתי היא ההגזמה בהדגשת החפץ...הטלפון.
צר לי על הקטילה, אך התחושה שלי היא שאת, כמו האמא, עשית זאת באופן מעושה... למשל:
"היצור הטורדני מתעקש שאקח את ידו האחת, הנוקשה והפלסטית בידי ואריע אותו. אינני יכולה לגשת כרגע ולתת לצווחות מענה" - זה סביר.
וכאן זה מוגזם בעיני:
"שוב הצווחות, כמו בכי של תינוק שקורא לי, לא תינוק שמנמן ועגול, חביב כזה שרוצים לראותו לכל, תינוק מעוות, תקוע במקומו, מוגבל לחלוטין בתנועה, ולכן הוא רק צווח, מחכה שאבוא להרגיע אותו ולנסוך בו ביטחון".
קטונתי מלערוך אחרים...היה לי קשה גם להעביר את הביקורת הזו. /quote]

אפיניטי,
1. על אף הקושי הצלחת להעביר לי בניתוחך דברים שלא חשבתי עליהם בקריאה ראשונה של הטקסט של אלישבע.
אלישבע, יתכן שהפרזת על חשבון האמינות של הדמות.

2. בעניין הציטוט מפירסיג -שימו נא לב שאלישבע נטלה את החרות להגמיש את המשפט לצרכיה. במקום להשתמש בגוף שלישי כפי שזה מופיע במקור, היא מעבירה אותו לגוף ראשון:
"לדבריו למעשה לא התבוננתי כלל, ומשום מה לא הרגשתי בכך".

3. גם קייסי, שבחרה בטקסט של אלישבע, השכילה להעיר הערות מענינות:
קייסי כתב/ה:
אני מודה שלקח לי כמה דקות להבין שהיצור הצורח הוא טלפון. חשבתי שזה סוג של תינוק חייזרי עם 12 עינים. תכסיס נאה. אהבתי את המעברים הדקים בין דמיון למציאות, כשבקשת הסליחה מאלוהים אמורה להתבצע טלפונית.
אהבתי את הפער בין האדיקות של האשה, ששואפת לדקדק במצוות ולצלצל בדיוק ברגע הנכון – אבל בדרך נוהגת בעיוורון ואטימות מוחלטים לסובב אותה. ההתעלמות הבוטה מהצילצול "הצווחני" נראית לי מטאפורית לאטימות הכללית שלה גם לבן שלה, לצרכיו ולרגשותיו במהלך השנים, ומי יודע למי עוד מיקיריה. דרכה ל"עשיית הטוב" היא דורסנית ורצופה ברע. הטלפון שמטרטר לידה מצביע על כך ש"הטוב" היה מונח כל הזמן מול פרצופה, והיא לא טרחה לעשות אותו. כעת, ברור לנו שהסליחה לא מגיעה לה. גם אלוהים, שאותו היא מנסה לרצות, כנראה חושב ככה ולא טורח לענות לה. סיפור מצוין בעיני.


4. ההערות של אפיניטי וקייסי משלימות לדעתי זו את זו. עם הביקורות לאט לאט מתבהרים בעיני יחסי הדמות המספרת עם הטלפון, עם בנה, ועם אלוהיה.

5. אלישבע, מה זאת אומרת "לקום באשמורת"? באיזו אשמורת בדיוק מדובר?
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

לבנת החבלה בדרך אלי...

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
לא קל להעביר ביקורת על קייסי ועל כתיבתה, גם ללא איומים בסנדלי הבטון שהיא יוצקת בחצר ביתה. למשימה נזדמנה אלי7 שכתבה בעוז:
אלישבע כתב/ה:

בקריאה ראשונה הקטע נראה לי מרושע וחסר רגש, והציטוטים מעצבנים ומפריעים לקרוא. ראיתי בו תהומות של קרירות, אטימות וציניות. קיים בו חוסר פרופורציות בולט בין הפשע שביצעה החברה לבין העונש שניתן לה. חוסר פרופורציות כזה שמביא לחשוב שהחיים זולים ואין אמות צדק ומוסר. לחפץ הנבחר ניתנת יותר משמעות מאשר לחייה של החברה, מה שהביא אותי לחשוב, האם יש חפץ שחשוב לי בצורה כזו. הרי מדובר רק בחפץ, חפץ הוא לא אדם, אין לו נשמה. קראתי שוב את תיאוריך לספר, נכס יקר, לא ראית אותו עשרים שנה, ופתאום עלה בדעתי שאולי ישנם חפצים שיש להם סוג של נשמה. את זוכרת אותו במדויק, ומתארת אותו תיאור חי, הכריכה הירוקה הנקייה, ההקדשה מאחיך, אפילו ציור הלב עם החץ שהוסיף. את מתארת כיצד הלכת לישון איתו חבוקה כמו עם דובי, וכמה שאת מתגעגעת אליו. התיאורים העשירים שלך מכניסים אותי מיד למקומך, (ותסלחי לי אם איני מדייקת), ילדה בודדה, תולעת ספרים, חובקת את הספר בחוזקה, מוצא אחרון מעולם המציאות שאולי לא תמיד האיר לך את פניו. כשאני חושבת על חפץ, אני חושבת על דבר גשמי, וריק מתוכן, אבל החפץ שאת בחרת הוא ספר, לספרים יש תוכן, משהו שלא ימות לעולם, בכל פעם שמישהו קורא בספר, הוא הופך גיבוב של אותיות חסרות פשר למחשבות, לחלומות, לפנטזיה, הוא מחייה אותן והן הופכות לסוג של מציאות.
עכשיו כשאני מנתחת את הקטע בצורה עמוקה וביקורתית, אני יכולה להגיד שהוא טוב בעיני, ואני אפילו מתחילה לאהוב אותו. אהבתי את הניגוד הגדול בין הילדה בת השמונה שקיבלה את הספר, אהבה אותו אהבת אמת, וחלקה בו עם חברתה, לבין האישה הבוגרת, המנוסה והצינית ששופטת את חברתה וגוזרת את דינה. אותה אישה, שגם לאחר שחברתה נשרפה בעודה חייה, מסוגלת לחשוב רק על הספר היקר שלה, ובכך חוזרת ממקום ציני וקודר, למקום ילדותי ותמים. לכן, לדעתי הסיום בנוי בצורה מצוינת.
הבאת הציטוטים מוסיפה המון לדעתי, הם מובאים בהקשר מתאים, ומטלטלים את הקורא ממציאות למציאות, מכניסים לאווירה של קריאה בספר. מנתקים את חוט המחשבה ממקום אחד, וקושרים אותו שוב במקום אחר.
השינוי היחידי שאולי הייתי מכניסה הוא בכותרת, אני לא בטוחה שהיא שמה את הדגש במקום הנכון אמנם היא עונה לתרגיל שניתן, אבל היא כאילו משנה את הפוקוס בקטע.


אני מסכימה עם הערות רבות שהעירה אלישבע, ומוסיפה:

קייסי,
1. אהבתי את שילוב הציטוטים של קסטנר בסיפורך. יתכן שבמקום לציין כל פעם את שם הספר ושמו של הסופר הייתי מציינת זאת באחד מהאופנים הבאים:
א. ציון מלא בפעם הראשונה, וכוכבית לאחר מכן, בסוף כל ציטוט.
ב. ציון בכוכבית בכל המקרים ורק לבסוף השם המלא (אחרי הסוף, בעצם...)
ג. ציון בהתחלה: כל הציטוטים מן הספר "האיש הקטן ... וכו')

2. אוהבת, כתמיד, את חוש ההומור הסרקסטי והמעוות שלך.

3. הבחירה במשפט "התחילי בלבנה העליונה משמאל" הפתיע אותי. זה לא נשמע כמו משפט מפתח, אך מסתבר שכל משפט יכול להיות משפט מפתח, אם מתוכו נולדת יצירה. אני תוהה האם מיד ידעת שזהו המשפט שלך, האם סימנת אותו לעצמך עוד בטרם התחלת לכתוב את הסיפור, או שהסיפור נבט בתוכך כבר קודם - וכעת התאמת אותו למטלה זו בזכות אותה לבנה.

4. כפי שכתבה התבגרות מאוחרת יש לך את הכישרון לתאר רצף תמונות מבלי לייגע.

5. בכל זאת הייתי טיפ-טיפה מקצרת בעריכה. כתבת 578 מילים, (כן, ספרתי לכולם). למי שחרג עד 10% כלפי מעלה או מטה מן המתבקש - לא הערתי, אבל ממך הייתי מצפה להקפדה יתרה.

6. כדוגמא לעריכה אפשרית אביא את נסיוני לערוך את פסקתך האחרונה. אם תנקי באופן זה את יתר הפסקאות תגיעי ל-500 המילים הנדרשות מבלי שתיפול שערה משערותיו של מכסי:

"חודש אלול הגיע. משפט מ'זן ואמנות החזקת האופנוע' השתרבב לחלומותי: "צמצמי את הנושא לחזיתו של בית אחד. התחילי בלבנה העליונה משמאל'".
התעוררתי בשלוש בלילה, שטופת זיעה. העלבון, הגעגוע ותחושת האובדן צרבו ממש כמו אז. אין סליחה ואין מחילה, הבנתי. נכנסתי למעבדה והרכבתי בקור רוח את מטען החבלה. ידעתי היכן היא מתגוררת מביקורי החשאיים הקודמים ונסעתי אליה הביתה. היא נמה את שנתה בבטחה בוילה שלה בישוב הקהילתי הקטן. הקפתי את הבית ועצרתי לצד קיר חדר השינה. הצצתי וראיתי אותה שוכבת במיטה בבגד ים אדום, לא מכוסה. כנראה קרסה על מיטתה לפני שהספיקה להתקלח. שלפתי את הלבנה העליונה מצד שמאל בצידו החיצוני של קיר חדר השינה, זו שדאגתי לרופף מבעוד מועד, וטמנתי שם את חומר הנפץ. התרחקתי והפעלתי את המטען. פטריה אדומה עלתה מהבור שהיה פעם המיטה שלה. הכל נגמר, הבטתי בשלווה בלהבות וההכרה המחרידה חלחלה לתודעתי: לעולם לא אראה עוד את "האיש הקטן והעלמה הקטנה" שלי.

7. חוץ מן ההשמטה על הסדנא של הזאבה, שנראה לי כי לא תובן מחוץ להקשר זה, וקיצוץ במשפט המפתח (בלי בוזמן, בלי בית האופרה) נגעתי במעט שבמעט, והסרתי מילה פה ומילה שם - רק את החוזר על עצמו או המובן מאליו. מקווה שעיני הנץ שלך יבחינו בשינויים.
עם כל האחרים - סליחה!
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

מי שלם? בנון ישלם?

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
Queeny כתב/ה:
אני חושבת שהגיע הזמן שכלובי ישלם לך כדי להשתעמם.
icon_cool.gif


אני בעד.

מה דעתך, כלובי?
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

בומבה

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
לטקסט המרשים של בליסנה הגיבה קייסי
קייסי כתב/ה:
ראשית, ודומני שמיותר לציין, בליסי יודעת לכתוב. היא רהוטה, לוחצת היטב על בלוטות הרגש ויודעת לספר סיפור.
הבעיה היחידה שלי איתו היתה שמדובר בסיפור ריאליסטי למדי, ללא מוטיבים אבסורדים או מתיחה מכוונת של גבולות המציאות, ובכל זאת – האלמנט המרכזי – האזהרה על בקבוק השמפו נראתה לי מעט אבסורדית ולא אמינה. יש באמת אשה שחוששת מהפלה בעקבות שימוש בשמפו? לא קניתי את זה, וזה פגע ביכולת שלי להזדהות עם הגיבורה ולהיות שותפה אמפתית לייסוריה. אולי ניתן לשנות את הסיבה שבגינה האשה חשה אשמה במות העובר?
חוץ מזה, אולי הייתי מוותרת על צפירת ההרגעה בסוף, במסגרתה האשה מבינה שלא היא אשמה במות התינוק. אולי היה עדיף להשאיר ספק בליבה או בליבנו בענין הזה? אפשרות נוספת היא אגב, לבחור בפיתרון בינים שבו אנחנו, הקוראים האובייקטיבים מהצד, מבינים שלא בה האשם, אבל היא, במצבה הנפשי בעקבות האובדן, לא מצליחה להבין את זה כמונו. כמובן שגם האופציה שלך קבילה – אבל במקרה הזה, הייתי מוותרת על המשפט האחרון "מי יודע, אולי בשנה הבאה" שנשמע לי קצת סתמי. המשפטים הקודמים כבר מצביעים על סוג של השלמה "אולי עוד לא היתה מוכנה לילד", ועושים את העבודה.
כך או כך, אני רוצה לציין שהביקורת שלי נובעת מפלצנות טבעית וקינאה בלתי נשלטת בכשרונה של בליסי!


1. אינני מסכימה עם דעתה של קייסי לגבי עניין השמפו. אני משערת כי נשים רבות במצב דומה היו מחפשות כל שביב מידע, קצה חוט, רמז לאשמתן או לחפותן, ויהיה זה טרוויאלי בעיני הזולת - אז מה?

2. אני מקבלת את ההערה לגבי ההפרדה בין מה שאנו יודעים (שאין זו אשמתה) לבין מה שהדוברת חשה.

3. כמו כן מקבלת את ההערה לגבי צפירת ההרגעה שבסוף. יתכן והסיום לעוס מדי ואפשר להשמיט את המשפט "מי יודע, אולי בשנה הבאה..." ופשוט להחזיר את הבגד לארון.

4. (את השמפו הייתי זורקת עוד במהלך השיחה עם הרופא).

5. אהבתי את שילוב הציטוט מפירסיג "היא באמת לא יכלה לחשוב... " וכו', הבא תוך אינטגרציה מצויינת עם הטקסט.

6. הערה אישית:
בליס, החיבור שלך נתן לי בומבה ברחם.
הזדהיתי לחלוטין!
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

הפסקה

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
לעבור על הכל ברצף ובמכה אחת - זה מתיש!

המורה זאבה לוקחת הפסקה ותסיים מחר.

אם בינתיים בא לכם להגיב לתגובותי או להעיר להערות אחרים - בשמחה!

בברכת לילה טוב,
זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

הבטחות וקיומים?

זאבה אפורה​(אחרת) • 20 בספט׳ 2007
בחלקה של בליס נפל לו חציל ניטראלי. ליקטתי מהערותיה של בליס ואגיב עליהן:

Belisana כתב/ה:

אני באופן אישי לא מתחברת לסגנון כתיבה שהוא כמעט ניו ג'ורנליסטי ולכן מראש יש לקבל את דעותיי מעמדה זאת.


1. הייתי שמחה לו הייתה בליס מסבירה מה לדעתה הופך דווקא את הטקסט החצילי לנאו-ג'ורנליזם.
חציל,
מבחינה סגנונית אין לי בעיה עם התשלובת שיצרת. יש בה חומרים מעניינים שראוי לפתח.

Belisana כתב/ה:

הקטע ענה לבקשות התרגיל רק במידה מוגבלת, מפני שהחפץ המדובר נוכח כבר בתחילת הקטע, בצורה מלאה ושלמה ועם כל הסקרנות שהוא מעורר, אין התאור הזה עונה לדרישות התרגיל שלא לתאר את החפץ בשמו.

השאלות הרטוריות, שמיד אחריהן מופיעה התשובה, מיותרות בעיניי.המטאפורה של הגולש ההונגרי התמתחה מדי בעיניי ודי היה לכתוב "כגולש הונגרי" ולוותר על ההמשך. גם הסליחות למיניהן, סימני השאלה והקריאה המרובים - מיותרים בעיניי.


2. חצילוש,
כל הפתיחה קצת מיותרת ונסחבת בעיני. הייתי מקצצת בה באופן ניכר ומגיעה מהר יותר לעניין האפונים שלשמן נתכנסנו.

Belisana כתב/ה:
לעומת זאת, הסוף מפתיע ומביע אהבה, רגש ועמדה חד משמעית. הייתי משקיעה מחשבה בלחשוב לפני כתיבת הקטע על מה אני בעצם רוצה לומר. לדעתי, האמירה האמיתית מתבטאת בפיסקה האחרונה וניתן היה לחדד אותה לו כל הכתיבה בדרך אליה, היתה מובילה לשם.


3. הייתי חוזרת לתהליך רכישת האפונים ומפרטת יותר מדוע דווקא טבעת זו. כתבת שנבחרה באהבה ובקפידה. הייתי שמחה לשמוע מה חשבתם עליה ומה ראיתם בה כשנרכשה. מה מסמלות האפונים, מדוע 2 מתכות ושני צבעים, מה האופציות בינהן התלבטתם או שמא התאהבתן רק בזו ממבט ראשון? וכו'.

4. באיזה הזדמנויות נאלצת להוריד את הטבעת מאצבעך ולהפרד ממנה, ומה חשת.
את חוזרת על עניין הקולר פעמיים אך לא מסבירה מאיזו בחינה היא "קולר"?

5. מבחינה סגנונית: קיימות מספר חזרות מיותרות, בפרט בעניין הקולר. זר לא יבין זאת, והייתי מעדיפה טקסטים שיוכלו לעמוד בפני עצמם גם "בחוץ". אינני אומרת שיש להסביר הכל, אך לטעמי כדאי לפרט מעט דווקא בענין זה, או להפך: להשמיטו.

6. סאשן? אין דבר כזה. אם אין ברירה "סשן" יתקבל.
הערה חשובה לגבי מילים לועזיות:
הסימון באות א' מציין את תנועת האות A הנשמעת כקמץ-פתח. במקרה שלפנינו אין A במילה האנגלית והתנועה נשמעת צירה-סגול.

5. המשפט שבחרת לצטט מפירסיג עומד לבד, מנותק. אנא חברי אותו אינטרגרטיבית בטקסט שלך. דוגמאות יפות לשילוב הציטוט בטקסט תוכלי לקרוא אצל: התבגרות מאוחרת, אלישבע, בליס, הילדה וניקי.

6. הייתי משנה את הסוף "אהובי שלי", שהוא קצת שבלוני ונדוש. ברור לכל שזו טבעת אהבים, אין צורך להישמע כנערה בת 16.