שיעור 2: רחמים וסליחות

הילדה או ה - "ילדה", זה עניין אותי קצת יותר מהקריאה של הקטע.

לא התחברתי. בקריאה ראשונית השאיר אותי הקטע ריק מהבנה ומרצון להמשיך ולנסות.
החלטתי לחזור אליו שוב , ובקריאה יותר מרוכזת הצלחתי לקלוט מספר תחושות:
שלכותבת יש פחד ממחשבים... שיש לה רחמים עצמיים- חבל שלא פרטה יותר.
או שיש לה רצון עז לחזור לכתוב בעט הפשוטה והנוסטלגית.
חסר לי רגש, חסרה התפתחות ביצירה.
עמוס בתיאורים יבשים. נראה כי כול מה שמעניין את הכותבת זה למלא דף עם 500 מילים או שפשוט לא הייתה לה השראה.

החיבור שהתחבר לי היה "סודות בכף ידי" של Whip, שפורסם מיד אחרי שפרסמתי אני את "הרחמים העצמיים" שלי על דף word, ומי אם לא Whip, הטיב לתאר את הקשר הטעון, תרתי משמע, בין הטכנולוגיה שאנו משתמשים בה והצרכים הרגשיים שאנו מספקים דרכה;

ועכשיו לניתוח הלב הפתוח ליצירתה של קוויני...
הרגשתי כשקראתי את היצירה בפעם הראשונה, ובקריאה חוזרת ונשנית אני עדיין חש כך -
הרגשה של פספוס בקצה.
כי התפאורה הוכנה. בית קפה, חושך, משחק מאלץ-חשיפת-סודות, מתח מובנה בין הדמויות,
וגם השחקניות - חבורת ביצ'יות שכמו נשרים - רק מחכות לראות דם,
והמתח נבנה - שאלות חוזרות ונשנות, חוסר מתן אפשרות לגיבורה לברוח מ'ה'שאלה...
ואז...."אחר-כך כבר הכל היה סתם"...סיום לא מובן, לפחות לי. חלש. בריחה מהמצב הזה,
כי אחרי בניית סט שכזה - ציפיתי לבום לפרצוף, יאללה בלגן, מכות, או לאיזה טוויסט מפתיע.

אז התיקון שלי לא ייגע בהתחלה, כי היא מצויינת, ואני לא מתייחס לפסיקים ונקודות שהן תלויות אדם והשקפה אישית (וגם כך ללא דופי) - אלא לסיום העלילה עצמה.
התיקון הוא ממש בשורות האחרונות (מתחיל אחרי ה ----- ):

"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"
-----
"מה? מה אני לא מבינה? מה????" היא לוחשת, ואני מרגישה את המתח באוויר.

"הוא לא אוהב אותך. הוא מעולם לא אהב אותך. לא הרגשת את זה, בכל זיון? בכל רגע שהייתי בסביבה?"
דמיינתי את הביצ'יות משייפות ציפורניים, מתכוננות לדם ולקטל. מעולם לא סבלתי אותן, ושמחתי שהן עומדות להיות מופתעות.

"אז מה הוא עשה איתי?" היא אומרת בקול דקיק ושביר ומובס ומודה-באמת.

"הוא הגן עלייך מפני." אני אומרת , מרגישה איך האבן שיושבת לי על הלב כל כך הרבה זמן מתחילה להתפורר. "מאז שהתוודיתי בפניו שאני רוצה אותך לעצמי. רוצה אותך בכוח. באלימות. כמו שאת יודעת שאני אוהבת.
ואז הוא כעס והתפוצץ וצרח שאכפת לו ממך מאד, ושהוא נשבע שהוא לא ייתן לי לעשות את זה...ועוד באותו ערב הוא הלך אלייך, ושכבתם.
הכל בשביל 'להגן' עלייך מפני."

אני שומעת השתנקויות באפלה. הלוואי שהן היו מתות באותו רגע, כולן חוץ ממנה, אבל גם כך אני מתעלמת מכל השאר ונועצת בה את עיניי, מפלחת את האפלה הכבדה שבינינו.
"רציתי אותך. אהבתי אותך." המשכתי, מתעלמת מההתיפחות שלה.
"אני יודעת שאת לא נמשכת לבדסמ ושכולכן מצחקקות עליו מאחורי גבי, זונות" ושוב ההשתנקויות הללו מכל הצדדים. אם ללכת, אז בלהבה אחת גדולה.
"אבל אני עדיין רוצה אותך. מאד."
אני קמה ושומטת שטר על השולחן.
"את תרצי, את יודעת את הטלפון שלי. אני מבטיחה לך כאב, תשוקה, ועונג, אהבה אמיתית ועוד מיליון דברים שמעולם לא חווית או תחווי עם אף אחד אחר."

אני מסתובבת והולכת, שומעת מאחורי גבי את ייפחות הכאב שלה שעושות לי חריץ בנשמה.
----------------------------------

ציטוט:
"אני לא חושבת שהוא באמת אוהב אותך."
וסוף סוף דממה. כל הביצ' שסביבנו מקשיבות.
עיניה המוצלות שוברות את ליבי. אצבעותיה רועדות, האור מתלבט בהן, אפה וסנטרה מוארים בלהבה פתאומית.
"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"

ציטוט:
"הוא לא באמת אוהב אותך. וכולם יודעים זאת. איך זה שרק את עיוורת מלראות?"
וסוף סוף דממה. כל הביצ' שסביבנו מקשיבות.
עיניה המוצלות שוברות את ליבי. אצבעותיה רועדות, האור מתלבט בהן, אפה וסנטרה מוארים בלהבה פתאומית.
"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"

שני דברים אהבתי בקטע הזה מאוד:
הראשון - הביטוי "נבהלתי + התחייבויות קודמות". זה מאוד התאים לשפה הדיבורית של הקטע כולו, ונתן לו מימד של אמיתיות שהיה מעט חסר בטקסט שלפני הביטוי הזה.
השני - את הבחירה בגוף כחפץ. מאוד התחברתי לקושי להינות מהגוף ולאי-האמונה שמישהו אחר יכול להנות ממנו; לניתוק מהגוף, שהוא ממשי באי-המעשיות שלו; וגם התרגשתי יחד עם הדוברת מגילוי ההנאה החדשה מהגוף, מהיופי שלו ומהיכולות שלו.

פחות התחברתי למבנה של הקטע כמכתב. אולי בגלל שהיתה בו הרבה אינפורמציה שלא הגיעה לידי מימוש בהמשך הקטע, ולכן היא מעט מיותרת לטעמי. אני מציעה - או-או: או שמרחיבים קצת יותר על הקשר בין הדוברת לנמענת המכתב ועל הדמויות האחרות המוזכרות בו (ה"הוא", עידושי, שלומי), או שמוותרים על הנוכחות שלהם. אפשרות אחת שאני חושבת עליה לעריכה היא להוריד בכלל את המכתב שמסביב, ולהשאיר רק את הדיבור על הגוף כחפץ; אפשרות שניה היא "לעמעם" את השמות המוזכרים בו ולהפוך אותם לכינויי-גוף (הוא, אתה, את - במקום שמות מפורשים).

הרגשתי שיש הרבה דברים בקטע שאינם מפותחים דיים למרות שהם חמודים - כמו החיוך על שמעון פרס או על קובי אוז. החיכוים הללו היו בדיסוננס מסוים עם הטון של שאר הטקסט. צורת הקטע כ"מכתב" אמנם מאפשרת את זה, כי ה"מכתב" אינו מחייב מבנית וספרותית, אבל בכל זאת פה לא מדובר במכתב באמת אלא בקטע שאמור להראות ככזה. בנוסף, היה ביטוי שלקח לי זמן להבין את הקשר שלו - "זין על הגנטיקה". עד שהגעתי לסוף כבר שכחתי את הבדיחה על הגנים מתחילת הקטע. גם את כל אלה הייתי או חותכת החוצה, או מפרטת אותם יותר.

בתחושה שלי, "ניקוי" של העיצוב המכתבי מבליט ומדגיש את החלק המרגש באמת של הקטע הזה - הפיכתו של הגוף מחפץ לחלק אמיתי מהדוברת, וההתאהבות שלה מחדש בעצמה.

- חתכתי את הקטעים שהופכים את הקטע למכתב;
- מחקתי כמה ו"ו החיבור ושיניתי כמה פסיקים;
- תיקנתי שגיאת כתיב אחת (בטן מעכלת, לא מעקלת) ושגיאה תחבירית אחת (להוציא את המיטב ולא את המוטב);
-הוספתי משפטון בפתיחה כדי שתהיה פתיחה במקום זו שחתכתי.

לא קל להעביר ביקורת על קייסי ועל כתיבתה, גם ללא איומים בסנדלי הבטון שהיא יוצקת בחצר ביתה. למשימה נזדמנה אלי7 שכתבה בעוז:


אני מסכימה עם הערות רבות שהעירה אלישבע, ומוסיפה:

קייסי,
1. אהבתי את שילוב הציטוטים של קסטנר בסיפורך. יתכן שבמקום לציין כל פעם את שם הספר ושמו של הסופר הייתי מציינת זאת באחד מהאופנים הבאים:
א. ציון מלא בפעם הראשונה, וכוכבית לאחר מכן, בסוף כל ציטוט.
ב. ציון בכוכבית בכל המקרים ורק לבסוף השם המלא (אחרי הסוף, בעצם...)
ג. ציון בהתחלה: כל הציטוטים מן הספר "האיש הקטן ... וכו')

2. אוהבת, כתמיד, את חוש ההומור הסרקסטי והמעוות שלך.

3. הבחירה במשפט "התחילי בלבנה העליונה משמאל" הפתיע אותי. זה לא נשמע כמו משפט מפתח, אך מסתבר שכל משפט יכול להיות משפט מפתח, אם מתוכו נולדת יצירה. אני תוהה האם מיד ידעת שזהו המשפט שלך, האם סימנת אותו לעצמך עוד בטרם התחלת לכתוב את הסיפור, או שהסיפור נבט בתוכך כבר קודם - וכעת התאמת אותו למטלה זו בזכות אותה לבנה.

4. כפי שכתבה התבגרות מאוחרת יש לך את הכישרון לתאר רצף תמונות מבלי לייגע.

5. בכל זאת הייתי טיפ-טיפה מקצרת בעריכה. כתבת 578 מילים, (כן, ספרתי לכולם). למי שחרג עד 10% כלפי מעלה או מטה מן המתבקש - לא הערתי, אבל ממך הייתי מצפה להקפדה יתרה.

6. כדוגמא לעריכה אפשרית אביא את נסיוני לערוך את פסקתך האחרונה. אם תנקי באופן זה את יתר הפסקאות תגיעי ל-500 המילים הנדרשות מבלי שתיפול שערה משערותיו של מכסי:

"חודש אלול הגיע. משפט מ'זן ואמנות החזקת האופנוע' השתרבב לחלומותי: "צמצמי את הנושא לחזיתו של בית אחד. התחילי בלבנה העליונה משמאל'".
התעוררתי בשלוש בלילה, שטופת זיעה. העלבון, הגעגוע ותחושת האובדן צרבו ממש כמו אז. אין סליחה ואין מחילה, הבנתי. נכנסתי למעבדה והרכבתי בקור רוח את מטען החבלה. ידעתי היכן היא מתגוררת מביקורי החשאיים הקודמים ונסעתי אליה הביתה. היא נמה את שנתה בבטחה בוילה שלה בישוב הקהילתי הקטן. הקפתי את הבית ועצרתי לצד קיר חדר השינה. הצצתי וראיתי אותה שוכבת במיטה בבגד ים אדום, לא מכוסה. כנראה קרסה על מיטתה לפני שהספיקה להתקלח. שלפתי את הלבנה העליונה מצד שמאל בצידו החיצוני של קיר חדר השינה, זו שדאגתי לרופף מבעוד מועד, וטמנתי שם את חומר הנפץ. התרחקתי והפעלתי את המטען. פטריה אדומה עלתה מהבור שהיה פעם המיטה שלה. הכל נגמר, הבטתי בשלווה בלהבות וההכרה המחרידה חלחלה לתודעתי: לעולם לא אראה עוד את "האיש הקטן והעלמה הקטנה" שלי.

7. חוץ מן ההשמטה על הסדנא של הזאבה, שנראה לי כי לא תובן מחוץ להקשר זה, וקיצוץ במשפט המפתח (בלי בוזמן, בלי בית האופרה) נגעתי במעט שבמעט, והסרתי מילה פה ומילה שם - רק את החוזר על עצמו או המובן מאליו. מקווה שעיני הנץ שלך יבחינו בשינויים.
עם כל האחרים - סליחה!

נו, זו אני, קייסי. כותבת מהמחשב שלו (ששואל בטוב לב אופייני איך אפשר לפשל בכזה דבר דבילי)

עד עכשיו, הגשתי בעצם רק את החלק השני של שיעורי הבית, ונשאר לי החלק הראשון. שהוא:
ציין איזה מכלל החיבורים "עשו לך את זה" מבחינה רגשית או אינטלקטואלית, ואיזה טקסט לדעתך כתוב היטב, ולמה.
אז ככה, אני מאוד אוהבת לקרוא את הקטעים בסדנא, והיו הרבה טובים בעיני, אבל מה הכי? קשה לי לומר. אני שמחה שהמטלה כתובה בצורה כזו שמחלקת לרמה הרגשית והאינטלקטואלית, כי שני הקטעים שהכי "עשו לי את זה" נמצאים כל אחד בקצה השני של הסקאלה רגש- אינטלקט.
הראשון הוא הקטע "במגירות" של התבגרות מאוחרת. מכיוון שהוא מאוד מתחבר לרגש, קצת קשה לי להסביר מה בדיוק טוב בו. הוא בהחלט כתוב היטב, יש בו אנלוגיה מתמדת בין החומר לרגש, דפנות הלכה, שדבר לא חודר אותן, כמו המעטפת שיש סביב אימה, ועוד שימושים רבים בתיאורים פיזיים שמתחברים לתיאורים רגשיים. מדהים בעיני איך שהחומר והרגש מתחברים ומשתלבים יחד.
הקטע השני שהתחברתי אליו היה "סודות בכף ידי של וויפ. אין מה לומר, וויפ אתה יודע לכתוב היטב. בשונה מהילדה אני דווקא כן אוהבת את השימוש המילים "ארכאיות", את ה"הפרזות" וה"סרבול", בעיני כל אלו הם פשוט עברית יפה, ואתה שולט בה היטב, לכן אין כל סיבה שלא תשתמש בה. אם זאת, הכתיבה שלך תמיד מעט אינטלקטואלית מידי לטעמי, נראה שאתה מאוד עוצר את עצמך מלבטא רגש, או לחשוף את עצמך, לדעתי חבל, אבל כמובן שזו זכותך. המעבר בקטע מתיאור החפץ שלך והסודות הגלומים בו לדיון על חודש הרחמים והסליחות ועל הצורך של בני האדם באמונה בקיומו, מעט מאולץ. הדיון מעמיק ואני מזדהה איתו, אבל אינני יודעת אם זהו מקומו, וזה נראה כאילו הגיע לשם רק בגלל דרישות התרגיל.
וויפ, אסכם ואומר שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך, ובקטע האחרון היו ניצנים של חשיפה, אבל האינטלקט מנצח אצלך. אולי אין פה שום בעיה, זה פשוט אתה, אבל אני אמשיך לחפש את ניצוצות הרגש והחשיפה שמציצים לעיתים דרך הכתיבה המחושבת וה"נכונה" שלך.
אלישבע