שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 2: רחמים וסליחות

rose garden
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

חצבים

rose garden • 20 בספט׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
מתחילים ב...התחלה.
ראשונה ואמיצה לפרסם היתה גן של שושנים, ורואנדה, אחרונת המפרסמים, הגיבה לה:
רואנדה כתב/ה:

גןשושן העבירה לי את הרגשת המחנק של האבק שחודר לריאות, חום השמש והאדמה הטרשית של השדה החרב. השדה החרב והגבעול הזקוף עם קבוצות הפרחים הלבנים היו מטפורות לסיפור שלה. התחברתי להרגשה אבל יחד עם הסיפור הרגשתי את האינטלקטואליזציה בשמירה על דרישות התרגיל. הנושא בחיבור היה סליחה לפי הדרישה והיא תיארה את הפריט בלי לכתוב עד סוף החיבור מה הפריט שהיא מתארת. הרגשתי שהאינטלקטואליזציה של העמידה בדרישות התרגיל עצרה את גןשושן והיא לא כתבה מהבטן אלא מהראש.

בעריכה הייתי מורידה את הפעם האחרונה של השיר. אני חושבת שהוא עוצר את השטף.


תודה, רואנדה, על התייחסותך.
למרות שחזרת פעמיים על עניין האינטלקטואליזציה של הטקסט - אינני רואה היכן זה מתבטא ואינני חושבת כי הוא סותר את כתיבתה של גןשושן מן הבטן.
אם יש אחרים החושבים כמוך אשמח אם יצביעו באופן מדוייק יותר על המקומות שבהם אפקט זה בא לידי ביטוי בטקסט.
אני מקבלת את הצעתך להשמטתו של הפזמון החוזר בפעם האחרונה, אולם אציע טיפול אחר לפזמון, כזה שלא יעצור את השטף.

עוד מספר הערות לגן שושנים:
1. לא זיהיתי אף משפט מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע".
2. השתמשת ביותר מידי מילים החוזרות על עצמן (למשל: חרב =6 פעמים, אבק=7 פעמים).
כדאי לגוון מעט.
3. שם הפריט המתואר איננו נזכר גם בסוף. לכן, אולי, הייתי מציעה את השם: "חצבים" לטקסט.
4. הסיום נהדר:
ציטוט: חודש הסליחות אבל היא לא יכולה לסלוח לעצמה.
כמה ציפורים עברו מעל השדה החרב בדרכם דרומה.
הקבוצות האחרונות של הפרחים הלבנים והיפים החלו לנבול ולנשור והיא אספה אותם בידיה.
יש דברים שאין להם סליחה.


5. ברשותך אשכתב פסקה לדוגמא. קודם הטקסט המקורי:
ציטוט: היא תשטוף את רגליה כשתחזור אבל היא ידעה שלא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע במוחה כמו תלתלי האבק שהצטברו בין הקפלים במוחה. היא לא תוכל לשטוף את המנגינה שמזמזמת במוחה כמו הזמזום של הדבורה היחידה שעפה שם בשדה החרב כאילו טעתה במקום. טעתה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שהם אהבו לא הפסיק לזמזם והמנגינה שלו היתה טורדנית ושקעה באוזניה כמו האבק. המוזיקה שהוא אהב היתה עינוי באוזניה ולא הפסיקה לזמזם במוחה.
"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

בעריכת הפיסקה השמטתי בעיקר חזרות מיותרות:
ציטוט: היא תשטוף את רגליה כשתחזור, אבל לא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע בין קפלי מוחה ואת המנגינה שמזדמזמת טורדנית באוזניה כמו זמזום של דבורה יחידה הטועה בשדה. טועה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שאהבו, שהוא אהב, היה עינוי באוזניה ולא הפסיק להזדמזם:
"ריח אבק בשערך / אפלולית מבטך / בצילו של יום קיץ / הולך ודועך.. / הולך ודועך.."


6. העיקרון המנחה בקיצוץ שכזה הוא כמה ניתן לחתוך ועד כמה אפשר לזקק מבלי להחסיר דבר וחצי דבר מן הטקסט המקורי.

7. את הציטוט מן השיר העברתי לשורה אחת בכדי לא לקטוע את רצף החיבור.
זה אומנם טריק ויזואלי בלבד אבל יש לו משמעות אפקטיבית.


8. הערה אישית:
הדיסק הזה של יזהר אשדות, לא רק השיר "ריח אבק", היה דיסק העצב של יחסי עם פ', והראשון שהוא אהב בעברית. במשך שנים לאחר פרידתנו נשארו בי שרידי טעמם המריר של הזיכרונות שנושאת עימה מוסיקה זו.
תודה לך, גןשו, שהחזרת אותי לשם.


תודה לך, זאבה.
תודה על ההערות הבונות לכתיבה שלי ותודה על כל הסדנה. הסדנה מוסיפה לי הרבה מאוד.

ניסיתי להבין מה הסיבה שרואנדה חשבה שיש אינטלאקטואליזציה בטקסט כאשר את צדקת והסיפור הוא אישי, אמיתי וכואב. הבנתי מה הסיבה.

במטלות התרגיל את כתבת.


2. בחר חפץ אישי, בעל משמעות לגביך. תן לו שם זמני. מבלי לומר במפורש מהו החפץ - תאר לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו, והקשר הרגשי שלך אליו. במשפט האחרון תוכל לקרוא לחפץ בשמו האמיתי.

בתרגיל ביקשת לספר משהו אישי, אמיתי על חפץ שיש לנו קשר אליו וקשור לסליחות.
התלבטתי אם לכתוב סיפור אישי אמיתי והחלטתי לכתוב אבל כדי להרחיק את עצמי מהסיפור האישי בחרתי בגוף שלישי ולא בגוף ראשון למרות שהסיפור אישי.
אני חושבת שזאת הסיבה שרואנדה חשבה שהסיפור אינו אישי ואמיתי ונובע מהאינטלקט. הוא נכתב "מהבטן".

חשבתי לתת לסיפור את השם "חצבים" והוא התבקש אבל בגלל דרישות התרגיל לא לגלות מה החפץ המתואר בחרתי בשם אחר. כאשר אני מתקנת אני חושבת שההצעה שלך טובה לבחור את השם "חצבים".

המשפט שנבחר אצל פיסינג היה:

"ככל שאדם מתבונן יותר הוא רואה יותר."

הוא משפט מפתח בסיפור שסיפרתי: היא מתבוננת בחצבים וככל שהיא מתבוננת יותר היא מבינה את עצמה.
חשבתי אם לשלב אותו בקטע. לא היה קושי לשלב את המשפט אבל מכיוון שנצמדתי לעובדות האמיתיות ובזמן אמת המשפט לא עלה במוחי לא רציתי לפגוע באמינות מה שכתבתי.
שדה החצבים היה מקום שטיילנו בו ביחד כדי לראות את פריחת החצב.

זאבה, תודה על ההערות. אני שמחה שאהבת את הסיום. הדיסק של יזהר אשדות שאת אוהבת הוא אחד מהאהובים עלי.
בהודעה הבאה אענה על השאלות בקשר לניתוח של "התבגרות מאוחרת".
rose garden
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

היצירה של התבגרות מאוחרת

rose garden • 20 בספט׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
יצירתה של התבגרות מאוחרת זכתה להדהודים רבים בשיעור, ולא בכדי.

גןשושן כתבה:
rose garden כתב/ה:

אני חושבת שהיו שני סוגים עיקריים של יצירות:
סוג אחד היה בנוי ואינטלקטואלי.
סוג שני נבע מהבטן והיה אסוציאטיבי חופשי עם הרבה רגש.


גןשו חילקה את הטקסטים בחלוקה מאד ברורה.
1. נשאלת השאלה אם גם אחרים רואים באופן ברור חלוקה זו,
2. ואיזה חלוקות אחרות ניתן היה לערוך.
אני מתעכבת על עניין זה בשל התהיות לגבי אופי חלוקת הטקסטים שערכתי בשיעור מס' 1.

גןשושן הדגישה את הציטוט של התבגרות מאוחרת מפירסיג:
"אינני מבינה מה קרה."
ההדגשה שלה היא של קטע שקפץ לה לעיניים, זה שאחריו כבר אי אפשר היה, מבחינתה, להמשיך ולקרוא את היצירה בשוויון נפש.
3. אני תוהה לגבי הבחירה במשפט זה כציטוט מוביל. "אינני מבינה מה קרה" הוא משפט שיכול היה לבוא מכל מקום, ולהתאים לאינספור מקומות אחרים.
לדעתי הוא מאולץ כאן, נמצא רק מכורח התרגיל, והוא איננו נושא עימו משהו מטעמו של הטקסט המקורי.

4. אהבתי פרטים אלה מן הניתוח של גןשל ואת שאלותיה:
ציטוט: הקטע של "התבגרות מאוחרת" בנוי כמו חידה.
קראתי את היצירה הרבה פעמים לפני שקיבלתי לנתח אותה והיא הכתה בי. "קוקיה"? קוקיה מוסרת את הילדים שלה כדי שאחרים יגדלו אותם. מה עשתה האם שהילדה היתה מוכנה שזרה תגדל אותה?
"התבגרות מאוחרת" כתבה יצירה מטלטלת וחזקה. ניסיתי למצוא מה קרה בינה ובין האם.
מה יש בקופסת העץ? מה יש במגירה?
אני חושבת שאי אפשר לגעת ביצירה של "התבגרות מאוחרת" ואי אפשר לערוך אותה. אפשר לבקש ממנה לכתוב פרק ב' והוא יהיה מטלטל וחזק כמו הראשון כי הוא נובע מהבטן.
היצירה של "התבגרות מאוחרת" השפיעה עלי.


5. גן שושנים, הייתי מעונינת לדעת באיזה אופן השפיעה עליך יצירתה של התבגרות, ואולי אף לקרוא טקסט קצר בהשפעה זו.

6. גם קוויני העירה על טקסט זה ורשמה כי הוא זקוק לעריכה מסוימת אך היא איננה יודעת מהי.
אני מסכימה עם שתיהן כי זהו קטע קשה מאד לעריכה. בכל ניסיונותי לעריכה חשתי כי אני מקלקלת דבר ראשוני בעל שלמות פנימית.
.

שאלת על החלוקה שלי ליצירות אינטלקטואליות ויצירות אישיות שנכתבות מהבטן, מהרגש.

החלוקה עלתה אצלי באופן טבעי בגלל דרישה 2 בתרגיל שנתת. כתבת:


2. בחר חפץ אישי, בעל משמעות לגביך.
תן לו שם זמני. מבלי לומר במפורש מהו החפץ - תאר לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו, והקשר הרגשי שלך אליו. במשפט האחרון תוכל לקרוא לחפץ בשמו האמיתי.


היצירה אחרי היתה של "התבגרות מאוחרת" והיא היתה מאוד אישית. היא ריגשה אותי. היה נראה לי שגם היצירה של אפיניטי על הדובי היתה אישית וכואבת וגם היא ריגשה אותי.

אלישבע היתה הראשונה שבחרה בפתרון אינטלקטואלי לתרגיל שלך.
אלישבע תיארה דמות אישה אובססיבית, עם בעיות לא פתורות וענתה על התרגיל ביצירה שהיתה לדעתי יפה ואינטלקטואלית. היה ברור שאלישבע לא תיארה משהו אישי אלא דמות אחרת. היצירה היתה אינטלקטואלית ומצאה חן בעיני.

אהבתי מאוד את ההומור הסרקסטי והציני של קייסי בסגנון טווין פיקס. היצירה של קייסי כתובה נפלא. היה ברור שלקייסי ולדמות אין קשר.
היה ברור שגם בליסנה כתבה סיפור דמיוני שכתוב נפלא. יצירה נוספת אינטלאקטואלית, שלא מספרת על עצמה, היא היצירה של קוויני שמצאה חן בעיני וכתובה יפה.
קוויני כתבה על חבורת הביצ'יות והשאירה אותנו עם שאלת היחסים עם גדעון.

לפי דעתי חציל, הילדה, ניקי, פלאשי ורואנדה כתבו סיפורים מנקודת מבט אישית.
אצל ויפ זיהיתי את נקודת המבט האישית למרות ההסוואה האינטלקטואלית ביצירה שלו ולכן אני חשבתי על היצירה כאישית. התיחסתי בצורה אחרת ליצירות האישיות וליצירות האינטלקטואליות.

אני חושבת שהפתרון של קייסי, בליסאנה, קוויני ואלישבע לבחור סיפור לא אישי הוא לגיטימי והעריכה לקטע לא אישי היא קלה יותר. בקטע אישי לפעמים המשפטים שלא ברורים בקריאה הראשונה יוצאים ישירות מהבטן ונותנים את התמונה האמיתית בקריאה שניה ושלישית.
קשה יותר לערוך סיפורים אמיתיים ואישיים.

הקטע של התבגרות מאוחרת השאיר בי תחושת צער על האם שמנסה להתקרב לבת ולא יודעת איך להתקרב אליה. עדיין החידה שבסיפור לא פתורה ואני מחכה לפרק ב' כדי לכתוב מחווה ל"התבגרות מאוחרת".

הקטע של רואנדה גם הוא אישי ואם פלשי תבקש אני יכולה לנתח אבל אולי כדאי לתת לפלשי זמן נוסף עד אחרי יום הכיפורים.

תודה וגמר חתימה טובה לכולם.
שנה טובה.
Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

Re: הצלפה ספרותית?

Queeny​(מתחלפת){being} • 20 בספט׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:

1. וויפ,
זהו איננו שכתוב, זוהי איננה עריכה.
ממש כתבת סוף חדש ולא קצר בכלל לטקסט של קוויני, סוף שהדגש בו הוא על המשיכה בין הדוברת ל"נעלבת".
אני משערת שהכנסת את האלמנט הזה כי זה מה שאתה היית שמח לקרוא.


זה (חלק מ)מה שכתבתי לוויפ בפרטי (כי חיכיתי שמורתינו תגיב קודם):

"עניין אותי מה שכתבת, שהסוף מאכזב כי הסיפור בונה ציפיה למשהו יותר משמעותי.
אני שמחה על הסוף החלופי שהצעת.
אני מודה שאני אוהבת אותו פחות, משתי סיבות: האחת, הוא שם דגש על בדסמ והופך אתו למשהו מפורש. אני מעדיפה את האפשרות של בדסמ מרומז, אם בכלל - כי רגשות אלימים ותשוקות אלימות לא חייבות להתבטא בבדסמ. לא התכוונתי מראש לכתוב סיפור בדסמי.
הסיבה השניה היא שבהצעה שלך הדברים נאמרים בצורה מפורשת, ואני מעדיפה (גם פה) את הרמיזה. דווקא מתוך זה שהדמות של הדוברת בקטע לא בטוחה לגמרי שהיא אוהבת את בעלת הריסים הגדולים, לא בטוחה אם מדובר באהבה או במשיכה מינית, והעדפתי להשאיר את זה פתוח לי ולמי שקורא/ת.
זה בהחלט עורר אותי לחשבו שאולי צריך לכתוב לסיפור הזה סוף אחר."

אני מסכימה איתך, זאבה, שיתכן וזה מה שוויפ רצה לקרוא. אין בעיה! תמורת תשלום לא-סמלי, אני יכולה לכתוב סיפורים לפי הזמנה. icon_cool.gif




זאבה אפורה כתב/ה:

2. אני הייתי מחדדת אחרת את הקטע שבא לפני הסוף:
ומוסיפה / מחליפה רק מילים ספורות המודגשות כאן:
ציטוט:
"הוא לא באמת אוהב אותך. וכולם יודעים זאת. איך זה שרק את עיוורת מלראות?"
וסוף סוף דממה. כל הביצ' שסביבנו מקשיבות.
עיניה המוצלות שוברות את ליבי. אצבעותיה רועדות, האור מתלבט בהן, אפה וסנטרה מוארים בלהבה פתאומית.
"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"




תקראו לי קשה, תקראו לי עקשנית - גם על השינוי של המורה ז' אני לא חותמת. הוא הופך את מה שאני רוצה שיהיה מרומז למובן-מאליו. ובכלל, מי אמר שכולם יודעים זאת? הדוברת בסיפור כועסת על בעלת הריסים הארוכים שטועה לחשוב שהדוברת מאוהבת בבן-זוגה, בעוד שהיא חושקת בה. זה העיוורון.

זאבה אפורה כתב/ה:

הערות נוספות בקשר לעמידה במטלות התרגיל:
3. לא זיהיתי משפט / ציטוט מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע".



נכון. לא הבנתי היטב את הנקרא. לא חשבתי שצריך לצטט ישירות - חשבתי לצריך להתייחס למשפט במסגרת ההשראה הכללית. אבל יש לי דוקא תיקון:

"בידה הלבנה היא הייתה כמעט מוסתרת, נחשפת ונגלית כמו אצבע נוספת. בידי היא התלבטה והתבלטה, בתנועה לא-טבעית. חבורת-בנות סביב השולחן, כוסות-קוקטייל מרוקנות, קש משמש בקבוק מאולתר למשחק אמת-או-חובה: "תגידי, למה את שונאת אותי?" היא שואלת בלי הקדמות כשהקצה מצביע עלי.
"מה פתאום?!" אני מעמידה פנים ומישירה אליה מבט. [B]באורח משונה לא הייתה מודעת לכך שהיא יכולה להתבונן בעיניים רעננות.[B/] עיניה מוקפות ריסים גדולים, מודגשים. בין גבותיה קמט חד. אור מהבהב בין אצבעותיי, ואני מלקקת סוכר אדום משולי הכוס. "



זאבה אפורה כתב/ה:


4. מקומו של החפץ, לטעמי, קצת לוקה בחסר. את נפטרת מן הסיגריה לפני הסוף. אולי תכבי אותה ממש ברגע האחרון?

5. מדוע רק 384 מילים במקום 500 כנדרש? (אינני כה קפדנית, לכל מי שהוסיף או החסיר כ- 10% פלוס-מינוס - לא הערתי).
נסי להרחיב בלי למרוח או לחזור על עצמך.

6. משפט הסיום קולע. מצוין!




אני מסכימה מאוד עם הערה מס' 4. וגם עם הערה 6... icon_smile.gif
לגבי עניין ההרחבה: יצא קצר ממה שנצטוויתי (ובדרך כלל אני מאוד צייתנית). האם יש הצדקה מבחינת התוכן / המבנה להרחיב את הסיפור עד למספר המילים הנדרשות? אם כן, אעשה זאת.

התבגרות מאוחרת - אני הוגה באפשרויות עריכה לקטע שלך.
rose garden
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

קוויני

rose garden • 20 בספט׳ 2007
קוויני, כתבת מותח ויפה.
פיספסתי את המשיכה שכולן ראו בין הכותבת ובעלת הריסים הארוכים.
היצירה היתה יפה בצורה שנכתבה אבל אם הצעת אני אשמח לכמה תמונות נוספות.

שנה טובה.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

בקשה קטנה מגן של שושנים

זאבה אפורה​(אחרת) • 20 בספט׳ 2007
תודה לגןשלשושנים על הערותיה המאלפות.

rose garden כתב/ה:

הקטע של רואנדה גם הוא אישי ואם פלשי תבקש אני יכולה לנתח אבל אולי כדאי לתת לפלשי זמן נוסף עד אחרי יום הכיפורים.


גן של שושנים,
אני משערת כי לו יכלה פלאשי להגיע למחשב ולבקש ממך לנתח - היתה היא מצליחה גם להעביר את תגובתה שלה.
אשמח אם תשחררי את רואנדה (ואותנו, ואותי!) מן ההמתנה הארוכה לפלאשי,
ותגיבי לסיפורה "3 יהלומים מזויפים" עוד לפני יום הכיפורים.

בברכת וכו'
זאבה
rose garden
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007
rose garden • 20 בספט׳ 2007
כמובן, זאבה.
אשתדל להגיב עד כניסת יום הכיפורים.

icon_smile.gif
Queeny​(מתחלפת){being}
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

Re: קוויני

Queeny​(מתחלפת){being} • 20 בספט׳ 2007
rose garden כתב/ה:
קוויני, כתבת מותח ויפה.
פיספסתי את המשיכה שכולן ראו בין הכותבת ובעלת הריסים הארוכים.
היצירה היתה יפה בצורה שנכתבה אבל אם הצעת אני אשמח לכמה תמונות נוספות.

שנה טובה.


אני והפה הגדול שלי... icon_smile.gif
טוב, יהיה לי על מה לעבוד ביום כיפור.
תודה רואנדה על המילים החמות! ואולי זה שפספסת אומר שזה לא היה מספיק ברור? תמהני.


התבגרות מאוחרת! כנסי!

העתקתי את הקטע שלך לוורד והתחלתי נסיון עריכה. חוץ מכל מיני פסיקים שמיקמתי מחדש (אני כרונית בזה), לא מצאתי מי ומה, ובכל זאת נשארתי עם התחושה שמשהו כאן לא עד הסוף.
ואז הבנתי, שלא הבנתי.
האם הסיפור הוא על האמא, ולה צריך לסלוח או שאי אפשר, או שהסיפור הוא על זה שקיבל את הרוך המקורי ונעלם מחיי הדוברת? זה מה שמקשה עלי. בעיני, כשקטעים הם קצרים, הם צריכים להיות מאוד ממוקדים
אני חושבת שהסיפור הוא על היחסים שלה עם אימה. הייתי חותכת קצת מההתחלה, אולי מנסחת אחרת, ומובילה את הסיפור לקשר עם האם בצורה קצת שונה, ואז מרחיבה עליו.
כל זה כמובן בסד מספר המילים שהזאבה מקציבה. בהצלחה...

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007

כן אבל אז...

זאבה אפורה​(אחרת) • 20 בספט׳ 2007
Queeny כתב/ה:

לגבי עניין ההרחבה: יצא קצר ממה שנצטוויתי (ובדרך כלל אני מאוד צייתנית). האם יש הצדקה מבחינת התוכן / המבנה להרחיב את הסיפור עד למספר המילים הנדרשות? אם כן, אעשה זאת.


כעת בודאי שאין הצדקה (מה גם שאני חוששת שתעשי יותר מדי שיעורי בית. ומי יצטרך לקרוא את כל זה?) מבחינת התוכן.
אולי טיפטיפונת להדגיש את המשיכה לבעלת הריסים הארוכות, כי כנראה זה התפספס לא רק אצלי.
מבחינת המבנה - ובכן זה תלוי בך. הרחבה כזו יכולה להצמד למבנה הקיים או ליצור מבנה חדש - יהיה מספיק טוב כדי להצדיק את עצמו.
אקיביצר: הבחירה בידך. (חיים קלים אני עושה לי)...
התבגרות מאוחרת
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007
התבגרות מאוחרת • 20 בספט׳ 2007
הי קוויני, הבנת נכון, הקטע הוא על הקשר בין האם והבת, והסליחה שבסוף היא שהבת מרגישה צורך לסלוח לאמא, אבל חשוב היה לי שירגישו גם את רגשות האשמה של האמא, שמתקשה לסלוח לעצמה. פשוט כי לסלוח זה דבר מאוד לא קל גם כשיש את כל ההצדקות ורציתי להעביר את זה.
מה שנכון וגם לי הפריע קצת (אבל שכחתי מזה אחכ), זה באמת ההכנסה של הבחור שקיבל את הרוך המקורי. זה באמת משך את הסיפור טיפה לכיוון שלא קשור. וגם בנוגע לנטלי יש לי עדיין היסוס. האם יש בכלל מקום לדמויות נוספות, אבל ביחוד לדמות גברית.
אז הבנת נכון, אבל הארת לי משהו שלא יושב לגמרי במקום. תודה.

רוז גרדן, לכתוב פרק ב'.... לא חשבתי על הקטע הזה כמשהו שאמור להיות לו המשך ואני לא יודעת אם אני יכולה בכלל. אבל הרעיון מאתגר אותי ואם אני אמצא את השקט הדרוש להכנס לזה, אז אני אנסה ונראה איך ילך. תודה רבה על המילים החמות .
rose garden
לפני 17 שנים • 20 בספט׳ 2007
rose garden • 20 בספט׳ 2007
התבגרות מאוחרת, אני מקווה שתמצאי את השקט ותכתבי את פרק ב'.

זאבה, ביקשת לכתוב ביקורת על הסיפור של רואנדה.
הסיפור כתוב יפה והוא סיפור מזעזע. רואנדה כתבה שני סיפורים אישיים במקביל.

הסיפור הראשון היה של החברה הבדסמית שלה והיחסים של החברה עם האדון שלה והסיפור השני הוא איך רואנדה בעצמה הגיעה לעולם הבדסמ ולכלוב.
הסיפור הבדסמי מפורט ואלים אבל רואנדה בוחרת באנדרסטימנט בתיאור. היא מעבירה בצורה כמעט לאקונית בלי הרבה רגשות את הסיפור האלים והמזעזע שראתה.
הסיפור איך רואנדה הגיעה לעולם הבדסמ והכלוב לא מפורט מספיק והייתי מוציאה אותו בלי לפגוע בסיפור הראשי שרואנדה מספרת.

הרגשתי שיש קטעים בסיפור של רואנדה שהיא כותבת בשטף ולא עוצרת לנשימה ולכן אני לא נוגעת בתחביר לא מדויק אבל הקטעים על סיפורה של רואנדה בעצמה ואיך הגיעה לכלוב ולכתיבת הסיפור עוצרים לדעתי את השטף.
בעריכה הורדתי אותם.
אני חושבת שהסיפור של רואנדה כתוב יפה והסיפור האמיתי של החברה כואב ומזעזע. רואנדה לא כותבת הרבה על הרגשות שלה אבל הם ברורים מהתיאורים.
אהבתי את הסיפור ולא נגעתי בעריכה ברוב הקטעים אבל הורדתי את כל הקטעים שסיפרו איך רואנדה הגיעה לכלוב והסבירו מה הסיבה שכתבה את הסיפור.
הסיפור של רואנדה אחרי העריכה והשינויים שלי:


שלושה יהלומים קטנים מזויפים.

"התחילי בלבנה העליונה משמאל". לכל אחד יש מקום שם למעלה עם הדברים ההם שדוחפים בפינה. הלבנה העליונה משמאל היא המקום שלי. צמוד לה מדף ועליו הדברים שנשכחים במשך השנה.

היא מונחת על המדף עטופה היטב בתוך שקית הניילון. אטומה וקשורה. הקת הכסופה והמחורצת והלהב החד המחודד בקצה. אני לא צריכה להביט כדי להיזכר בה. הידית ממתכת כסופה וחזקה עם שלושה פיתוחים מחורצים ובמרכז כל אחד מהם אבן קשה ונוצצת דמוית יהלום ומהלהב לא ניקיתי עדיין את הדם הקרוש. שמתי אותה בשקית הניילון הדקה, אטמתי ודחפתי אותה למדף ליד הלבנה העליונה משמאל. אולי המשטרה תצטרך אותה. הדם הקרוש על הלהב הוא עד יחיד למה שקרה.

עבדנו ביחד. בהתחלה לא חיבבתי אותה אבל היא רצתה שנהיה חברות. היא סיפרה לי דברים שלא יכלה לספר לחברות האחרות שלה שהכירו אותה ואותו. אני לא הייתי מ"הם". הייתי מבחוץ. היא אהבה את מבט התימהון בעיני ואת הזעזוע שהסיפורים שלה עוררו בי. היא יכלה לצחוק על הצעירה שלא הכירה את החיים בחוץ ולהרגיש קולית.

לא הכרתי אותו. אני לא יודעת איך הוא נראה אבל כאילו הכרתי אותו יותר מאשר אישתו החוקית. אישתו וילדיו לא ידעו עליו מה שאני ידעתי. היא סיפרה לי הכל: על הפגישות שלהם, על ההצלפות, על הריחוף אחרי הכאב ועל אהבתה לו. פעמיים בשבוע הספיקו לה ושיחת טלפון יומית כאשר הוא מצא זמן אליה. היא המתינה לשיחה והביטה כל זמן העבודה לעבר הפלפון שלה. כשצלצל עיניה זהרו והיא חייכה. שיחה אחת מילאה אותה למשך יום שלם כשהיא מצפה לפגישות שלהם. היא קיבלה את מיקומה האחרון בתור ללא מחשבה שניה. כמו כלבה בלהקה היא ידעה את מיקומה אחרי אישתו ילדיו וחבריו והסתפקה בו. הוא הגדיר את מקומה בפעמים הראשונות שנפגשו. הוא קרא לה "כלבה" והיא קיבלה את הכינוי ולמדה לאהוב אותו.

לא הבנתי אותה והיא ניסתה להסביר. היא סיפרה על "הכלוב" ועל האנשים שבו, על סאב ספייס, ועל הדרכים השונות שלהם לאהוב. מבלי שהיא ידעה גלשתי לשם, מנסה להבין אותה. ככל שקראתי הרגשתי שהיא והוא הם מהקיצוניים שבהם.

"הוא מבקש ממני מתנה." הלב שלי ניבא דברים רעים אבל היא צחקה.
ראיתי את הקת הכסופה היפה עם החריטה והיהלומים המזויפים והלהב החד כשהיא קנתה עבורו את המתנה. הוא רצה שהיא בעצמה תקנה אותה. לפעמים היא לא יכלה להישען על הכסא אחרי הסשנים שלהם. היה לה עור טוב שהתאחה מהר אבל אני הבנתי בלי שהיא סיפרה. כמה פעמים ראיתי על ירכיה כמה פסים דקים ואדומים של דם שנקרש והיא משכה את חצאית המיני שלה למטה וביום למחרת הופיעה במכנסיים. התרחקנו. אמרתי לה שאני לא מבינה והיא הסכימה.

"עד שלא מרגישים סאב ספייס לא יכולים להבין את ההרגשה. הוא לא עושה משהו שאני לא רוצה."

בלילה ההוא היא היתה בדרך אלי כשהיא צלצלה. 3 בלילה והיא עמדה בדלת בפנים אדומות מבכי ובידה הקת מהכסף.

"הוא נתן אותי לחבר שלו" היא יבבה וישבה בזהירות על הספה.

פניה היו סמוקות מהבכי ושמתי לב שהיא לא נשענה על מסעד הספה. היא הניחה את הקת מהכסף על השולחן ליד ובכתה. "הוא נתן אותי לחבר שלו. הם היו שתויים." היא בכתה. מתוך הבכיות הבנתי שגם החבר שלו היה כשהיא הגיעה והוא דרש ממנה להתמסר לו. הוא נתן לחבר את הסכין והיא לא יכלה לסבול את הכאב. היא חטפה ממנו את הסכין, שמה על עצמה את המעיל הארוך וברחה יחפה החוצה, לחופש.

"לקחת אותך לבי"ח? מה נעשה?" שאלתי. היא היתה מבועתת מהמחשבה.

"אסור שידעו. אני לא מוכנה." אמרה ואני הובלתי אותה לאמבטיה.

בשקט אחזתי בטישיו את הקת וזרקתי אותה לשקית ניילון עם הדם הקרוש שהיה עליה. עדות אילמת למה שהיה. היא סירבה לכל ההצעות שלי ללכת לבית החולים או לעשות משהו. אמרתי לה שאני שומרת את הסכין והיא הסכימה באדישות כאילו שלא היה מדובר בה. שמתי אותה במדף האחרון למעלה משמאל. "הלבנה העליונה משמאל". שם היא מונחת.

היא עזבה את העבודה אחרי המקרה. היא ביקשה זמן למנוחה. נפגשנו כמה פעמים אבל לא שאלתי מה קרה. הרגשתי שהיא רוצה לשכוח. השארתי את הסכין אם היא תתחרט ותבקש אותה.


בגלל מחיקת הסיפור של רואנדה בעצמה חסר הקשר לקטע האחרון. לא רציתי להוסיף משלי.

הצבתי את הסולם כדי להגיע ללבנה העליונה משמאל ולקחת את שקית הנילון שבתוכה הסכין וצלצלתי:

"מה שלומך? יש אצלי משהו ששייך לך. אני רוצה לבוא ולהחזיר."

אני לא יודעת מה היא חושבת אבל היא הזמינה אותי לקפה. היא תחליט מה לעשות בשקית הניילון. הפעם היא תישאר על השולחן בסלון שלה.