סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 21 בספט׳ 2007

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת) • 21 בספט׳ 2007
ברוכים הבאים לשיעור מס' 3: מילים, מילים

לוותיקים ולחדשים, לכותבים ולקוראים,

לכבוד החג - בכדי שלא תתישו את עצמכם באוהלה של תורת הזאבה - מטלה קלה יחסית.

מצ"ב הטקסט שסרקתי עבורכם מתוך: זורבה היווני / ניקיס קאזאנצאקיס



קריאה וכתיבה:
קרא את הטקסט מספר פעמים. התמקד בקטע המתחיל ב: "כשבגרתי...".
כתוב בהשראת הטקסט בכל סגנון שתבחר (הפעם ללא אורך מוגדר)
העזר ביצירתך במספר נקודות:
* שים לב לתוך איזה מילים "נפל" המחבר.
* לאיזה מילים "נפלת", כיצד נחלצת? איזה מילים השארת מאחוריך ועם מה נותר לך להתמודד?
* חשוב על דימוי אחר שיעביר רעיון דומה, והשתמש בו בחיבור (להסתבך ברשתן של מילים, להפריח מילים כבועות סבון, לרכב עליהן, וכו').

* דד-ליין: 30/9/07


בברכת כתיבה פוריה,
בהצלחה,
וסליחה-סליחה-סליחה

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007

שוב השקט הזה

זאבה אפורה​(אחרת) • 22 בספט׳ 2007
כותבים/קוראים פוטנציאליים,
גמר חתימה וכו',

אני לא יודעת אם השקט השורר בינתיים בשיעור 3 נובע מקדושת החג,
או מן התרגיל - שנראה על פניו קל מדי ואולי איננו מעורר מספיק אתגר או השראה.
אם תרצו - אסבך אותו להפליא!
(רק תגידו)


ואולי כך היה גם בתרגילים הקודמים:
בהתחלה שקט. דממה.
מעכלים. שוב קוראים. מחפשים השראה.
אולי מחכים שמישהו אחר יתחיל, לא רוצים להיות ראשונים.
ואז כותבים, ועורכים, ומתקנים, ומשנים.
ומוחקים. ומתחילים מהתחלה.

ואז, אחרי כמה ימים מתחיל טפטוף, פה ושם, פוסט ושם.
לקראת הדד-ליין מתחילה רכבת ההפתעות ומתגבר קצב הפרסום,
וממש ממש בסוף ישנם אלו המפרסמים ברגע האחרון.


אז תרגיעי, זאבונת, אני אומרת לעצמי, הכיפור רק יצא.
תני להם להתארגן, יהיה בסדר...




"הכול יהיה בסדר, יהיה פאנאן!" (שב"ק ס')
התבגרות מאוחרת
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007
התבגרות מאוחרת • 22 בספט׳ 2007
יש לי שאלה זאבה.
כתבת שאפשר לכתוב בכל סגנון שנרצה ואז הבנתי שאני בעצם לא יודעת להגדיר מהם סגנונות שונים. איזה סגנונות יש בכלל ובמה ניתן לאפיין אותם. מה היתרונות של כל סגנון מבחינת השירות שהוא יכול לתת לסיפור כדי שיעבור טוב יותר ועוד תהיות מסוג אלו.
אני עושה הקבלה לציור, שם אני יכולה לראות ולהבין איך סגנון מסויים יכול לשרת טוב יותר מסר מסויים, אבל בכתיבה זה ממש משהו עלום עבורי.
ומעבר לשימוש בסגנון ככלי להעברת התוכן, זה פשוט מעניין אותי להבין כדי שאוכל להתנסות בזה.
אשמח אם את או כל מי שיכול להסביר קצת ולהעשיר את הידע, יכתוב קצת (או הרבה) על זה.
rose garden
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007

תרגיל 3- מילים גבוהות

rose garden • 22 בספט׳ 2007
המילים הגבוהות שאנחנו פוגשים יכולות להרוג.

לא דורשים מנשים מה שדורשים מגברים אבל הפרחים שנקטפים בני 18, 20 ויותר מראים שמילים הורגות.


פעמונים של חג

מילים צלצלו כמו פעמונים
קול חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות
מילים הורגות.


זאבה, הקיצור רוזי היה בסדר.

שנה טובה.
מיתוסית​(שולטת)
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007
מיתוסית​(שולטת) • 22 בספט׳ 2007
תודה, זאבה. לקחתי את בקשתך באופן אישי ונכנסתי לראות במה מדובר. מייד קיבלתי השראה ואני חייבת לציין שזמן רב לא היתה לי אחת כזאת ולכן לא כתבתי זמן רב icon_smile.gif


נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שבת ספט' 22, 2007 11:07 pm, סך-הכל נערך פעם אחת
מיתוסית​(שולטת)
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007
מיתוסית​(שולטת) • 22 בספט׳ 2007

חיית מחמד

להרבה אנשים שאני מכירה יש חיות מחמד. לרובם יש חיות מחמד קונבנציונאליות: כלב, חתול, דג זהב או תוכי. לחלקם חיות קצת יותר מיוחדות כמו איגואנה או נחש. אני מהאנשים שיש להם חיות מחמד שנויות במחלוקת. למען האמת, אינני היחידה שמחזיקה בחיית מחמד מהסוג שאני מחזיקה בו, אלא שמרבית האנשים שמחזיקים בה- מסתירים את קיומה.
לא קל לגדל אותה. זו חיה תובענית מאוד, נושכנית מאוד וזקוקה לתשומת לב רבה. אתה נותן לה הרבה והיא רק לוקחת, היא לא נותנת לך יותר מידי. בגלל זה יש לי רגשות מעורבים מאוד כלפיה. היא מתישה אותי מאוד מצד אחד בגידולה ומצד שני יש איזשהו סיפוק נסתר בהאכלתה וטיפוחה.
הוצאתי אותה מהמחשכים, שלפתי אותה מן הביבים. היא הייתה קטנה מאוד, גורה של ממש. התלבטתי אם לשמור אותה או לאו. היא חייכה אליי והביטה בי בעיניים העגולות והמבריקות שלה והחלה ליילל.
היא הייתה צריכה אותי.
או שמא, אני הייתי צריכה אותה?
לא יכולתי לסרב לה, זה היה חזק ממני. חפנתי את גופה הפעוט בין כפות ידיי ולקחתי אותה תחת חסותי. הכנסתי אותה לכלוב במרתף החשוך וביקרתי אותה מתי שרק יכולתי. בהתחלה, היא לא דרשה הרבה. היא הסתפקה במועט. נגיד, פעם במספר חודשים או פעם במספר שבועות. אבל כשגדלה, שיניה התחדדו וטפריה גדלו. היא דרשה עוד ועוד מזון, דרשה כמה שרק יכולתי לתת. לפעמים דרשה הרבה מעבר לזה. ועם המזון, בא התיאבון.
לפעמים חשבתי שיש בה בור ללא תחתית, תהום עצומת ממדים, חור שחור שאיש אינו יודע היכן תחילתו והיכן סופו.

שנאתי אותה בהתחלה, שנאתי כל כך את קיומה, אבל הרגשתי שאין לי ברירה ואין לי אפשרות להרחיק אותה ממני. ברגע שהפכה לחלק מחיי, הפכה לחלק ממני.
ואני? אני רק בת- אדם.
והיא? רק היא. זה הטבע שלה וזה הטבע שלי, גם אם נתכחש לזה ללא הרף.

מהרגע שהפכה שלי, הרגשתי חזקה, כמעט בלתי מנוצחת. איש לא יכל לי. היא הייתה האריה הפרטי שלי, זאב טורף, נחש מלא ארס... היא העצימה אותי ואני הפכתי לחומה בצורה שאיש לא יכול לחדור אליה.
היא החלה לשלוט בי, החלה להצר את צעדיי. לא יכולתי בלעדיה. כל צעד ושעל בחיי תכננתי על פי התנהגותה ואורח חייה, עד כי כמעט הרגשתי כי אני והיא- חד הם.
השתניתי.

היה יום אחד, אותו יום ארור ומקולל, שבו החזקתי באמתחתי את ליטרת הבשר שאליה שיוועה ואף יותר מכך. שקי היה מלא במזון ובמיני תרגימה עבורה. ירדתי במדרגות המרתף, מדרגה אחר מדרגה אחר מדרגה. בידי פנס קטן שהאיר את דרכי באפלה. שמעתי אותה נושפת ונושמת בכבדות. היא החלה להתפרע, חשה בחושיה החדים את בואי ואת מזונה. יללותיה היו מחרישות אוזניים, נהמותיה קרעו את לבי. היא דרשה כעת את מזונה, שלטה בי. הייתה רטיבות בקירות המרתף, בעזרת הפנס יכולתי לצפות באזוב ובריקבון שפשט על הקירות. היא הייתה ענקית כעת. כבר ארבע פעמים מאז שהכרנו, הגדלתי את מקלטה. בכל פעם הרחבתי עוד, והיא גדלה כמו בלון, כמו נחש. בכל פעם היא התרחבה והתרחבה עד שכיסתה כמעט לחלוטין את מרחב הכלוב שלה, ואז החלפתי את הכלוב לחדש וגדול יותר. הכלוב הזה תפס הפעם כמעט את מחצית משטח המרתף. תהיתי מה יקרה בפעמים הבאות כשתגדל, כשהמרתף יהיה קטן מידי להכילה ואאלץ להוציאה החוצה, לאור היום.

פתחתי את השק, והוצאתי מתוכו את מזונה. הייתה שם חתיכת בשר, "קינאה". היא הייתה גדולה למדי, אבל עדיין יכלה להיכנס אל בין מוטות הברזל של הכלוב. היא בלעה את חתיכת הבשר במהירות. הוצאתי פרוסת עוגה עבה, "כעס", וזרקתי פנימה. היא טרפה אותה מיד והתנפחה מעט. בזה אחר זה, הוצאתי את: "עצב", "מרירות", "עלבון" ו"אכזבה".
היא ליקקה מעל כף ידי את פירורי ה"שקרים" ואת פיסות ה"בדיות".
כשחפרתי במעמקי האמתחת, מצאתי עמוק בתוכה את חביצת ה"נקמה". היא הייתה גדולה מאוד. גדולה מידי. לא יכולתי להעביר אותה מבעד לכלוב. חשבתי אולי לא להאכיל את חיית המחמד שלי שהפכה כבר למפלצת אימתנית בחביצת הנקמה, אבל היא שאגה חזק כל כך, עד ששערותיי התמלאו בנטפי רוק וריר דביקים.
לא ידעתי מה לעשות. ייקח זמן רב מידי עד שאבנה לה כלוב חדש, ובינתיים משמניה השחורים כזפת יצאו מהסורגים שהותירו בה פסים אדומים של לחץ.
החלטתי לשחרר אותה, רק לרגע, כדי שתאכל מעט ואז אשיב אותה בחזרה.
ניסיתי להניח על צווארה העבה קולר ושרשרת, אולם הם נקרעו ונשברו.

נשמתי עמוק, פתחתי את המנעול בעזרת המפתח שלו שהספיק להחליד מהפעם האחרונה שהחלפתי כלוב ומנעול ואט אט הסטתי את דלת הכלוב. היא הייתה שקטה לפתע. שקטה מידי.
זה נסך בי תחושת ביטחון ושלווה מסוימת. התרחקתי מספר צעדים לאחור וקראתי לה, שתבוא אליי.
"שנאה, בואי אליי! בואי, מתוקה שלי. בואי!"
שנאה יצאה מהכלוב ונעמדה על שתי רגליה עד שהשתרעה במלוא גודלה ואונה. כעת, כשלא הייתה מכופפת וספונה, היא הייתה גדולה פי שלושה ממני באורכה וברוחבה.
נפנפתי בחביצת הנקמה ונפנפתי לעברה בחלקיה.
היא מאוד אהבה את החביצה הזאת. היא הייתה המזון האהוב עליה ביותר אחרי בשר כעס.
היא נהמה חזק כל כך, עד שגופי רעד כעלה נידף.
פערה פיה, שיניה המחודדות נצצו לעברי באור הפנס הקלוש שהחל להבהב. הסוללות החלו להיחלש ובעוד רגע או שניים, כבר ידעתי שהן ישבקו חיים.
היא התקרבה אליי ואני התחלתי לחוש לראשונה בחיי, פחד אמיתי מה הוא.
שנאה, שגדלה כל כך מאז הכרתיה, אהבה אותי והייתה חלק גדול כל כך ממני (או שמא, אני הייתי חלק גדול כל כך ממנה?), עד שכבר לא שבעה ממה שנתתי לה, ורצתה לקחת לעצמה את כולי.
הפנס נכבה, ועוד לפני ששמתי לב, נקרעתי לגזרים.
שנאה המשיכה לחיות ולבעוט.
אני לעומת זאת, כבר לא...
rose garden
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007
rose garden • 22 בספט׳ 2007
כחולית, מכייוון שזאבה הרשתה להגיב לפעמים רק אומר שאהבתי את הרעיון והכתיבה.

כתבת מרגש.
rose garden
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007

ראיתי שיש לי שגיאת הקלדה.

rose garden • 22 בספט׳ 2007
כתבתי "קול" במקום "קולות" ותיקנתי את השם.
השיר אחרי תיקון שגיאת ההקלדה הוא:


פעמונים של כיפורים

מילים צלצלו כמו פעמונים
קולות חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות,
מילים הורגות
אלישבע​(נשלטת)
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007

המילים שלי

אלישבע​(נשלטת) • 22 בספט׳ 2007
יש מילים

יש מילים שמפחידות אותי,
יש מילים שמכאיבות.
הכי אני שונאת את המילה לא.
לא שווה, לא טובה, לא יפה,
לא מתאימה, לא מעניינית, לא מבינה,
לא את...
זה אני...

אני מסתתרת מפני המילה שמפחידה אותי
בורחת למילים אחרות:
אהבה, אהבה ללא גבולות,
התמסרות, נתינה.
נתלית על מילים, נשענת עליהן,
נאחזת בהן בכל כוחי.
אבל למילים,
אין צבע, אין צורה,
אין ריח, אין טעם, אין כלום.
הן רק מחשבות,
או אולי חלומות,
מילים נזרקות לאוויר,
אוויר בתוך אוויר,
כלום.

ואני אוחזת אותן בכף ידי,
מהדקת את אחיזתי בהן עד שאצבעותיי מלבינות, וציפורני חורצות חריצים בכף ידי, ואז, כשאני משחררת לאט, אני רואה שבעצם אין שם כלום.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 22 בספט׳ 2007

שאלה מצויינת!

זאבה אפורה​(אחרת) • 22 בספט׳ 2007
התבגרות מאוחרת כתב/ה:
יש לי שאלה זאבה.
כתבת שאפשר לכתוב בכל סגנון שנרצה ואז הבנתי שאני בעצם לא יודעת להגדיר מהם סגנונות שונים. איזה סגנונות יש בכלל ובמה ניתן לאפיין אותם. מה היתרונות של כל סגנון מבחינת השירות שהוא יכול לתת לסיפור כדי שיעבור טוב יותר ועוד תהיות מסוג אלו.
אני עושה הקבלה לציור, שם אני יכולה לראות ולהבין איך סגנון מסויים יכול לשרת טוב יותר מסר מסויים, אבל בכתיבה זה ממש משהו עלום עבורי.
ומעבר לשימוש בסגנון ככלי להעברת התוכן, זה פשוט מעניין אותי להבין כדי שאוכל להתנסות בזה.
אשמח אם את או כל מי שיכול להסביר קצת ולהעשיר את הידע, יכתוב קצת (או הרבה) על זה.


מצויין!
נושא כה חשוב!
מפאת השעה המאוחרת / הכנותי למעללי הלילה - אדחה את הדיון למחר.
ואולי כדאי להפריד אותו ממטלת השיעור ולהעבירו לשרשור שעת-קבלה, כדי שילווה אותנו במהלך הסדנא.
אשמח אם קוויני, בליס וקייסי - המומחיות כל אחת בתחומה (ודאי גם אחרים, אולם אני במקרה יודעת ממה מתפרנסות הגברות הנאוות והמוכשרות הנ"ל) יתרמו לנושא זה, וכמובן כל מי שדעה לו בנושא ובכלל כל מי שמתחשמק לו.

ז. בקיצור נמרץ - ולמקלחת מייד!