שיעור 3: מילים, מילים

אני מחכה בקוצר רוח לדיון על סגנונות כתיבה וסוגות.

בינתיים משהו משלי לתרגיל 3 בלי לחשוב אם הוא דומה לז'אנר.

טבעות של עשן

מאפרה מלאה בדלי סיגריות מעוכים.
שקט של מוצאי יום הכיפורים. שני גברים תל אביבים.
מקשיבה, מוצצת את הסיגריה שלה.
טבעות עשן אפורות ומרטיני מחזירים את השפיות לתל אביב.

הוא מביט בשמלה ההודית המקומטת שלה.
עליה ועליו.
שעון הרולקס שלו, תיק המנהלים מונח בפינה, הכל מסודר.
המזוודה הקטנה שלה זרוקה בפינה.
אין לה הרבה חפצים שיקשרו אותה למקום אחד.

ממתינה שיציתו לה את הסיגריה הבאה ושומעת את הצליל.
האורח צוחק בקול נמוך: U've got a mail .
היא מושכת בכתפיה בלי לשים לב.
חיים תזזיתיים, על מזוודות קלות, לא נשארת הרבה זמן במקום אחד.
הוא ידע עליה כשהזמין אותה להיות שותפה בדירה השכורה.
"שותפה ולא יותר" אמרה לו והמתינה שיצית לה את הסיגריה שלה.

ההודעה הגיבה לפוסטים שלה. ביקש להכיר, אהב את מה שכתבה.
"אנחנו חייבים להיפגש."
מילים נכונות תמיד סגרו את המזוודות שלה והיא יצאה לנדודים.

"הוא יודע לכתוב." חשבה וחזרה לכסא הקש הקלוע, לסיגריה שלה.
הסיגריה נשרפה במאפרה.
הוא הביא קפה בוץ לשלושתם וחפיסה חדשה בשבילה.
הקפה החזק והחם צרב את לשונה והיא הפריחה שוב טבעת עשן.
"החלטת לצאת עם מישהו משם?"
"כן, אני אוהבת התנסויות חדשות."

המילים נשארו באויר, תלויות כמו ענני העשן שלה.
היא יודעת שהמילים שלה פגעו בו.
האורח מביט בהם.
טבעות של עשן מסתלסלות מהמרפסת לאויר התל אביבי.
שתיקה.

מעשה בצורה מרדנית

קווים חסים מעלינו ובונים רשת סבוכה של טביעות דיו שגם בהן אנחנו משתקפות. נוצרנו בעל כורחנו. ואין מנוס: אנחנו נבלעות כמעט בכל כתם שחור. אנחנו מתפזרות על גבי פיסת עץ ונוסקות משמעות בטבע טובע: דומה היה שהצילוהו למען האדם המודרני.

אנחנו מתגעגעות לתנועות. למרחבים בהם נוכל להעלם לגמרי. הפנטזיה הזו, כך אנחנו אומרות לעצמנו, מעוגנת במציאות: הרי ישנן ממלכות, קדומות ומקבילות, כך מספרים לנו, בהן התנדפנו ברוח. המחשבה על אי קיומנו או על אי קיום אחיותינו שוטפת כתם שחור בלחלוחית. עוד רגע אנחנו דהויות, אך מיד חזקה עלינו יד הגורל ושוב אנחנו נמתחות בקווים. שוב אנחנו נופלות על מילים. הלוואי ויכולנו לנצח את חוקי הכבידה.

אנחנו ארבע בנות טובות לבית יהודי. אומצנו על ידי איש משופם וממושקף, ולמרות שהוא מת מזמן, אנחנו עדיין נושאות את שם פועלו. מטעמים אלה, אנחנו חרוצות, צייתניות ועושות עבודתנו נאמנה, לכן, לעת עתה, בדברינו אלו, נשתמש בשמות קיצור. מעשה שהיה כך היה.

הכול התחיל בבוקר יום ב' או ג' או ד', איננו זוכרות, כאשר א' אמרה: "די!". עמדנו תוהות אל מול ההצהרה הזו. "מה כוונתך?" שאלה י'. "אני שובתת ממלאכתי" ענתה. "זה בלתי אפשרי, את יודעת" התערבה ו'. "אתן יודעות שזה אפשרי, הכול שאלה של ביצוע". "לא נדע מנוח עוד זמן רב, יקירתי" גרסה ו' בעודה מתרכזת בעבודתה. י' נאנחה ואמרה: "כל עוד אנחנו נצרכות, נאלץ לקבל את דיננו. הודי ל-ה' על חייך. קבלת מתנה". "להודות לי?" פרצה ה'. "לא לך, טיפשונת. לאלוהים". "פחחח" הטמיעה א'. "בחרת לך מילה מצוינת!" הגיבה ה'. כולן צחקו מלבד א' שהזעיפה פנים. "כאילו זו שאלה של בחירה" מחתה א'. "אהה..." לחשה ה' והניחה ידה על א': "אני יודעת מה ינחם אותך. ביקור מאת חמש אחיותינו!". כולן שמחו על הרעיון. א', כשקו עור ניבט בין גבותיה, הפצירה: "לא מספיק שאנחנו עייפות והן עייפות, את גם רוצה להכפיל את עבודתן?". "הן ישמחו על משב הרוח המרענן" ענתה ו'. "אני גם חושבת" אמרה י'. א' שתקה מספר רגעים, ולפתע פרצה בקול: "רגע, אם אנחנו יכולות לקרוא להן לביקור, אז אולי באמת ננצל את ביקורן למנוחה?". "רגע, על אלו אחיות אנחנו מדברות?" שאלה ו'. "התכוונתי לאלו האנגלו-סכסיות" ענתה ה'. "הו, כן, הן סקסיות ביותר" צחקה ו'. "מה מצחיק?" צעקה א', ופניה כבר היו מאדימות. י' שהבחינה בכך וניסתה להרגיעה, אמרה: "אולי בעוד כמה שנים תהיה לך מנוחה שלמה, אחותי היקרה. בינתיים, התנחמי בזה שאת לא לבד. יש לך אותנו, צמודות ואוהבות". א' נשפה אויר: "אבל לא הייתן רוצות לפעמים להעלם? לפעמים, רק לפעמים". ארשת פניה של ה' הייתה רצינית. היא הביטה בעיני כולן, השפילה מבטה, אחר כך הביטה השמיימה ואז הביטה בעיני א': "כן, א'. גם אני תוהה לפעמים מה יש שם למעלה. או למטה, או בצדדים" והיא הסיטה את מבטה. "אבל אני שמחה שיש לי תכלית, את מבינה?". "איזו תכלית בדיוק?" שאלה א'. "ליפול כל פעם על אותן מילים? לעיתים מופיעה לה מילה חדשה, אבל היא במהרה הופכת לעוד פס ייצור, ושוב זה מרגיש לי כמו בית כלא". שאר הבנות הביטו זו בעינה של זו ואז הביטו ב-א' בחמלה. י' התקרבה ל-א', אחזה בסנטרה, ומילותיה, שעוד מהדהדות באוזני כולן, היו אלו: "את אמיצה, א', אמיצה וטיפשה. את אמיצה כדי לחשוב ולשאת את דבריך, ואת טיפשה כי מחשבתך, כמו פועלך, לכודה. אחיותינו מתות כל יום. ורק במותן אחיותיהן יכולות להעריך את החיים. הביטי סביבך, וראי. אם תנוחי, לא תוכלי להתענג על מנוחתך; פשוט לא תהי. ואנחנו, אחיותייך האוהבות, נמרר על גורלך, אך לא נתרעם על עבודתנו המכופלת. ניפול על המילים, שוב ושוב, כי זהו קיומנו. לבד, אין לנו משמעות. נשמח כי אנחנו נצרכות, כי יש לנו סימן ויש לנו קול". י' חתמה את דבריה ושבה למלאכתה. ו' ו-ה' אחזו בידיה של א' ובהרף עין נפלו על מילים. מיד הצטרפה אליהן גם י'. באוויר, כולן אחזו ידיים, ניפחו חזה וצעקו בגאון: "אותיות אהוי!".

אוח, זאבה זאבה....איזה תיק הפלת עליי.
תני לי עלילה מוגדרת, משימה מתוארת היטב, ואתנפל עליה חיש קל, אספור מילותיי ואשלב ציטוטיי, ארקום לך עלילה טעימה ומשובחת.
אבל ככה? "באיזה מילים נפלת?" על מה את מדברת?
עשית לי לחשוב, וזה טוב.

מנהרת הזמן....טוני ודאג....מחשבתי מסתחררת מעל עשרים שנה אחורנית...

אני בן עשרה עיקש, שולט על מחשב הקומודור שלי, רק אני יודע איך להעלות משחקים שהיו מרוכזים בעשרות בקלטות אודיו עם טייפ מצ'וקמק.
שומר על הידע הקדוש מאחותי הקטנה בקנאות מפליגה, כי מבלי דעת חשתי ש"ידע הוא כוח"...עוד שתי מילים גדולות, מבהיקות, מסנוורות.
והיא ביקשה שאסביר לה איך מעלים משחקים לבד, והתחננה, ורבה איתי...
אך אני סירבתי. כי על כוח לא מוותרים, חשתי באינסטינקט ילדותי.
ואז....
נפל לי אסימון. נחה עליי השכינה. בא בודהה ונגע בכתפי, או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
ישבתי וכתבתי מה שלימים אלמד שנקרא "נוהל". פרוצדורה מסודרת של איך בדיוק להעלות משחקים. איך לאפס מונה ולחשב איפה המשחק המבוקש ואיך להעלותו, חישובים ופקודות וכל מה שצריך.
וכמה דקות לאחר מכן אני נקרא לשיחה אצל אימי, ובתגובה להאשמות הזאטוטה האדומה מכעס, במקום להתגונן כדרכי ולהתעקש שזה מסוכן ושזה שלי וכל זה...
אני מושיט את הדף המכיל את סודותיי, דף שעד אותו רגע אחזתי בכף ידי.
"קחי" אני אומר לה "הכל רשום פה".
ועל רקע שתיקת התדהמה שנפלה בחדר אני יוצא בשקט החוצה, הולך לי לצעדה ארוכה, ואז מוצא לי ספסל. יושב ומקשיב לשתיקה, לציפורים,
נהנה מהשלווה שאופפת אותי. מהרוגע ההוא שמלווה שיחרור.
מה שאחרי שנים אגדיר כ..."הארה".
ידע הוא כוח. אבל כוח הוא גם חולשה.
ויתור על כוח
הוא הכוח האמיתי.


פשטות,
צניעות,
נזירות,
החליפו מאז את המילים הכוחניות והמבהיקות והגדולות-מהחיים ההן, המילים שמאחורי אורן המסנוור מסתתר לרוב רק רגש קטן עם פנס גדול.
נשארו עוד כמה. תאווה. תשוקה. מילים שלא בטוח שארצה להעלים מחיי, כי נזיר אמיתי אינני וגם איני חפץ להיות. אבל גם אותן...אקח כמות שהן, ללא ההילה המזויפת ההיא.

אידאלים הם כמו תפאורת סרטים. מקדימה אתה בטוח שהן עשויות לבנים מוצקות, אך הצץ מהצד ותופתע לגלות כי רובן תפאורות קרטון, נשענות רק על צמד עמודים מחליד. "כוח", "עוצמה", ו"כבוד", בדמוי-עיר נטושה מהמערב הפרוע בשם "אידאלימסוויל", על הקרקע הטרשית החרבה שלה, על גלגלי העשב הקוצניים המתגלגלים לאורכה ברוח.
כמה דם נשפך בעיר הזאת במהלך הדורות.
כמה דמעות הרטיבו את אדמתה העקרה והבלתי מסופקת.

ורק "נזירוׂת" עוברת בדממה לאורך הרחוב הארוך והמרהיב והעקר הזה,
קערה עץ פשוטה בידה,
בד דקיק מכסה את עורה,
וכולה קבלה וצניעות וחמלה.


"כי עפר אתה, ואל עפר תשוב"
"?You are coming from nothing, you are going to nothing, so what did you loose"
"Nothing"

רוזי,
עד נסיעתך אחרי החג יש לך זמן להפוך את שירך לסיפור.
בנוסף להנחיותי הכלליות הקודמות כמה נקודות נוספות להתייחסות בכתיבתך:
אכן מילים גבוהות. הנושא שהצגת טעון ובר-פוטנציאל לרגש, אך הטיפול שלך בו מרוחק - ומרחיק.
במקום לדבר באופן כללי על נערים בני עשרים, דברי על אחד ספציפי, אמיתי או בדוי.
לאסונינו לכל אחד ואחת מאיתנו יש נגיעה אישית בשכול. השתמשי בזאת בכדי להפוך את יצירתך לאישית ונוגעת יותר.
"קומו לעבודת האלוהים" - האם אלו הן המילים ההורגות?
השתמשי בדימויים הנפלאים שלך בתוך הטקסט החדש, חבל שיאבדו.


חג שמח ונסיעה טובה!

זאבה

וואו
אני היחידה שכתבה משהו ולא קיבלה שום הערה!?
זה כמעט מעליב, אם לא היית משבחת כל כך, אם אני כותבת משולם אז איפה הסדנת כתיבה פה?
אשמח לקבל פירוט על מה היה טוב ולמה התחברת יותר וכו'..
בכל זאת, סדנה ראשונה אצלך

פעמונים של כיפורים

מילים צלצלו כמו פעמונים
קולות חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות
מילים הורגות.

אני לא חושבת שהסיפור של השיר כתוב הפעם בצורה ספרותית טובה אבל הוא אמיתי לגמרי והוא מספר הכל.

רוזי, השתמשי בדימויים הנפלאים שלך בתוך הטקסט החדש, חבל שיאבדו.

ערב יום הכיפורים 2007. אני מכירה את מושב נוב אבל תמיד עקפתי אותו. הם חרדים ואני חילונית. הם שונים ממני. בערב יום הכיפורים נפל בן ציון הנמן.

אנחנו חשדנו שקרה לו משהו כשהוא לא צלצל לברך בחג. אחרי החגים הכאב ייחלש עד ליום הזיכרון לחללי צהל אבל יחזור לפעמים כשיזכירו לי אותו. בן ציון הנמן הזכיר לי אותו.

תוכנן פיגוע המוני בתל אביב ומצאו את המחבלים שעמדו להיכנס לארץ. חגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. בפעולה נפל בן ציון הנמן. אני לא יודעת מה הסיבה שבן ציון הנמן הזכיר לי אותו. אולי מילותיו האחרונות של בן ציון על המדינה האהובה שלו.
גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה.
כמה תמימות יש במילותיו האחרונות של בן ציון הנמן. הוא היה תמים כמוהו.
"אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם".

אני חושבת שהאמונה הדתית החזקה שהוחדרה לבן ציון הנמן הזכירה לי את האמונה הכמעט דתית של האבא במדינה ובהצלת החיים.
מה הסיכוי של בחורים צעירים שההורים שלהם מכוונים אותם מילדותם והמילים שלהם הורגות? [/b]