סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

אחרי החגים

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
רואנדה כתב/ה:
אני מחכה בקוצר רוח לדיון על סגנונות כתיבה וסוגות.

בינתיים משהו משלי לתרגיל 3 בלי לחשוב אם הוא דומה לז'אנר.

טבעות של עשן

מאפרה מלאה בדלי סיגריות מעוכים.
שקט של מוצאי יום הכיפורים. שני גברים תל אביבים.
מקשיבה, מוצצת את הסיגריה שלה.
טבעות עשן אפורות ומרטיני מחזירים את השפיות לתל אביב.

הוא מביט בשמלה ההודית המקומטת שלה.
עליה ועליו.
שעון הרולקס שלו, תיק המנהלים מונח בפינה, הכל מסודר.
המזוודה הקטנה שלה זרוקה בפינה.
אין לה הרבה חפצים שיקשרו אותה למקום אחד.

ממתינה שיציתו לה את הסיגריה הבאה ושומעת את הצליל.
האורח צוחק בקול נמוך: U've got a mail .
היא מושכת בכתפיה בלי לשים לב.
חיים תזזיתיים, על מזוודות קלות, לא נשארת הרבה זמן במקום אחד.
הוא ידע עליה כשהזמין אותה להיות שותפה בדירה השכורה.
"שותפה ולא יותר" אמרה לו והמתינה שיצית לה את הסיגריה שלה.

ההודעה הגיבה לפוסטים שלה. ביקש להכיר, אהב את מה שכתבה.
"אנחנו חייבים להיפגש."
מילים נכונות תמיד סגרו את המזוודות שלה והיא יצאה לנדודים.

"הוא יודע לכתוב." חשבה וחזרה לכסא הקש הקלוע, לסיגריה שלה.
הסיגריה נשרפה במאפרה.
הוא הביא קפה בוץ לשלושתם וחפיסה חדשה בשבילה.
הקפה החזק והחם צרב את לשונה והיא הפריחה שוב טבעת עשן.
"החלטת לצאת עם מישהו משם?"
"כן, אני אוהבת התנסויות חדשות."

המילים נשארו באויר, תלויות כמו ענני העשן שלה.
היא יודעת שהמילים שלה פגעו בו.
האורח מביט בהם.
טבעות של עשן מסתלסלות מהמרפסת לאויר התל אביבי.
שתיקה.


רואנדה,
סיפור יפה סיפרת כאן. למרות השורות הקצרות אני רואה את הטקסט שלך כסיפור.
מלאכתך תהיה קלה יחסית בהתאמת הטקסט הקיים למשימות החדשות שפירטתי.
נקודות נוספות להתייחסות בכתיבתך:
מהן המילים שלו שכל כך שבו אותה?
מהן המילים שלה שפגעו בו?
הערה: המילה "שתיקה" בסוף מיותרת לטעמי ומחלישה את הסיום.
הייתי משאירה רווח לנשימה, ואת המשפט שלך: "טבעות של עשן מסתלסלות מהמרפסת לאויר התל אביבי" הייתי משאירה כמשפט אחרון.

חג שמח,

זאבה
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

Re: תורי

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
היילני כתב/ה:

מעשה בצורה מרדנית

קווים חסים מעלינו ובונים רשת סבוכה של טביעות דיו שגם בהן אנחנו משתקפות. נוצרנו בעל כורחנו. ואין מנוס: אנחנו נבלעות כמעט בכל כתם שחור. אנחנו מתפזרות על גבי פיסת עץ ונוסקות משמעות בטבע טובע: דומה היה שהצילוהו למען האדם המודרני.

אנחנו מתגעגעות לתנועות. למרחבים בהם נוכל להעלם לגמרי. הפנטזיה הזו, כך אנחנו אומרות לעצמנו, מעוגנת במציאות: הרי ישנן ממלכות, קדומות ומקבילות, כך מספרים לנו, בהן התנדפנו ברוח. המחשבה על אי קיומנו או על אי קיום אחיותינו שוטפת כתם שחור בלחלוחית. עוד רגע אנחנו דהויות, אך מיד חזקה עלינו יד הגורל ושוב אנחנו נמתחות בקווים. שוב אנחנו נופלות על מילים. הלוואי ויכולנו לנצח את חוקי הכבידה.

אנחנו ארבע בנות טובות לבית יהודי. אומצנו על ידי איש משופם וממושקף, ולמרות שהוא מת מזמן, אנחנו עדיין נושאות את שם פועלו. מטעמים אלה, אנחנו חרוצות, צייתניות ועושות עבודתנו נאמנה, לכן, לעת עתה, בדברינו אלו, נשתמש בשמות קיצור. מעשה שהיה כך היה.

הכול התחיל בבוקר יום ב' או ג' או ד', איננו זוכרות, כאשר א' אמרה: "די!". עמדנו תוהות אל מול ההצהרה הזו. "מה כוונתך?" שאלה י'. "אני שובתת ממלאכתי" ענתה. "זה בלתי אפשרי, את יודעת" התערבה ו'. "אתן יודעות שזה אפשרי, הכול שאלה של ביצוע". "לא נדע מנוח עוד זמן רב, יקירתי" גרסה ו' בעודה מתרכזת בעבודתה. י' נאנחה ואמרה: "כל עוד אנחנו נצרכות, נאלץ לקבל את דיננו. הודי ל-ה' על חייך. קבלת מתנה". "להודות לי?" פרצה ה'. "לא לך, טיפשונת. לאלוהים". "פחחח" הטמיעה א'. "בחרת לך מילה מצוינת!" הגיבה ה'. כולן צחקו מלבד א' שהזעיפה פנים. "כאילו זו שאלה של בחירה" מחתה א'. "אהה..." לחשה ה' והניחה ידה על א': "אני יודעת מה ינחם אותך. ביקור מאת חמש אחיותינו!". כולן שמחו על הרעיון. א', כשקו עור ניבט בין גבותיה, הפצירה: "לא מספיק שאנחנו עייפות והן עייפות, את גם רוצה להכפיל את עבודתן?". "הן ישמחו על משב הרוח המרענן" ענתה ו'. "אני גם חושבת" אמרה י'. א' שתקה מספר רגעים, ולפתע פרצה בקול: "רגע, אם אנחנו יכולות לקרוא להן לביקור, אז אולי באמת ננצל את ביקורן למנוחה?". "רגע, על אלו אחיות אנחנו מדברות?" שאלה ו'. "התכוונתי לאלו האנגלו-סכסיות" ענתה ה'. "הו, כן, הן סקסיות ביותר" צחקה ו'. "מה מצחיק?" צעקה א', ופניה כבר היו מאדימות. י' שהבחינה בכך וניסתה להרגיעה, אמרה: "אולי בעוד כמה שנים תהיה לך מנוחה שלמה, אחותי היקרה. בינתיים, התנחמי בזה שאת לא לבד. יש לך אותנו, צמודות ואוהבות". א' נשפה אויר: "אבל לא הייתן רוצות לפעמים להעלם? לפעמים, רק לפעמים". ארשת פניה של ה' הייתה רצינית. היא הביטה בעיני כולן, השפילה מבטה, אחר כך הביטה השמיימה ואז הביטה בעיני א': "כן, א'. גם אני תוהה לפעמים מה יש שם למעלה. או למטה, או בצדדים" והיא הסיטה את מבטה. "אבל אני שמחה שיש לי תכלית, את מבינה?". "איזו תכלית בדיוק?" שאלה א'. "ליפול כל פעם על אותן מילים? לעיתים מופיעה לה מילה חדשה, אבל היא במהרה הופכת לעוד פס ייצור, ושוב זה מרגיש לי כמו בית כלא". שאר הבנות הביטו זו בעינה של זו ואז הביטו ב-א' בחמלה. י' התקרבה ל-א', אחזה בסנטרה, ומילותיה, שעוד מהדהדות באוזני כולן, היו אלו: "את אמיצה, א', אמיצה וטיפשה. את אמיצה כדי לחשוב ולשאת את דבריך, ואת טיפשה כי מחשבתך, כמו פועלך, לכודה. אחיותינו מתות כל יום. ורק במותן אחיותיהן יכולות להעריך את החיים. הביטי סביבך, וראי. אם תנוחי, לא תוכלי להתענג על מנוחתך; פשוט לא תהי. ואנחנו, אחיותייך האוהבות, נמרר על גורלך, אך לא נתרעם על עבודתנו המכופלת. ניפול על המילים, שוב ושוב, כי זהו קיומנו. לבד, אין לנו משמעות. נשמח כי אנחנו נצרכות, כי יש לנו סימן ויש לנו קול". י' חתמה את דבריה ושבה למלאכתה. ו' ו-ה' אחזו בידיה של א' ובהרף עין נפלו על מילים. מיד הצטרפה אליהן גם י'. באוויר, כולן אחזו ידיים, ניפחו חזה וצעקו בגאון: "אותיות אהוי!".


הי הלייני,
מחד: כתיבה טובה, את אכן יודעת את המלאכה. הסיפור חמוד, בנוי היטב.
מאידך: בכל זאת הייתי שמחה לו היית כותבת סיפור חדש עפ"י ההנחיות שפירטתי לעיל.
הערות נוספות:
אותיות אהו"י - נו באמת...
מילא היו האותיות הללו מנסות להתמרד ולצאת מן המילים, משאירות אותנו בלי תנועות, רק עם עיצורים. כך, דרך חסרונן, היינו חשים בחשיבותן.
ומה לגבי אותיות הבומ"ף?

חסרה לי במיוחד הנימה האישית המתבקשת מן התרגיל, משהו שאפשר להתחבר אליו ולא רק ברמה האינטלקטואלית-השעשועית.
איה המילים שאת נפלת אליהן, יקירה?


בברכת חג שמח,

זֵבָ בְּלִ אהו"י
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

Re: ידע הוא כוח

זאבה אפורה​(אחרת) • 3 באוק׳ 2007
Whip כתב/ה:
אוח, זאבה זאבה....איזה תיק הפלת עליי.
תני לי עלילה מוגדרת, משימה מתוארת היטב, ואתנפל עליה חיש קל, אספור מילותיי ואשלב ציטוטיי, ארקום לך עלילה טעימה ומשובחת.
אבל ככה? "באיזה מילים נפלת?" על מה את מדברת?
עשית לי לחשוב, וזה טוב.

מנהרת הזמן....טוני ודאג....מחשבתי מסתחררת מעל עשרים שנה אחורנית...

אני בן עשרה עיקש, שולט על מחשב הקומודור שלי, רק אני יודע איך להעלות משחקים שהיו מרוכזים בעשרות בקלטות אודיו עם טייפ מצ'וקמק.
שומר על הידע הקדוש מאחותי הקטנה בקנאות מפליגה, כי מבלי דעת חשתי ש"ידע הוא כוח"...עוד שתי מילים גדולות, מבהיקות, מסנוורות.
והיא ביקשה שאסביר לה איך מעלים משחקים לבד, והתחננה, ורבה איתי...
אך אני סירבתי. כי על כוח לא מוותרים, חשתי באינסטינקט ילדותי.
ואז....
נפל לי אסימון. נחה עליי השכינה. בא בודהה ונגע בכתפי, או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
ישבתי וכתבתי מה שלימים אלמד שנקרא "נוהל". פרוצדורה מסודרת של איך בדיוק להעלות משחקים. איך לאפס מונה ולחשב איפה המשחק המבוקש ואיך להעלותו, חישובים ופקודות וכל מה שצריך.
וכמה דקות לאחר מכן אני נקרא לשיחה אצל אימי, ובתגובה להאשמות הזאטוטה האדומה מכעס, במקום להתגונן כדרכי ולהתעקש שזה מסוכן ושזה שלי וכל זה...
אני מושיט את הדף המכיל את סודותיי, דף שעד אותו רגע אחזתי בכף ידי.
"קחי" אני אומר לה "הכל רשום פה".
ועל רקע שתיקת התדהמה שנפלה בחדר אני יוצא בשקט החוצה, הולך לי לצעדה ארוכה, ואז מוצא לי ספסל. יושב ומקשיב לשתיקה, לציפורים,
נהנה מהשלווה שאופפת אותי. מהרוגע ההוא שמלווה שיחרור.
מה שאחרי שנים אגדיר כ..."הארה".
ידע הוא כוח. אבל כוח הוא גם חולשה.
ויתור על כוח
הוא הכוח האמיתי.


פשטות,
צניעות,
נזירות,
החליפו מאז את המילים הכוחניות והמבהיקות והגדולות-מהחיים ההן, המילים שמאחורי אורן המסנוור מסתתר לרוב רק רגש קטן עם פנס גדול.
נשארו עוד כמה. תאווה. תשוקה. מילים שלא בטוח שארצה להעלים מחיי, כי נזיר אמיתי אינני וגם איני חפץ להיות. אבל גם אותן...אקח כמות שהן, ללא ההילה המזויפת ההיא.

אידאלים הם כמו תפאורת סרטים. מקדימה אתה בטוח שהן עשויות לבנים מוצקות, אך הצץ מהצד ותופתע לגלות כי רובן תפאורות קרטון, נשענות רק על צמד עמודים מחליד. "כוח", "עוצמה", ו"כבוד", בדמוי-עיר נטושה מהמערב הפרוע בשם "אידאלימסוויל", על הקרקע הטרשית החרבה שלה, על גלגלי העשב הקוצניים המתגלגלים לאורכה ברוח.
כמה דם נשפך בעיר הזאת במהלך הדורות.
כמה דמעות הרטיבו את אדמתה העקרה והבלתי מסופקת.

ורק "נזירוׂת" עוברת בדממה לאורך הרחוב הארוך והמרהיב והעקר הזה,
קערה עץ פשוטה בידה,
בד דקיק מכסה את עורה,
וכולה קבלה וצניעות וחמלה.


"כי עפר אתה, ואל עפר תשוב"
"?You are coming from nothing, you are going to nothing, so what did you loose"
"Nothing"




הי וויפ,
סיפור מוצלח, קולע היטב לתרגיל. אין צורך לשכתב, רק לערוך טיפ-טיפה.
הבעיה היחידה שלי איתו היא שאינני יודעת היכן הוא מתחיל (בדאג וטוני או בהיותך בן-עשרה?).
נא הפרד את הערתך אלי מן הסיפור, רשום לו כותרת מודגשת בקו, והתחל אותו באופן ברור.
במקום "עוד שתי מילים" הייתי מורידה את המילה "עוד" כי לא ברור להיכן היא מצטרפת. מספיק "שתי מילים גדולות", וכו'.
גם השינויים בסיום הם מינוריים: אני משערת שהתכוונת ל- "נזירוּת" כתואר ולא לרבים של נזירה. כמו כן הייתי מוותרת על ההפרדה לשורות קצרות, ומביאה את הטקסט על ה"נזירוּת" באופן רציף.


בברכת דאג (וטוני) שמח!

זאבה
rose garden
לפני 16 שנים • 3 באוק׳ 2007

Re: אחרי החגים

rose garden • 3 באוק׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
rose garden כתב/ה:
המילים הגבוהות שאנחנו פוגשים יכולות להרוג.

לא דורשים מנשים מה שדורשים מגברים אבל הפרחים שנקטפים בני 18, 20 ויותר מראים שמילים הורגות.


פעמונים של כיפורים

מילים צלצלו כמו פעמונים
קולות חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות
מילים הורגות.


זאבה, הקיצור רוזי היה בסדר.

שנה טובה.



רוזי,
עד נסיעתך אחרי החג יש לך זמן להפוך את שירך לסיפור.
בנוסף להנחיותי הכלליות הקודמות כמה נקודות נוספות להתייחסות בכתיבתך:
אכן מילים גבוהות. הנושא שהצגת טעון ובר-פוטנציאל לרגש, אך הטיפול שלך בו מרוחק - ומרחיק.
במקום לדבר באופן כללי על נערים בני עשרים, דברי על אחד ספציפי, אמיתי או בדוי.
לאסונינו לכל אחד ואחת מאיתנו יש נגיעה אישית בשכול. השתמשי בזאת בכדי להפוך את יצירתך לאישית ונוגעת יותר.
"קומו לעבודת האלוהים" - האם אלו הן המילים ההורגות?
השתמשי בדימויים הנפלאים שלך בתוך הטקסט החדש, חבל שיאבדו.


חג שמח ונסיעה טובה!

זאבה


אני חושבת שריחוק מאפשר לפעמים כתיבה טובה יותר.
אני לא חושבת שהסיפור של השיר כתוב הפעם בצורה ספרותית טובה אבל הוא אמיתי לגמרי והוא מספר הכל.


מילים הורגות

כל יום זיכרון המשפחה שלי הולכת לטקס המרכזי לחללי מערכות ישראל. פעם הלכתי והפסקתי. לא יכולתי לראות אותו אומר קדיש על בנו שנפל.
לא היה לו סיכוי. אם הוא לא היה נהרג בפעולה ההיא הוא היה נהרג בפעולה אחרת. הוא שלח אותו לאחד התפקידים המסוכנים ביותר. בן של רופא וידעו שהוא ילך לפקולטה לרפואה כמו אביו וסבו. היו לו ציונים גבוהים. האב עודד אותו להיות חובש והוא בחר להיות חובש קרבי: אלה שהולכים למקומות עם הפצועים, למקומות שהאש היא הנוראה ביותר. "כל דקה חשובה בהצלת חיים" האב הרופא אמר תמיד. הבן שלו ספג הכל: את הנאמנות לעם ולארץ, את הדרישה החד משמעית להצלת חיים.

לא קראו לו. הבלאגן הצהלי הרגיל. הוא לא חיכה. כששמע שהחטיבה שלו חצתה את הגבול ונמצאת בקרבות קשים נכנס למכונית שלו ונסע לאזור המלחמה. הוא ידע שימצא שם את אנשי החטיבה שלו והם יכירו אותו.

אנחנו לא יודעים באיזה יום הוא מת. במשך שבועות חיילים ביקשו לספר למשפחה שהוא הציל אותם כשרץ אליהם תחת אש עד לקרב שבו הוא נפל.
אש תופת והוא רץ לטפל בפצועים ונפגע. לא יכלו להיכנס בגלל אש התופת והוא שכב בשדה כשהם יורים על גופתו, שנותרה עם האחרים בשדה הקטל. רק אחרי זמן הם יכלו לחלץ את כולם.
היה קשה לזהות את מראהו אחרי שהם ירו עליו. העבירו דרך חברים הצעה לא להרשות למשפחה להביט בו בהלוויה. האבא קיבל את המוות כגזירת גורל.

-----------------------------------------------------------

ערב יום הכיפורים 2007. אני מכירה את מושב נוב אבל תמיד עקפתי אותו. הם חרדים ואני חילונית. הם שונים ממני. בערב יום הכיפורים נפל בן ציון הנמן.

אנחנו חשדנו שקרה לו משהו כשהוא לא צלצל לברך בחג. אחרי החגים הכאב ייחלש עד ליום הזיכרון לחללי צהל אבל יחזור לפעמים כשיזכירו לי אותו. בן ציון הנמן הזכיר לי אותו.

תוכנן פיגוע המוני בתל אביב ומצאו את המחבלים שעמדו להיכנס לארץ. חגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. בפעולה נפל בן ציון הנמן. אני לא יודעת מה הסיבה שבן ציון הנמן הזכיר לי אותו. אולי מילותיו האחרונות של בן ציון על המדינה האהובה שלו.
גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה.
כמה תמימות יש במילותיו האחרונות של בן ציון הנמן. הוא היה תמים כמוהו.
"אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם".

אני חושבת שהאמונה הדתית החזקה שהוחדרה לבן ציון הנמן הזכירה לי את האמונה הכמעט דתית של האבא במדינה ובהצלת החיים.

מה הסיכוי של בחורים צעירים שההורים שלהם מכוונים אותם מילדותם והמילים שלהם הורגות?



חג שמח ולהתראות.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007

הולי שיט

זאבה אפורה​(אחרת) • 4 באוק׳ 2007
אדושם, רוזי,
כשאת מכוונת את פוגעת בול בבטן!
חתיכת סיפור, ינעל-ראבאק!

הנה, זה מה שהשיר היפה שלך לא הצליח לחולל בי, והסיפור, לעומת זאת, כהרף עין.
rose garden
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007
rose garden • 4 באוק׳ 2007
כי הסיפור אמיתי לגמרי זאבה.
לצערי.
מיתוסית​(שולטת)
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007
מיתוסית​(שולטת) • 4 באוק׳ 2007
וואו
אני היחידה שכתבה משהו ולא קיבלה שום הערה!? icon_eek.gif

זה כמעט מעליב, אם לא היית משבחת כל כך, אם אני כותבת משולם אז איפה הסדנת כתיבה פה? icon_lol.gif
אשמח לקבל פירוט על מה היה טוב ולמה התחברת יותר וכו'.. בכל זאת, סדנה ראשונה אצלך icon_redface.gif
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007

הו כחולית

זאבה אפורה​(אחרת) • 4 באוק׳ 2007
כחולית כתב/ה:
וואו
אני היחידה שכתבה משהו ולא קיבלה שום הערה!? icon_eek.gif
זה כמעט מעליב, אם לא היית משבחת כל כך, אם אני כותבת משולם אז איפה הסדנת כתיבה פה?
אשמח לקבל פירוט על מה היה טוב ולמה התחברת יותר וכו'..
בכל זאת, סדנה ראשונה אצלך icon_redface.gif


הו כחולית,
מסתבר שגם מחמאות אי אפשר כך סתם לחלק. צודקת!
אבל את לא כותבת "משולם"
Who the fuck is Meshulam?
(אה, פרופ' משולם מן החוג לכימיה באוניברסיטה העברית? זה שגילה את ה- THC, הידעת?)

הדבר הטוב ביותר מבחינתי בסיפורך הוא כמובן שקלעת במדוייק לרוח התרגיל שביקשתי ויחד עם זאת הפתעת אותי. המתח בין הידוע מראש ואלמנט ההפתעה הוא זה שמצא חן בעיני באופן אישי.
אהבתי במיוחד את הדימוי של החיה במרתף, ושל המילים הקשות המוגשות כמזון.
זה הזכיר לי את "החיה הנאצית" שהילד מומי מנסה לגדל במקלט, בסיפורו המשובח של דויד גרוסמן "עיין ערך אהבה". בסיפור זה במקום להאכיל את החיה, כגיבורת סיפורך, הילד מומי מרעיב ומעצבן את החיות המסכנות שהוא כולא במקלט ואף מביא להם את סבא אנשל ניצול-השואה, בכדי לראות מאיזו מהן תצוץ "החיה הנאצית" שהוריו מתלחשים לגביה.

אתקן ואומר על סיפורך: לא "מושלם" כי אם "שלם".
אני סבורה שסיפורך עומד כיחידה שלמה ואין צורך לשנותו,
אך לו הייתי נאלצת לשנות או לערוך אותו הייתי שואלת אותך:
האומנם לא נחלצה גיבורת סיפורך עד היום מן המילים הללו?
האם באמת החיה ניצחה?
האם עודנה מונעת הדוברת רק על ידי שנאה ונקמה ורגשות שליליים?
האם לא נותר בה משהו חיובי שמצליח להתגבר על החיה, וגם אם לא להרוג אותה, שמאפשר לחיות בנפרד ממנה?

ועוד:
האם סוף אופטימי שכזה, שבו רגשות חיוביים כ"תקווה", "אמפטיה" וכו' גוברים על החיה ומשחררים אותך ממלתעותיה - היה הופך את הסיפור לשמאלצי, סנטימנטלי ודביק?
אולי זה היה הורס את כל הסיפור?

ואולי הכי כדאי להשאיר את סוף הסיפור פתוח, בלי למות בידי החיה אך גם לא להכניעה באופן סופי?
האם אפשר להיחלץ מן המילים הללו?
הניתן להמשיך ולחיות ולדעת שהחיה שם, במרתף אישיותינו, רעבה תמיד ומחכה לשעת המשבר הבאה שלנו, לשעה שבה נתפתה לרדת מטה ולהאכיל אותה?


נסי לשנות את סוף הסיפור ולהשאירו פתוח.
(הלא ביקשת כל כך יפה!)



לילה טוב,

זאבה
מיתוסית​(שולטת)
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007
מיתוסית​(שולטת) • 4 באוק׳ 2007
כן, בדיוק. לא רציתי לתת סוף שמלצי ומבחינתי רציתי להראות איך הרגשות שלנו משתלטים עלינו ואיך הם יכולים להיות הרסניים.
לא קראתי את הסיפור המדובר של גרוסמן.
אני מניחה שהיא לא נחלצה, כי היא "נבלעה" על ידי המפלצת שבה. יש אנשים שמונעים על ידי מפלצות ולא מאלפים אותן icon_smile.gif
ייתכן והיה משהו חיובי, שאם לא כן היא לא היתה שורדת זמן רב כל כך, אבל כנראה שבכל זאת היא דאגה להזין כל כך הרבה את הרגשות השליליים שבה (שכפי שטרחתי לציין ולדעתי זה חשוב, שזה היה פרודוקטיבי ויעיל במובן מסוים- אחרת לא היה "משתלם" לה לשנוא).

החיה הזאת נמצאת בכולנו בממדים שונים. הכל תלוי כמה אנחנו משקיעים בה ומזינים אותה- וכמובן באיזה סוג של מזון icon_smile.gif

מבחינתי במקרה הזה לא יכל להיות סוף אחר, במובן מסויים הסוף המבעית הזה הוא סוג של קתרזיס ומצד שני גורם לך לתהות על קנקנה של המפלצת ושל הדמות הראשית ומה הביא אותה לשנוא במידה כזאת... בכוונה השארתי את סיפור המסגרת עלום- כדי שכל אחד יוכל להתחבר אליו ממקומו האישי.

אגב, זה היה "מושלם" כמובן ולא "משולם" - אני מקלידה מהר ופעמים לוקה בסיכול אותיות ובדילוגים על אחדות מהן, נא לקחת זאת בחשבון icon_smile.gif
תודה על היחס.

כמו כן רציתי להבין איך יכול לתהיות מופתעת וצופה את הסיפור בו זמנית? icon_rolleyes.gif
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 4 באוק׳ 2007

Re: אחרי החגים

זאבה אפורה​(אחרת) • 4 באוק׳ 2007
rose garden כתב/ה:

פעמונים של כיפורים


מילים צלצלו כמו פעמונים
קולות חזקים מהדהדים
כמו כנסיה שענבליה מנגנים
צלילי מזמור קוראים
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים, מילים, מילים
קולות חזקים, צורמים
במעלות קדושים וטהורים
כזוהר הרקיע מזהירים
"קומו לעבודת האלוהים!"

דמעות כמו טללים
אגלי טל נוצצים
פרחים שנקטפים
בני 18 או עשרים.
"קומו לעבודת האלוהים!"

מילים גבוהות
מילים הורגות.



רוזי, שובשלום!
לאחר הבומבה שקיבלתי, קבלי גם את בומבילַת-ביקורת קטנה:
בעצמך רשמת:
rose garden כתב/ה:
אני לא חושבת שהסיפור של השיר כתוב הפעם בצורה ספרותית טובה אבל הוא אמיתי לגמרי והוא מספר הכל.


ואכן, משהו מן הקסם של שירך הלך לאיבוד בתרגום לסיפור.
זה שהסיפור אמיתי - לא מספיק. זה שהנושא כאוב ונוגע בכל אחד מאיתנו - גם זה לא מספיק.
על הסיפור להיות כתוב היטב בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא בדוי. החולשה של השיר היתה לטעמי בכלליות המעורפלת שלו, וחוזקו בדימויים הציוריים ובמיוחד בציטוטים מן התפילה. על החולשה שבשיר התגברת בהפיכה לסיפור, אך מדוע לא התייחסת להנחייה:
זאבה אפורה כתב/ה:

רוזי, השתמשי בדימויים הנפלאים שלך בתוך הטקסט החדש, חבל שיאבדו.

איבדת אותם, וחבל.

הערה נוספת:
הטקסט דורש עריכה קטנה, מינורית. משהו קל שיהפוך אותו הדוק יותר, עם פחות חזרות מיותרות, ורציף יותר, עם פחות קפיצות. כדוגמא אקח את החלק השני של סיפורך, בו שיחקתי מעט עם סידור המשפטים, השמטתי פה ושם מילים כמו "אני חושבת ש" וחזרות, והוספתי מילות-חיבור ומעט דימויים מן השיר הקודם שהוביל אותנו לכאן.

קודם הטקסט המקורי שלך:
rose garden כתב/ה:
ערב יום הכיפורים 2007. אני מכירה את מושב נוב אבל תמיד עקפתי אותו. הם חרדים ואני חילונית. הם שונים ממני. בערב יום הכיפורים נפל בן ציון הנמן.

אנחנו חשדנו שקרה לו משהו כשהוא לא צלצל לברך בחג. אחרי החגים הכאב ייחלש עד ליום הזיכרון לחללי צהל אבל יחזור לפעמים כשיזכירו לי אותו. בן ציון הנמן הזכיר לי אותו.

תוכנן פיגוע המוני בתל אביב ומצאו את המחבלים שעמדו להיכנס לארץ. חגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. בפעולה נפל בן ציון הנמן. אני לא יודעת מה הסיבה שבן ציון הנמן הזכיר לי אותו. אולי מילותיו האחרונות של בן ציון על המדינה האהובה שלו.
גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה.
כמה תמימות יש במילותיו האחרונות של בן ציון הנמן. הוא היה תמים כמוהו.
"אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם".

אני חושבת שהאמונה הדתית החזקה שהוחדרה לבן ציון הנמן הזכירה לי את האמונה הכמעט דתית של האבא במדינה ובהצלת החיים.
מה הסיכוי של בחורים צעירים שההורים שלהם מכוונים אותם מילדותם והמילים שלהם הורגות?
[/b]



וכעת הצעתי לעריכת אותו טקסט. שימי לב להבדלים:

אני מכירה את מושב נוב אבל לרוב עקפתי אותו. הם שונים ממני. הם חרדים ואני חילונית. משום כך חשדתי שקרה משהו כשהוא לא צלצל לברך בערב החג. אחר כך אמרו בחדשות שתוכנן פיגוע המוני בתל אביב, שחגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. הסתבר שבפעולה בערב יום הכיפורים 2007 נפל בן-ציון הנמן, בן מושב נוב.
אחרי החגים יתעמעם הכאב עד ליום הזיכרון לחללי צה"ל, יעבור לרקע, אבל יחזור לפעמים לקדמת-הבמה כשיזכירו לי אותו. כל מיני דברים עלולים לצוץ ולהזכיר, כמו שבן-ציון הנמן פתאום הזכיר לי אותו. מילותיו האחרונות היו "אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם". כמה תמימות יש במילים אלו. הוא היה תמים כמוהו. גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה.
"במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים", מצטלצלים באוזני ניגוני "אל מלא רחמים" כענבלי פעמונים, וטללי-דמעות מרטיבים לחי. האמונה החזקה, הכמעט-דתית בלהטה, של אבא שלו במדינה ובהצלת החיים, מזכירה את האמונה הדתית שהוחדרה לבן-ציון הנמן. ועם כאלו אבות וכאלו אמונות, ועם כזו הכוונה מילדוּת למימוש המילים הגבוהות, ההורגות, מה הסיכוי של בחורים צעירים, אידאליסטים ונחושים לחזור מן הקרב בחיים?


זוהי, בכל אופן, הצעתי לעריכה. אני מקווה שלא פגעתי במשמעות, לא באמת של הטקסט וברגישות לנושא הכבד. הטקסט כאוב אך לא קדוש, אפשר לשחק איתו, לחדד אותו, אולי אפילו עוד יותר.
אז מה דעתך, רוזי, קונה?