זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
Re: מחר? הסאדיסט הרומנטי כתב/ה: מחר?
"מחר בבוקר בשעה שש ושלושים אני אהיה מת." שורה שכתבתי ביומן שאיננו, אני כבר לא זוכר אם קראתי אותה, ראיתי אותה בסרט או היא צצה במוחי ככה סתם. "מחר בבוקר בשעה 6:30, אני אהיה מת." זו לא ממש שורה, זה משפט, משפט מלא, אולי אפילו יותר? "מחר בבוקר בשעה שש וחצי, אני אהיה מת." זה סיפור, שלם, התחלה אמצע וסוף בשבע מילים, סיפור קצר, בשבע מילים, יכול להיות שניצחתי את אסימוב? "האיש האחרון בעולם ישב בחדרו כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.", תשע מילים לסיפור המד"ב הקצר ביותר שנכתב. ניצחתי? לא כתבתי מד"ב, רק סיפור. "מחר בבוקר?" למה מחר? למה לא שבוע הבא? העתיד המדויק הזה, מעצבן אותי, לא רק מחר גם השעה קבועה, בעצם אולי לא, בשעה שש ושלושים, אולי אני אמות בחמש, ועד שש ושלושים אני אשאר מת. הנבואה לשוטים, אבל "מחר בבוקר בשעה שש ושלושים, אני, אהיה מת." אני? "מחר בבוקר בשעה שש ושלושים, אני אהיה, מת." אני אהיה? מה? "מחר בבוקר בשעה שש ושלושים ואחד (נו חייבים לשבור את הדיוק השוויצרי הזה), אני אהיה מת." מת , מוות, סוף, שחור, שקט, קרקע, טעון לי מדי. "מחר בבוקר בשעה 6:30 אני אהיה........." סדומנטיק, כמה הערות ושאלות לטקסט המסקרן שלך: אתה חוזר על המשפט "מחר בבוקר בשעה שש ושלושים אני אהיה מת." בוריאציות שונות 9 פעמים. האם זה כדי לשכנע את עצמך באמיתותו? האם זה כדי לשכנע אותנו באובססיה שפיתח הדובר כלפי המועד המדוייק של מותו? אני לא בטוחה שהדובר משוכנע בעצמו. יש כאן נימה מתנצלת. אסימוב לא היה זקוק לומר לנו: "תראו, יש כאן התחלה, אמצע וסוף". האם לדעתך הדובר מאמין כי מחר בשש וחצי יהיה מת? הוא שמא זה נשאר תעלול שכלתני ותו לא? היש לו סיבה רציונלית או אפילו אי-רציונלית שבעטיה ניתן להאמין שמות יומת עד אור הבוקר? נניח שהדובר משתכנע (בין אם יש סיבה ובין אם לאו) שלמחרת בבוקר יהיה מת, אם כך נראה כי הדובר מתייחס למותו בשלווה סטואית, גזירת גורל שאין להימלט ממנה. האם זוהי דרכו בחיים או שכך הוא מתנהג רק אל מול פני המוות? האם יש לו רגשי אשם והוא סבור כי אכן עליו למות? האם הוא מונע מדחף התאבדותי? הזוהי תגובתו היחידה? האם לא ילקה בשיתוק, בפחד ממאיר, הינסה לעצור את השעון, או אולי ירצה לשנות את המשפט עליו הוא חוזר כמנטרה בכדי לשנות את המציאות? הינסה לשנות את הנסיבות סביבו בכדי להימנע מהגשמת הנבואה? הינסה להספיק לעשות דבר מה הלילה בטרם ימות? אם הייתי יודעת מתי אמות, האם לא הייתי לפחות מונה את כל הדברים שלא הספקתי לעשות עד כה? האם הייתי עסוקה בסיכום השגיי? האם לא יכתוב הדובר צוואה או מכתב פרידה לאוהביו בשל המחשבות המורבידיות הללו? (אני, למשל, לפני מלחמת המפרץ הראשונה עשיתי קעקוע וכתבתי צוואה), היפעיל מצלמת וידאו וינסה לתעד את רגעיו האחרונים בטרם שחר? בקשתי היא כי תנסה לפתח את סיפורך עפ"י ההנחיות הכלליות שפירטתי מוקדם יותר (תוך שילוב מקסימום מן הטקסט הנוכחי). משפט המפתח שלך יחזור בו מספר פעמים. תשכנע אותנו שהדובר מאמין במשפט זה. הייתי מעוניינת לדעת מה הוא עושה (מלבד החזרה על המילים המכשפות) ולחוש מה הוא מרגיש בלילה האחרון של חייו. חג שמח, ולהתראות בשש ארבעים וחמש... זאבה |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
שוב הפסקה
כותבים יקרים,
חצי הדרך מאחורינו (הייתי מתקדמת קצת יותר אלמלא חזרתי להגיב שוב לכחולית ולרוזי, ולולא היו תקלות בכלוב באישון לילה. תירוצים תירוצים). היילני, אני מקווה שתמצאי לנכון להעתיק את תגובתך מן הפרטי לשרשור. היא חשובה מאד לדיון. להתראות אחרי הים ומסיבת הברביקיו על אחד הגגות היפים בת"א (לא אצלי...) חג שמח, דג שמח, ובשר מאד שמח לכולם, (וקישוא שמח לצמחוניות), זאבה |
|
|
Queeny(מתחלפת){being}
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
מותר כבר להגיב, אפילו קצת? זאבה אפורה כתב/ה: [
הטקסט כאוב אך לא קדוש, אפשר לשחק איתו, לחדד אותו, אולי אפילו עוד יותר. אז מה דעתך, רוזי, קונה? אני קונה את העריכה לטקסט של רוזי. אני חושבת שכך נשמרה גם הייחודיות של הדימויים ושל טקסט-התפילה איתו היא "התכתבה", וגם הטקסט הפך קצת פחות צפוי. התחלנו בשיעור הקודם את הדיון על מה קורה כשהטקסט עוסק במשהו אמיתי. אני מצטטת את עצמי: "אמיתיות היא לא תירוץ. כמעט בכל מה שאנו כותבים אנו שואבים מחומרים מתוך החיים שלנו." (אין לי מושג איך מצטטם משרשור אחד לאחר, אז הדיון התחיל פה http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=20544&postdays=0&postorder=asc&start=100 ) זה שטקסט מספר על משהו אמיתי, לא אומר שאי-אפשר לעבוד איתו. אם רוצים לכתוב יומן/בלוג, סבבה. אז לא חייבים כלום לאף אחד. אבל אם זה אמור להיות ספרות, עדיין טקסט צריך השקעה. יכולים להיות בו דימויים, מותר לערוך אותו. בסופו של דבר הסיפור הוא שלך, ולא משנה אם מקורו במציאות או בדמיון. הערה נוספת: אני פחות אהבתי את הדימויים בשיר של רוזי. שני הבתים הראשונים היו מסקרנים, אבל מבחינתי הדימויים "דמעות כמו טללים / אגלי טל נוצצים / פרחים שנקטפים" הם דימויים שחוקים; שחוקים באופן כללי, ושחוקים ספציפית כשמדמים חיילים שנפלו לפרחים ודמעות לטללי-בוקר. מכאן אני מגיעה לענין נוסף: מה מבדיל בין אדם ששכל יקר לו, וכתב משהו לכבודו או כדי לתת ביטוי לכאבו, לבין סופר שעשה את אותו הדבר? תאמרו, הכישרון. אבל איך הכישרון הזה בא לידי ביטוי? כשרונו של הסופר הוא בכך שהוא מרגש אותנו בדרכים שאינן שחוקות. הוא הופך את הכאב הספציפי למשהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו, גם אם איננו מכירים את מי שנפל. כשקוראים דברים שנכתבו "לזכר" על ידי האנשים הקרובים לו, מוצאים פעמים רבות את הדימויים המוכרים - אלה שהשתמשו בהם סופרים ומשוררים ומוקראים בכל יום זיכרון ("שפרחים אסור וחיילים מותר", "אל תקטוף נערי", "מגש הכסף, וכן הלאה). הכתיבה הזו מרגשת, אך היא מרגשת מפני שהיא נכתבת מתוך כאב על אדם שמת. בעיני היא לא תמיד מרגשת בפני עצמה. לעומת זאת כתיבה שחורגת מהבנאלי, שמרגשת בגלל הצורה, הדימויים, ההקשרים החדשים הנוצרים אצל הקורא - כתיבה כזו אינה תלויה בנושא כדי שנתרגש. |
|
|
rose garden
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה: rose garden כתב/ה: פעמונים של כיפורים מילים צלצלו כמו פעמונים קולות חזקים מהדהדים כמו כנסיה שענבליה מנגנים צלילי מזמור קוראים "קומו לעבודת האלוהים!" מילים, מילים, מילים קולות חזקים, צורמים במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים "קומו לעבודת האלוהים!" דמעות כמו טללים אגלי טל נוצצים פרחים שנקטפים בני 18 או עשרים. "קומו לעבודת האלוהים!" מילים גבוהות מילים הורגות. רוזי, שובשלום! לאחר הבומבה שקיבלתי, קבלי גם את בומבילַת-ביקורת קטנה: בעצמך רשמת: rose garden כתב/ה: אני לא חושבת שהסיפור של השיר כתוב הפעם בצורה ספרותית טובה אבל הוא אמיתי לגמרי והוא מספר הכל.
ואכן, משהו מן הקסם של שירך הלך לאיבוד בתרגום לסיפור. זה שהסיפור אמיתי - לא מספיק. זה שהנושא כאוב ונוגע בכל אחד מאיתנו - גם זה לא מספיק. על הסיפור להיות כתוב היטב בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא בדוי. החולשה של השיר היתה לטעמי בכלליות המעורפלת שלו, וחוזקו בדימויים הציוריים ובמיוחד בציטוטים מן התפילה. על החולשה שבשיר התגברת בהפיכה לסיפור, אך מדוע לא התייחסת להנחייה: זאבה אפורה כתב/ה: רוזי, השתמשי בדימויים הנפלאים שלך בתוך הטקסט החדש, חבל שיאבדו. איבדת אותם, וחבל. הערה נוספת: הטקסט דורש עריכה קטנה, מינורית. משהו קל שיהפוך אותו הדוק יותר, עם פחות חזרות מיותרות, ורציף יותר, עם פחות קפיצות. כדוגמא אקח את החלק השני של סיפורך, בו שיחקתי מעט עם סידור המשפטים, השמטתי פה ושם מילים כמו "אני חושבת ש" וחזרות, והוספתי מילות-חיבור ומעט דימויים מן השיר הקודם שהוביל אותנו לכאן. קודם הטקסט המקורי שלך: rose garden כתב/ה: ערב יום הכיפורים 2007. אני מכירה את מושב נוב אבל תמיד עקפתי אותו. הם חרדים ואני חילונית. הם שונים ממני. בערב יום הכיפורים נפל בן ציון הנמן.
אנחנו חשדנו שקרה לו משהו כשהוא לא צלצל לברך בחג. אחרי החגים הכאב ייחלש עד ליום הזיכרון לחללי צהל אבל יחזור לפעמים כשיזכירו לי אותו. בן ציון הנמן הזכיר לי אותו. תוכנן פיגוע המוני בתל אביב ומצאו את המחבלים שעמדו להיכנס לארץ. חגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. בפעולה נפל בן ציון הנמן. אני לא יודעת מה הסיבה שבן ציון הנמן הזכיר לי אותו. אולי מילותיו האחרונות של בן ציון על המדינה האהובה שלו. גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה. כמה תמימות יש במילותיו האחרונות של בן ציון הנמן. הוא היה תמים כמוהו. "אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם". אני חושבת שהאמונה הדתית החזקה שהוחדרה לבן ציון הנמן הזכירה לי את האמונה הכמעט דתית של האבא במדינה ובהצלת החיים. מה הסיכוי של בחורים צעירים שההורים שלהם מכוונים אותם מילדותם והמילים שלהם הורגות? [/b] וכעת הצעתי לעריכת אותו טקסט. שימי לב להבדלים: אני מכירה את מושב נוב אבל לרוב עקפתי אותו. הם שונים ממני. הם חרדים ואני חילונית. משום כך חשדתי שקרה משהו כשהוא לא צלצל לברך בערב החג. אחר כך אמרו בחדשות שתוכנן פיגוע המוני בתל אביב, שחגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. הסתבר שבפעולה בערב יום הכיפורים 2007 נפל בן-ציון הנמן, בן מושב נוב. אחרי החגים יתעמעם הכאב עד ליום הזיכרון לחללי צה"ל, יעבור לרקע, אבל יחזור לפעמים לקדמת-הבמה כשיזכירו לי אותו. כל מיני דברים עלולים לצוץ ולהזכיר, כמו שבן-ציון הנמן פתאום הזכיר לי אותו. מילותיו האחרונות היו "אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם". כמה תמימות יש במילים אלו. הוא היה תמים כמוהו. גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה. "במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים", מצטלצלים באוזני ניגוני "אל מלא רחמים" כענבלי פעמונים, וטללי-דמעות מרטיבים לחי. האמונה החזקה, הכמעט-דתית בלהטה, של אבא שלו במדינה ובהצלת החיים, מזכירה את האמונה הדתית שהוחדרה לבן-ציון הנמן. ועם כאלו אבות וכאלו אמונות, ועם כזו הכוונה מילדוּת למימוש המילים הגבוהות, ההורגות, מה הסיכוי של בחורים צעירים, אידאליסטים ונחושים לחזור מן הקרב בחיים? זוהי, בכל אופן, הצעתי לעריכה. אני מקווה שלא פגעתי במשמעות, לא באמת של הטקסט וברגישות לנושא הכבד. הטקסט כאוב אך לא קדוש, אפשר לשחק איתו, לחדד אותו, אולי אפילו עוד יותר. אז מה דעתך, רוזי, קונה? אני מסכימה איתך ועם קוויני שאפשר לערוך את הטקסט. היתה לי הרגשה שאיבדתי חלק מהעוצמות בשיר אבל לא הרגשתי אותן כשכתבתי עליו. הסיפור שלי היה אישי וגיבור הסיפור התחלף. השיר היה כולו על בן ציון הנמן שהזכיר לי אותו בדרך אסוציאטיבית. בסיפור סיפרתי עליו. הוא היה חילוני לגמרי ואביו הפסיק להאמין באלוהים אחרי מותו. המחשבה קפצה אליו שוב כשכתבתי על בן ציון הנמן. ידענו שמשהו קרה כשהוא לא צלצל לומר משהו בחג למרות שהוא לא היה דתי. אני לא מכירה אישית את בן ציון הנמן ואני חושבת שהם ידעו מיד מה קרה. הם לא חיכו לצלצול לחג. העריכה משנה את הסיפור וקושרת קשר אמיתי בין הסיפורים אבל הקשר הוא רק אסוציאטיבי בגלל התמימות של החיילים והאמונות החזקות מהילדות. מושב נוב הוא מושב שהתושבים בו דתיים מאוד וכל הדימויים הדתיים בשיר היו בגלל בן ציון הנמן. הצד השווה היו האמונות החזקות הכמעט דתיות שההורים החדירו בהם. אני סוגרת את הרדיו כשאני שומעת "קדיש". אני לא יכולה לשמוע "קדיש". התאור בעריכה הוא ספרותי אבל לא נכון. אולי הוא החירות הספרותית שצריך לקחת בעריכה. שורת הסיום בעריכה מקבילות שוב ביניהם בצורה מפורשת ואני השארתי את השאלה יותר פתוחה. אולי ההקבלה מתבקשת מהסיפור. |
|
|
|
Queeny(מתחלפת){being}
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
[[quote="rose garde
הסיפור שלי היה אישי וגיבור הסיפור התחלף. השיר היה כולו על בן ציון הנמן שהזכיר לי אותו בדרך אסוציאטיבית. בסיפור סיפרתי עליו. הוא היה חילוני לגמרי ואביו הפסיק להאמין באלוהים אחרי מותו. [/quote] רוזי, עניין האב הדתי שהפסיק להאמין באלוהים לא עלה ל כך בסיפור שלך. זה דווקא מעניין מאוד. אני אהבתי את ההקבלה בין האמונה בציונות לאמונה באלוהים - הקבלה שהיתה לה מקבילה גם בשיר שהקביל את עבודת האלוהים הנוצרית לזו היהודית. אולי הנחת שאנחנו זוכרים את השם של החייל שנהרג ואת סיפורו או סיפור משפחתו. אני בכל אופן לא זכרתי, ואני סבורה שלא כדאי לבסס טקסט על ההנחה שקוראים זוכרים/יודעים משהו. מהסיפור שלך עולה יפה ההקבלה בין שתי האמונות - באל ובציונות, אבל לא עולה העניין של אובדן האמונה. |
|
|
|
rose garden
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
Queeny כתב/ה: רוזי, עניין האב הדתי שהפסיק להאמין באלוהים לא עלה ל כך בסיפור שלך. זה דווקא מעניין מאוד. אני אהבתי את ההקבלה בין האמונה בציונות לאמונה באלוהים - הקבלה שהיתה לה מקבילה גם בשיר שהקביל את עבודת האלוהים הנוצרית לזו היהודית. אולי הנחת שאנחנו זוכרים את השם של החייל שנהרג ואת סיפורו או סיפור משפחתו. אני בכל אופן לא זכרתי, ואני סבורה שלא כדאי לבסס טקסט על ההנחה שקוראים זוכרים/יודעים משהו. מהסיפור שלך עולה יפה ההקבלה בין שתי האמונות - באל ובציונות, אבל לא עולה העניין של אובדן האמונה. קוויני האב הרופא לא היה דתי אבל היה מסורתי. אחרי נפילת בנו הפסיק להאמין באלוהים ולצום ביום הכיפורים. בעיני יש הקבלה בין האמונות הדתיות: היהודית והנוצרית והאמונה הלוהטת הציונית. הנחתי שבגלל שהשיר קרוב ליום נפילתו של בן ציון הנמן זוכרים את הסיפור שלו אבל הייתי צריכה להוסיף פרטים. |
|
|
ריפרף
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
יומני סיני בפרק 6 ואחרון .יש גבול לכל תעלול כבר בוקר. שני בקבוקי וויסקי נחים על השולחן, אושפיזין אחד ישן בחדר של השותפה שבחו"ל, חדרו של השותף השני ערוך לקלוט אורחים נוספים. בסוף נסעתי מנואבה לחיפה ביום אחד. למרות שחשבתי לעשות חניית לילה אצלך זאבה, מה שבאמת באמת רציתי זה לטפס מהמרפסת לחדרה של המ"מית ולישון בין הסדינים שלה. עכשיו אני נזכר בנחילי האנשים שהתערבבו זה בזה כמו גומי סמיך פה בצ'כונה, במתחם הסינמטק ובפארק הסמוך לו. בערב פתיחת פסטיבל הסרטים ההליכה התבצעה באמצעות המרפקים. בבית הקפה שלנו היסטריה המונית, חזרנו לשם רק אחרי שהשתכרנו כהלכה. במהלך הימים הקרובים יגיעו כמה וכמה מחברי הקרובים מרחבי הארץ, גם אחד שאני מכנה לא פעם נפשי התאומה. הזמנתי גם לא מעט חברים מהקהילה של הסוטים. בתחילה חשבתי לשמור על הפרדה, אבל מהר מאוד ויתרתי על הרעיון הזה בהתרגשות. התבוננות במסע שלי למחוזות הדרום חושפת בפני את הצורך העולה שוב ושוב ליישב את סיכסוך הזהויות ביני לבין ריפרף. זהו סיכסוך עתיק, לא במקרה המשרת הזה יושב פרופיל שלי בתנוחה אדונית מעל לשתי הדמויות של אותו נער מבולבל וכוס הקפה שלו. לא במקרה עלה בצורך "לסלוח" לו באותם ימים מלאים בריקות במדבר, לא במקרה השתוקקתי להחשף בפני המורה השניה לצילום ולא במקרה בכלל שהזמנתי צל סוכתי את התנגשות העולמות. אולי המשאבים הדרושים לקיום המקביל שלנו מתדלדלים. נדמה לי שכל התהליך הזה קשור גם להופעה של המ"מית בחיים שלי. וכך זה נגמר. מה קרה בסוף? מי בא מי לא בא? איך שרדנו את התנגשות העולמות, מי ממני ני צח אותי בסוף? ומה עושים עם אנרגיה מינית, שהצטברה במשך שבועיים של נזירות סמי-סגפנית? נהייה ונדע. בסופו של שדבר ניראה שבמקום שאני אוציא את ריפרף מהארון, ריפרף הוציא אותי. כהרגלו, אנטי גיבור ערמומי ומתוחכם. http://www.youtube.com/watch?v=DZyETRV2B4M&mode=related&search= |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
משפט אחד
רוזי,
בגלל המשפטים בתגובתך: rose garden כתב/ה: אני סוגרת את הרדיו כשאני שומעת "קדיש". אני לא יכולה לשמוע "קדיש". אני מציעה: כשאני שומעת "קדיש" אני סוגרת את הרדיו. כאשר כענבלי-פעמונים מצטלצלים באוזני ניגוני "במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים", אני מתחלחלת. הו, אל מלא רחמים, אפילו "קדיש" אני כבר לא יכולה לשמוע. ? |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
סליחה, תקלה!
מכירים את "ושמחת בחגך והיית אך שמח"?
אז זהו, ששמחתי בחגי כל כך... שכעת אני בלתי כשירה באופן זמני: בקיצור: בלכ"ש-בא"ז ולראייה: ע/BFIGBYUCחבעיךשלקח146ע/קןוא814,ןן/פן ועמכם סליחה, ז. |
|
|
|
rose garden
|
לפני 17 שנים •
4 באוק׳ 2007
זאבה, ערכתי בהתאם להצעה שלך
זאבה, ערכתי בהתאם להצעה שלך ושיניתי את סדר הפסקאות.
אתמול כשכתבתי המחשבה עליו לא עזבה אותי והפריעה לי לראות שצריך לשנות את סדר הקטעים. שיניתי בהתאם לעריכה שלך. האם הוא נקרא יותר ברור? מילים הורגות ערב יום הכיפורים 2007. אני שומעת בחדשות שחייל נפל. אנחנו חשדנו שקרה לו משהו כשהוא לא צלצל לברך בחג. אחרי החגים הכאב ייחלש עד ליום הזיכרון לחללי צהל אבל יחזור לפעמים כשיזכירו לי אותו. בן ציון הנמן ממושב נוב הזכיר לי אותו. אני מכירה את מושב נוב אבל תמיד עקפתי אותו. הם חרדים ואני חילונית. הם שונים ממני. בערב יום הכיפורים נפל בן ציון הנמן. תוכנן פיגוע המוני בתל אביב ומצאו את המחבלים שעמדו להיכנס לארץ. חגורת הנפץ הוברחה לארץ אבל המפגעים נעצרו. בפעולה נפל בן ציון הנמן. אני לא יודעת מה הסיבה שבן ציון הנמן הזכיר לי אותו. אולי מילותיו האחרונות של בן ציון על המדינה האהובה שלו. גם הוא אהב מאוד את המדינה ותמיד סינגר על כל תחלואיה. כמה תמימות יש במילותיו האחרונות של בן ציון הנמן. הוא היה תמים כמוהו. "אני בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת גולן. אחלה מדינה יש לנו, אחלה צבא, שיהיה בהצלחה לכולם". ----------------------------------------------------- כל יום זיכרון המשפחה שלי הולכת לטקס המרכזי לחללי מערכות ישראל. פעם הלכתי והפסקתי. לא יכולתי לראות אותו אומר קדיש על בנו שנפל. לא היה לו סיכוי. אם הוא לא היה נהרג בפעולה ההיא הוא היה נהרג בפעולה אחרת. הוא שלח אותו לאחד התפקידים המסוכנים ביותר. בן של רופא וידעו שהוא ילך לפקולטה לרפואה כמו אביו וסבו. היו לו ציונים גבוהים. האב עודד אותו להיות חובש והוא בחר להיות חובש קרבי: אלה שהולכים למקומות עם הפצועים, למקומות שהאש היא הנוראה ביותר. "כל דקה חשובה בהצלת חיים" האב הרופא אמר תמיד. הבן שלו ספג הכל: את הנאמנות לעם ולארץ, את הדרישה החד משמעית להצלת חיים. לא קראו לו. הבלאגן הצהלי הרגיל. הוא לא חיכה. כששמע שהחטיבה שלו חצתה את הגבול ונמצאת בקרבות קשים נכנס למכונית שלו ונסע לאזור המלחמה. הוא ידע שימצא שם את אנשי החטיבה שלו והם יכירו אותו. אנחנו לא יודעים באיזה יום הוא מת. במשך שבועות חיילים ביקשו לספר למשפחה שהוא הציל אותם כשרץ אליהם תחת אש עד לקרב שבו הוא נפל. אש תופת והוא רץ לטפל בפצועים ונפגע. לא יכלו להיכנס בגלל אש התופת והוא שכב בשדה כשהם יורים על גופתו, שנותרה עם האחרים בשדה הקטל. רק אחרי זמן הם יכלו לחלץ את כולם. היה קשה לזהות את מראהו אחרי שהם ירו עליו. העבירו דרך חברים הצעה לא להרשות למשפחה להביט בו בהלוויה. האבא קיבל את המוות כגזירת גורל. --------------------------------------------------------- "במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים" מצלצל כמו ענבלי פעמונים אבל לא אצלנו. אני סוגרת את הרדיו כששרים את "אל מלא רחמים." אני לא יכולה לשמוע "קדיש". מה הסיכוי שלהם לחיים אחרי כל המילים הגבוהות והאמונות הנשגבות? |
|
|