שיעור 3: מילים, מילים

damnn man!!! זה היה מאד קשה, ואני עדיין לא לגמרי בטוחה.

flashback{ג"ו} • 8 באוק׳ 2007

יש בי מקום למילה אחת בכל פעם, מילה שעולה כמו האור בשעה הזו ומזכירה שיש בה יותר מצירוף אותיות ומקבץ צלילים, מילה שלשם שינוי מכילה עולם, מביאה ריח רחוק של מהפכה, זאת אומרת תלוי בנקודת המבט, היא אומרת, מערערת ביטחון בידע קיים, פותחת דלת לצינור בדרכי החשיבה או בדרכי הנשימה.
ואני מתאמנת בתרגילי לוליינות, קופצת ראש, בוחנת, מותחת, מכווצת, מגלגלת על הלשון, מתעטפת בה בפינוק, צוללת, מתענגת, מזיעה ממאמץ, או שלא, או כן (הו, כן!), מתרגלת, מסדרת נשימה ומחכה לבאה בתור.

עם הזמן נוצרה בי ספריה מכובדת של מילים והן מסודרות במדפים לפי קטגוריות, שיהיה לי קל להתמצא, והן באופן טבעי מתחברות לפי האופי.
מילים שנפלתי לתוכן כמו זמן, קיום, מהות או אמונה, הן הקשות ביותר ומגיע להן מקום של כבוד על המדף האמצעי. שבועות התעסקתי בהן ביראה, משתמשת בפינצטה כדי חלילה לא ליצור תנועה גסה מידי, בוחנת יכולת תפיסה וגמישות בתפישה, נזהרת מלייצר מפולת של אבני היסוד שלי.
יש מילים שאני נופלת אליהן, לא בדיוק לתוׁכָן. מילים כאהבה ואינטימיות הן מהסוג שאני מהרהרת בהן בהנאה
וחולמת אותן בהקיץ. הן תופסות אותי בדרך כלל באחר צהריים עצל ושמשי או חורפי (או סתוי, כשאני חושבת על זה) ואני עוצמת עיניים בהנאה, מגרגרת משמעויות ומסריטה סיטואציות בצילום תקופתי.
יש כאלה שבוחרות אותי (או שאולי כולן בוחרות אותי?) כמו תחכום או גבוה, שמייצרות אצלי מצב תודעתי שמדגדג לעננים בכפות הרגליים, ויש את אלה שגורמות לי ליפול בצניחה חופשית,ולא צריך יותר מאחת משומשת כדי לגרד את תחתית הבאר.

הן עולות בי אחת בכל פעם, כדי לא לבלבל את הסדר, וכדי לקבל את תשומת הלב הראויה,מזכירות לי שיש בהן יותר מרצף אותיות.
אני אוהבת את כולן, נהנית משהותה של כל אחת ואחת, מצויינת בלעשות איתן אהבה, אבל קצת מתבלבלת כשהן לא מגיעות עם הוראות הפעלה פרקטיות, וצריכה למצוא את הזמן לתת להן לשקוע אחרי שאני מסדירה את הנשימה.
אולי כמו הדיאטה, אחרי החגים.

מתחילה מהסוף

ניקי לכתיבה • 8 באוק׳ 2007

*. זאבה, זה אולי יצא קצת ארוך, אבל אני חרמנית, אשמח לביקורת על הקטע.
תודה, ניקי

דנה קמה... ומאז היא רצה...
תרה אחר הפוטנציאל הלא ממומש,
מנסה לממש,
וגם כשהיא כבר מצליחה
עבורה זה אף פעם לא באמת מספיק.
רכבת הרים.
ודנה לא נמה כבר שנים....

טי! טי! טי! טי! שמישהו יכבה כבר את המוניטור המעצבן... בא לי לצעוק, אבל אני לא יכולה, מסיכת החמצן מפריעה לי ואין כח.
איכילוב. קומה ראשונה. מיון. אני שוכבת במיטה מונשמת... איך הגעתי לכאן, טוב, זה היה בלתי נמנע, הייתי חייבת להגיע למנוחה ולנחלה בדרך מסויימת, אבל מעקיצת דבורה דווקא? לא יכולתי למצוא לי דרך טובה יותר? זה כבר שנים שאני לא יודעת שקט מהו. כל הזמן במירוץ המטורף אחר ההכרה.
מישהו חייב לשים לב. מישהו חייב להכיר בזה שאני... אני זה משהו מיוחד. איך הם לא רואים. אנשים פחות מוכשרים ממני נמצאים במקומות טובים יותר. איך זה קורה? האם החיים עד כדי כך לא צודקים?!
איך זה קורה... טי! טי! טי!....

דנה נמה דנה קמה
והלכה למיסדר בוקר.
בצבא היא קוצרת שבחים
ומדגלת שיק, לסבו שיק, הטרו שיק, רטרו שיק
ואז בלילה כשדנה במצב מאוזן
היא נזכרת שהמורה אמרה משהו על...
מה זה היה.. פוטנ...? פוטנציא...?
ספקות (באמונות של שנים).
דנה נמה.

ביום ראשון ב 07:30 התעוררתי מהטלפון של יהויכים שהתקשר אליי ושאל מה עם הפרוייקט הנוכחי, שיתפתי אותו שבשעה 03:00 שלחתי את החומרים לפרנק ועכשיו אני מחכה לתגובה שלו. "אנחנו חייבים לסגור את הסיפור הזה", "ברור" אמרתי, בעודי חושבת לעצמי חתיכת פוץ, אם לא היית מתעכב בשליחת החומרים, כבר יכולנו לדעת איפה אנחנו עומדים, הקמתי עצמי מהמיטה בקושי רב, שטפתי פנים והתיישבתי מול היומן, מה צופה לנו היום.... ב 08:30 קניות, 09:20 MEETING CONFERENCE עם הודו, 10:15 לעבוד על החוברת 12:20 פגישת עבודה בקפה הילל 14:15 פגישת עבודה בקפה נטו 16:45 ארומה... רק מלקרוא את זה חטפתי הרעלת קפאין. וכך זה ממשיך וממשיך. טוב... נתחיל. מקלחת ולדרך.
בעודי צופה בעגבניות בוחרת אותן, לא רכות מדי ולא קשות מדיי הוא לחש לי "חרא של סחורה יש פה, אין על השוק" עצרתי, אני מכירה את הקול הזה.... שניה אח"כ סובבתי את הראש ימינה – לא טעיתי – אבשלום!!! אבשלום מהצבא, לא ראיתי אותו כבר שנים והוא עדיין במדים....
"יו! מה אתה עושה כאן?" אבשלום היה איש של צפון.
"פיקוד מרכז, כך קבעו בשבילי ואת יודעת שאני האחרון שיסרב פקודה" התחבקנו חיבוק ידידותי. דבר שלא אופייני למפקד לשעבר ופקודה, אבל לאבשלום היה מקום של כבוד בחיי ואולי מקולל... הוא זה שהצית בי את פטיש החיפוש אחר ההכרה, הראשון ששם לב ליכולות שלי. הראשון מזה שנים שהזכיר לי שאני שווה.

דנה נמה דנה קמה.
דנה חשבה שמצאה אהבה.
וכשהלב שלה נגע בעננים
האהבה אמרה לה
"את באמת מקסימה אבל..."
דנה השפילה מבט, הלכה האהבה.
ודנה נכנסה עם "אבל" למיטה.
דחייה.
דנה נמה.

כן, זה לא תמיד היה ברור. הדברים איך לומר, לא תמיד באו לי בקלות. מאלה שרציתי קיבלתי לא. ומאלה שלא רציתי הייתי צריכה להתאמץ כדי להיפטר.

דנה נמה דנה קמה
דנה הולכת לביה"ס
והמורה אומרת
"יש לך פוטנציאל אבל..."
את הפוטנציאל דנה לא שומעת,
נשאר רק "אבל"
ודנה הולכת לישון.
אכזבה.
דנה נמה.

אבל זה התחיל עוד קודם לכן, בתקופת ביה"ס, אני זוכרת אותה, מנהלת ביה"ס – סתוונית כצנלסון, שזימנה את אימי לשיחה, "הבת שלך עושה הרבה רעש, הילדה בעייתית, אני הייתי ממליצה לקחת אותה לאיבחון" ואמא גאה אמרה "אני מאמינה בה בלב שלם, אעשה כל שנידרש לטובתה"
אח"כ ישבתי מולו, הוא נתן לי לבנות מגדל בחיילי פלסטיק, מדד זמנים, רשם רשמים, איש שקט עם זקן לבן שקבע "הילדה מעבר לזה, פשוט משעמם לה", אני זוכרת את המשפט המודגש 'איי קיו מעל הממוצע'... ובמילים אחרות – שתילמד להעסיק את עצמה. אז למדתי. ומאז אף פעם לא תמצאו אותי משתעממת, אין לי זמן להשתעמם ושיעמום תמיד סיבך אותי בחיים. כל כך סיבך שלא היתה ברירה,
ובאותה פגישה נכפתה עליי המנוחה.
התווכחנו בעדינות על מחירים, עד שחשתי עיקצוץ בצוואר, 3 דק' אח"כ חשתי במן חולשה. פאוז.
....
"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה שניה אחרי שרצה שאמות...
"כן למה?" לא תתפוס אותי חלשה נבלה.
"את קצת חיוורת"
"אל תהיה מודאג, אז מה אתה אומ..."
טי! טי! טי!.... קולות המוניטור, כך מצאתי את עצמי באיכילוב, קומה ראשונה במיון. התקף אלרגיה קשה. כך גיליתי – אני אלרגית לעקיצות דבורים, כל חיי פחדתי מהן, מבלי לדעת שאני יודעת שאני אלרגית אליהן. הייתי צריכה לנחש שזה יגיע, יומיים אחרי שעשיתי תא גזים לדבורה שניקלעה בטעות למחוז חפצי (תא גזים = לסגור עליה את 2 החלונות ובעודה כלואה בפנים להשפריץ K300 זו בטח אמא שלה שנקמה בי...).
קולות המוניטור שהזכירו לי את השעון המעורר של אבא כשהיה קם, אליי בעודי שוכבת בעריסה, אני מחייכת, הוא מרים ומנשק במצח. מוכנה להישבע שהזיכרון הזה צץ בי, כאילו זה קרה אתמול. מאיפה? אין לי מושג.

דנה נמה דנה קמה
דנה רוצה לאכול
דנה בוכה
מקבלת בקבוק וחיבוק
שקט.
דנה נמה.

ודווקא עכשיו כשאני בלי הכרה, אני כל כך מכירה בשקט! בשלווה! זה היה בלתי נמנע, הייתי צריכה להיזכר איך זה מרגיש. לנוח באמת. לבטא את התחושות שלי באותו הרגע ככה כמו שבא. רעבה-בוכה, עייפה-ישנה, שמחה-מחייכת, מצחיק-מתגלגלת, רואה, מתבוננת, לומדת, מתנסה.
חיה. באמת. כל רגע כל שניה. בלי רצון להוכיח לאף אחד ומתוך אמונה שלמה שאני.... פלא. ככה כמו שאני. ומתוך עילפון החושים, הדבר שהכי בא לי להגיד זה, "דר', ניראה לי שהפנמתי, תירשום שבועיים מנוחה"!

מתחילה מהסוף

ניקי לכתיבה • 8 באוק׳ 2007

בטעות פורסם פעמיים....

הודעות חשובות

זאבה אפורה​(אחרת) • 10 באוק׳ 2007

לכולם,

דום-שתיקה?
ראשית אני מתנצלת על העיכוב בתשובות.
חזרתי רק בליל אמש מן הצפון הרחוק והבלתי ממוחשב בעליל.
אשתדל להשיב על כל שאלותיכם והערותיכם בכללי ובפרטי בימים הקרובים.

דד-ליין?
עקב פניות נרגשות בפרטי:
אני מאריכה לכל המתעכבים את הדד-ליין
עד יום שישי הקרוב - בשעה 12:00 בצהרי יום.


למי שלא מסתדר עם המטלה החדשה מותר להחליף נושא
-אם כי רצוי להמשיך לבשל ולתבל את הטקסט הקודם - כדי לבחון אחר כך את שני הטקסטים זה מול זה, ואת התהליך שעברתם עם התרגיל עם השתנותו השל הטקסט.


היילני, רואנדה וקוויני,
הדיון שהתחלתן לפתח מעניין מאד.
נתייחס לנקודות שהעלתן בשרשור שעת הקבלה.


פרלין וחציל,
אתאושש מעט ואשיב על שאלותיכן בפירוט. הבטחה של זאבה.

נדנדת מילים

חציל נטראלי • 10 באוק׳ 2007

בחצר מאחורי הבית הירוק של סבתא חנה, עמדה נדנדה ישנה, עליה התנדנדו מחשבותיי הצעירות עד שקיבלו סחרחורת ונפלו ישר לאדמה.

נדנדה מעץ עבה מחוזקת בשרשראות ברזל חלודות ואיתנות ובימי הקיץ החמים ניתן היה להצמיד את הלחי החמה ולחלום .
וסבתא חנה הייתה אומרת: " אגורה תמורת מחשבה". היא אהבה להסביר שבנדנדה הזו יש מקום למחשבה או שתיים וכשעפים גבוה לשמים, והרגלים כבר מאבדות את הקרקע, מגיעים קרוב יותר לאלוהים וגם לי שידעתי אהבה או שתיים סבתא חנה הייתה אומרת:
"לנצח זה בסרטים, פה זה החיים".

ולפעמים כשמתנדנדים ממש חזק, והראש נזרק אחורה והשיער מתערבב באוויר הייתי עוצמת את עייני מפחד וממשיכה .
אז סבתא הייתה אומרת: "מי ירצה אותך ילדה, הראש שלך תמיד בעננים".

בחלוף השנים נמאס לסבתא מהנדנדה שחורקת לה מילים, אז היא לקחה את עצמה והתנדנדה מהחיים.
ולפעמים כשאני מתגעגעת, אני שואלת את סבתא בלב: "תגידי סבתא, מצאת כבר את אלוהים?".

Re: נדנדת מילים

הילדה • 10 באוק׳ 2007

וואו, חציל, העפת אותי. עשית לי סחרחורת.

אותיות חסרות

זאבה אפורה​(אחרת) • 10 באוק׳ 2007

זאת ועוד:
באשר לאותיות חסרות, (הפעם שתיים מאותיות אהו"י ושלושה עיצורים פופולריים), הנה נזכרתי בעוד דוגמא מעניינת מתוך "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" / אפרים סידון:

"ליאונרדו- פרדיננד פדהצור הראשון עוד לילה נוסף לא הצליח לישון, ישב במיטה, גרד את רגליו וחשב מה כבר אפשר לדרוש עכשיו, כי דרוש לו למלך עוד איזה צו שירגיז את עמו ויקשה את חייו. ביום המחר, כשהשמש עלתה - פקודה חדשה בעיר נתלתה. וכך כתוב בצו השני:
"המלך הטוב, כלומר אנוכי, אוסר מהיום על כל הבריאות להגות ולבטא חמש אותיות: א' ד' י' מ' וגם ו' יתבטלו לחלוטין החל מעכשיו, יאסרו לביטוי בתכלית האיסור ויוצאו מכלל משפט ודיבור." כלומר ילדה ששמה אורה מהיום שמה הוא רה, כך המלך הורה. וילד אחר ששמו הוא מישה מהיום שמו הוא שה, כך המלך הרשה.
ושוב קמה משלחת זקנים ומיד הם עלו אל ההר לארמון פרדיננד. "פרנ" הם אמרו "הלך הקר" "מה?" ,שאל פרדיננד, "לא מבין שום דבר, איזו שפה, התבישו רבותיי, לא הבנתי כמעט אף מילה, בחיי!". "אבל" גמגמו הזקנים, "הן עכשיו אסורות א' ד' י' מ' וגם ו' ". הסכים המלך: "באמת זה נכון, אך הצו איננו חל בארמון. חייב למלאו רק העם הפשוט, בארמון תוכלו לדבר כיאות".
"מלכנו הרם יש בעיות, קשה לדבר בלי חמש אותיות, אנשים כועסים, מתרגזים, טוענים... שהפעם המלך הגזים, וגם שלט גדול תלו על רמזור - שהמלך הוא ח--ר, כלומר חמור."

בברכה,

ז_בה _פ_רה

Re: טפו, טפו, טפו

זאבה אפורה​(אחרת) • 10 באוק׳ 2007

פרלינוש,
חוץ מן האפשרות הראשונה שתיארתי, קרי לנסות לכתוב הספד (בדיוני! טפו טפו טפו) במסדרונות בית החולים, כיוון שני שאני יכולה לחשוב עליו בקשר לפיתוח סיפורך קשור במשפט:
"הרי לנו, ה"אבלים", מותר לעשות מה שאנחנו רוצים". מותר לעשות וכל שכן גם להגיד. לאבלים מותר להיות ישירים ובוטים, חסרי טקט, בשעת צרה אפילו לנבל את הפה אפשר. יסלחו על זה. יאמרו "אין שופטים אדם בשעת צרה שכזו". אני נזכרת כיצד בשלבים הדוחים יותר של מחלת אבי התענגתי לומר בקול "סרטן" כדי לצפות בפרצופם של אנשים למשמע המילים שלא נהוג לומר. לפעמים הייתי אומרת "כימותרפיה" או בחיבה "כימו", רק כדי לשייך את עצמי למשפחת הכאב, להשוויץ בו, אולי בשביל חתיכת צומי, וגם כדי להתרגל למילים הללו, להתחסן כנגדן (כמו שהתאומים מתחסנים נגד מילים פוגעות בספר "המחברת הגדולה").
חשבי על כך: בשעת צער ניתן לומר כמעט הכל. לו הדוברת בסיפורך היתה לוקחת את החירות הזו צעד אחד קדימה, וכותבת את כל אשר על ליבה (כולל הנימה הצינית שבפתיחת הסיפור, והרגישות בהמשכו) ממש כך על הטופס הבירוקרטי שצריך למלא...

כיוון שלישי יכול להיות להיצמד מצד אחד לרשמיות היבשה של הטופס, ומצד שני לפרשנות, לחיים שהטופס לא יכול להכיל:
שנת לידה, שנת עליה, ארץ מוצא, בכל אלו ניתן לרשום רק מילה אחת בודדה שמאחוריה חיים שלמים שלא סופרו, למשל אנקדוטות מילדותה של האם שעלו בזכרונה של הבת בשעה שמילאה את הטופס. עשרים וכמה שנות יחסים ואהבה מורכבת מגולמים במילה "נשואה", שהבחורה מסמנת באיקס תחת "מצב משפחתי".

בכל אופן הכוונה היא שתקחי את מה שפרסמת כגרעין לסיפור מורכב יותר, בין אם תבחרי באחת משלוש הדרכים שתארתי, ובין אם תפתיעי אותנו בכיוון רביעי שלא הבאתי בחשבון.

מקווה שעזרתי במעט,


זאבה
יתומה שמותר לה לנסות לסחוט רגשית...

Re: טפו, טפו, טפו

זאבה אפורה​(אחרת) • 11 באוק׳ 2007

לפרלין ולכותבים אחרים,
לכל מי ש"נתקע" על מילים, וגם למי שמתגעגע,
אם כבר הזכרתי אז הרי לפניכם הציטוט מן "התרגיל לחישול הנפש" של התאומים מספרה של אגוטה קריסטוף "המחברת הגדולה":

Re: מילימ

זאבה אפורה​(אחרת) • 11 באוק׳ 2007

חצחציל,
רשימת המילים שעליהן היית מוותרת ואופן הכתיבה המשמר את הלאקוניות של "הרשימה", הזכירו לי רשימת מילים אחרת, הפוכה, הלא היא "רשימת המישאלות של אורגה", (אותה כתב ברטולד ברכט על פי משאלותיו של ידידו הטוב גיאורג אורגה).
בעודני מחפשת עבורך "סניגור" ספרותי שייתן לגיטימציה ל"רשימה" כסוגה ספרותית העומדת בפני עצמה - ובכך בעצם לשחרר אותך מחובת שיעורי-הבית, הנה הקדמת אותי עם פרסום סיפורך על נדנדת המילים.
אני שמחה שלא הספקתי לשחררך מחובת השכתוב, מכיוון שאז לא היית מגיעה לסיפור המקסים והרגיש שלך על הנדנדה של סבתא חנה...
(ועוד התבכיינת לנו שאת בכלל לא יודעת לכתוב, יא-ממזרה!)

בכל זאת הנה הרשימה המהוללה שהזכרת לי, אולי למישהו יהיה בכך מן התועלת:



נפלא, הלא כן?

מתוך: "גלות המשוררים" / ברטולד ברכט / מבחר שירים 1914-1956