שיעור 3: מילים, מילים

קוראים לי קייסי ואני מכורה. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק. כמו מעשן כבד, גם אני מדליקה התמכרות בהתמכרות, מועכת בפיזור נפש בדל התמכרות וכבר נחפזת, ברעד קל ובאצבעות קפוצות, להתמכרות הבאה שהצתתי.

...

ההתמכרויות שלי קשות, יסודיות, גסות, חולניות. כשאני מתארת אותן במילים זה לא מגרד אפילו את הריגוש המרעיש שמיוצר אצלי בגוף כשאני מציתה אותן בזו אחר זו, כפירומאנית חסרת עכבות ביקום חלופי מקרטון-ביצוע. ובכל זאת, חרף דלותן, מילים הן ההתמכרות הכי עמוקה שלי.

קוויני,
הטקסט שלך כתוב מצויין, כרגיל, והדוגמאות כמעט ספציפיות.
אבל זה לא מספיק "סיפורי", לטעמי.
אשמח אם תקחי את הטקסט הזה מדרגה אחת גבוה יותר, ותהפכי אותו לסיפור של ממש, כמפורט במטלה הנוספת שפרסמתי, מבלי לאבד מאומה מן החומר המקורי שכתבת לעיל.


בברכת
"אני יודעת שאין לך זמן ושיש לך מטלות כתיבה נוספות ומשעשעות יותר על הראש",

זאבה

חצחציל,
רשימת המילים שעליהן היית מוותרת ואופן הכתיבה המשמר את הלאקוניות של "הרשימה", הזכירו לי רשימת מילים אחרת, הפוכה, הלא היא "רשימת המישאלות של אורגה", (אותה כתב ברטולד ברכט על פי משאלותיו של ידידו הטוב גיאורג אורגה).
בעודני מחפשת עבורך "סניגור" ספרותי שייתן לגיטימציה ל"רשימה" כסוגה ספרותית העומדת בפני עצמה - ובכך בעצם לשחרר אותך מחובת שיעורי-הבית, הנה הקדמת אותי עם פרסום סיפורך על נדנדת המילים.
אני שמחה שלא הספקתי לשחררך מחובת השכתוב, מכיוון שאז לא היית מגיעה לסיפור המקסים והרגיש שלך על הנדנדה של סבתא חנה...
(ועוד התבכיינת לנו שאת בכלל לא יודעת לכתוב, יא-ממזרה!)

בכל זאת הנה הרשימה המהוללה שהזכרת לי, אולי למישהו יהיה בכך מן התועלת:



נפלא, הלא כן?

מתוך: "גלות המשוררים" / ברטולד ברכט / מבחר שירים 1914-1956

אוקיי, השתעשעתי די, ואני פונה למשימה שלי, ומגלה שעברתי את הדד-ליין (ומגלה שהיה כזה! דמיט!)
אבל
אני לא מצליחה. אין לי שום רעיון איך להפוך את זה לסיפורי יותר.
זה מרגיש לי "בלוגי", זה מרגיש לי "יומני היקר" עם ניצוצות, אני מקבלת את זה שזה לא מספיק סיפורי (גם לא לטעמי, אבל היי - אמרת לבחור ז'אנר).
לא יודעת איך להפוך את זה לסיפור.
רעיונות, מישהו?

*. זאבה, זה אולי יצא קצת ארוך, אבל אני חרמנית, אשמח לביקורת על הקטע.
תודה, ניקי

דנה קמה... ומאז היא רצה...
תרה אחר הפוטנציאל הלא ממומש,
מנסה לממש,
וגם כשהיא כבר מצליחה
עבורה זה אף פעם לא באמת מספיק.
רכבת הרים.
ודנה לא נמה כבר שנים....

טי! טי! טי! טי! שמישהו יכבה כבר את המוניטור המעצבן... בא לי לצעוק, אבל אני לא יכולה, מסיכת החמצן מפריעה לי ואין כח.
איכילוב. קומה ראשונה. מיון. אני שוכבת במיטה מונשמת... איך הגעתי לכאן, טוב, זה היה בלתי נמנע, הייתי חייבת להגיע למנוחה ולנחלה בדרך מסויימת, אבל מעקיצת דבורה דווקא? לא יכולתי למצוא לי דרך טובה יותר? זה כבר שנים שאני לא יודעת שקט מהו. כל הזמן במירוץ המטורף אחר ההכרה.
מישהו חייב לשים לב. מישהו חייב להכיר בזה שאני... אני זה משהו מיוחד. איך הם לא רואים. אנשים פחות מוכשרים ממני נמצאים במקומות טובים יותר. איך זה קורה? האם החיים עד כדי כך לא צודקים?!
איך זה קורה... טי! טי! טי!....

דנה נמה דנה קמה
והלכה למיסדר בוקר.
בצבא היא קוצרת שבחים
ומדגלת שיק, לסבו שיק, הטרו שיק, רטרו שיק
ואז בלילה כשדנה במצב מאוזן
היא נזכרת שהמורה אמרה משהו על...
מה זה היה.. פוטנ...? פוטנציא...?
ספקות (באמונות של שנים).
דנה נמה.

ביום ראשון ב 07:30 התעוררתי מהטלפון של יהויכים שהתקשר אליי ושאל מה עם הפרוייקט הנוכחי, שיתפתי אותו שבשעה 03:00 שלחתי את החומרים לפרנק ועכשיו אני מחכה לתגובה שלו. "אנחנו חייבים לסגור את הסיפור הזה", "ברור" אמרתי, בעודי חושבת לעצמי חתיכת פוץ, אם לא היית מתעכב בשליחת החומרים, כבר יכולנו לדעת איפה אנחנו עומדים, הקמתי עצמי מהמיטה בקושי רב, שטפתי פנים והתיישבתי מול היומן, מה צופה לנו היום.... ב 08:30 קניות, 09:20 MEETING CONFERENCE עם הודו, 10:15 לעבוד על החוברת 12:20 פגישת עבודה בקפה הילל 14:15 פגישת עבודה בקפה נטו 16:45 ארומה... רק מלקרוא את זה חטפתי הרעלת קפאין. וכך זה ממשיך וממשיך. טוב... נתחיל. מקלחת ולדרך.
בעודי צופה בעגבניות בוחרת אותן, לא רכות מדי ולא קשות מדיי הוא לחש לי "חרא של סחורה יש פה, אין על השוק" עצרתי, אני מכירה את הקול הזה.... שניה אח"כ סובבתי את הראש ימינה – לא טעיתי – אבשלום!!! אבשלום מהצבא, לא ראיתי אותו כבר שנים והוא עדיין במדים....
"יו! מה אתה עושה כאן?" אבשלום היה איש של צפון.
"פיקוד מרכז, כך קבעו בשבילי ואת יודעת שאני האחרון שיסרב פקודה" התחבקנו חיבוק ידידותי. דבר שלא אופייני למפקד לשעבר ופקודה, אבל לאבשלום היה מקום של כבוד בחיי ואולי מקולל... הוא זה שהצית בי את פטיש החיפוש אחר ההכרה, הראשון ששם לב ליכולות שלי. הראשון מזה שנים שהזכיר לי שאני שווה.

דנה נמה דנה קמה.
דנה חשבה שמצאה אהבה.
וכשהלב שלה נגע בעננים
האהבה אמרה לה
"את באמת מקסימה אבל..."
דנה השפילה מבט, הלכה האהבה.
ודנה נכנסה עם "אבל" למיטה.
דחייה.
דנה נמה.

כן, זה לא תמיד היה ברור. הדברים איך לומר, לא תמיד באו לי בקלות. מאלה שרציתי קיבלתי לא. ומאלה שלא רציתי הייתי צריכה להתאמץ כדי להיפטר.

דנה נמה דנה קמה
דנה הולכת לביה"ס
והמורה אומרת
"יש לך פוטנציאל אבל..."
את הפוטנציאל דנה לא שומעת,
נשאר רק "אבל"
ודנה הולכת לישון.
אכזבה.
דנה נמה.

אבל זה התחיל עוד קודם לכן, בתקופת ביה"ס, אני זוכרת אותה, מנהלת ביה"ס – סתוונית כצנלסון, שזימנה את אימי לשיחה, "הבת שלך עושה הרבה רעש, הילדה בעייתית, אני הייתי ממליצה לקחת אותה לאיבחון" ואמא גאה אמרה "אני מאמינה בה בלב שלם, אעשה כל שנידרש לטובתה"
אח"כ ישבתי מולו, הוא נתן לי לבנות מגדל בחיילי פלסטיק, מדד זמנים, רשם רשמים, איש שקט עם זקן לבן שקבע "הילדה מעבר לזה, פשוט משעמם לה", אני זוכרת את המשפט המודגש 'איי קיו מעל הממוצע'... ובמילים אחרות – שתילמד להעסיק את עצמה. אז למדתי. ומאז אף פעם לא תמצאו אותי משתעממת, אין לי זמן להשתעמם ושיעמום תמיד סיבך אותי בחיים. כל כך סיבך שלא היתה ברירה,
ובאותה פגישה נכפתה עליי המנוחה.
התווכחנו בעדינות על מחירים, עד שחשתי עיקצוץ בצוואר, 3 דק' אח"כ חשתי במן חולשה. פאוז.
....
"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה שניה אחרי שרצה שאמות...
"כן למה?" לא תתפוס אותי חלשה נבלה.
"את קצת חיוורת"
"אל תהיה מודאג, אז מה אתה אומ..."
טי! טי! טי!.... קולות המוניטור, כך מצאתי את עצמי באיכילוב, קומה ראשונה במיון. התקף אלרגיה קשה. כך גיליתי – אני אלרגית לעקיצות דבורים, כל חיי פחדתי מהן, מבלי לדעת שאני יודעת שאני אלרגית אליהן. הייתי צריכה לנחש שזה יגיע, יומיים אחרי שעשיתי תא גזים לדבורה שניקלעה בטעות למחוז חפצי (תא גזים = לסגור עליה את 2 החלונות ובעודה כלואה בפנים להשפריץ K300 זו בטח אמא שלה שנקמה בי...).
קולות המוניטור שהזכירו לי את השעון המעורר של אבא כשהיה קם, אליי בעודי שוכבת בעריסה, אני מחייכת, הוא מרים ומנשק במצח. מוכנה להישבע שהזיכרון הזה צץ בי, כאילו זה קרה אתמול. מאיפה? אין לי מושג.

דנה נמה דנה קמה
דנה רוצה לאכול
דנה בוכה
מקבלת בקבוק וחיבוק
שקט.
דנה נמה.

ודווקא עכשיו כשאני בלי הכרה, אני כל כך מכירה בשקט! בשלווה! זה היה בלתי נמנע, הייתי צריכה להיזכר איך זה מרגיש. לנוח באמת. לבטא את התחושות שלי באותו הרגע ככה כמו שבא. רעבה-בוכה, עייפה-ישנה, שמחה-מחייכת, מצחיק-מתגלגלת, רואה, מתבוננת, לומדת, מתנסה.
חיה. באמת. כל רגע כל שניה. בלי רצון להוכיח לאף אחד ומתוך אמונה שלמה שאני.... פלא. ככה כמו שאני. ומתוך עילפון החושים, הדבר שהכי בא לי להגיד זה, "דר', ניראה לי שהפנמתי, תירשום שבועיים מנוחה"!

והסיפור המלא:

יש מילים

יש מילים שמפחידות אותי, יש מילים שמכאיבות. הכי אני שונאת את המילה לא. לא שווה, לא טובה, לא יפה, לא מתאימה, לא מעניינית, לא מבינה, לא את... זה אני... אני מסתתרת מפני המילה שמפחידה אותי בורחת למילים אחרות: אהבה, אהבה ללא גבולות, התמסרות, נתינה.
פעם, לפני בערך שמונה שנים הבריחה מהלא הביאה אותי קצת יותר רחוק מהרגיל. עוד סיפור שעוד לא התחיל, נגמר לי בפרצוף, עוד דלת נטרקה, והחלטתי שהספיק לי לא לכל החיים. אני זוכרת שחשבתי עליו בהתחלה, חשבתי שהוא לא מושך בעיני, שאין לי שום דבר במשותף איתו. היה בו משהו שגרם לי קצת לרחם עליו, ואיכשהו, זה הסתדר מצוין עם הבריחה שלי מהלא. אני מנסה להיזכר איך הכל התחיל, ולא כל כך מצליחה. אני לא זוכרת את ההתרגשות, את הרגע הזה שהנשימה נעצרת, אולי הוא פשוט לא היה. הייתי נחושה כל כך לא לשמוע לא שוב לעולם, שכשכולם אמרו לי שזה נראה לא מתאים, המצאתי מילים. המצאתי אהבה, התמסרות נתינה, ברחתי ישר אל מקלט המילים המגוננות שלי. מקלט שבסופו של דבר התגלה כרעוע למדי. עברו 6 שנים וילד, והפערים הפכו מסדקים לתהומות, תהומות של ריחוק בינינו. האהבה הגדולה נתגלתה ככלא, וההתמסרות והנתינה הפכו לשתי משאבות ענק ששאבו את כל כוחותיי. והלא חזר לחיי, בגדול ובפריחה מחודשת. "לא שווה", "לא טובה", "לא מסודרת", "לא אמא", "לא אישה". הפעם הלא המוכר, אויבי משכבר הימים, הביא איתו חבר- "אל". "אל תצאי", "אל תקני", "אל תלבשי את זה", "אל תשכחי" "אל תלכי לשם", "שלא תעיזי לאחר"...
את הלא האחרון אני אמרתי:
-"תני לי רק עוד צ'אנס אחד, בבקשה. אחרי החגים אלך לטיפול, רק קבלי אותי בחזרה"
-"לא."
והיום חזרתי בדיוק לאותו מקום של פעם, עדיין פוחדת מהלא שלי, בדיוק כמו אותה ילדה אז. עדיין בורחת למילים מומצאות, אפילו עדיין אותן המילים. אותה אהבה ואותה התמסרות, ונתינה, המילים שלי. נתלית על מילים, נשענת עליהן, נאחזת בהן בכל כוחי. אבל למילים, אין צבע, אין צורה, אין ריח, אין טעם, אין כלום. הן רק מחשבות, או אולי חלומות, מילים נזרקות לאוויר, אוויר בתוך אוויר, כלום.
אני אוחזת אותן בכף ידי, מהדקת את אחיזתי בהן עד שאצבעותיי מלבינות, וציפורני חורצות חריצים בכף ידי, ואז, כשאני משחררת לאט, אני רואה שבעצם אין שם כלום.

חג שמח.
מכיוון שהסיפור אישי, בהתאם לבקשה בתחילת התרגיל, שתי השאלות אישיות מידי ואני לא רוצה להמציא משהו בדיוני לחלוטין.

אם יש המשך לתרגיל וננתח סגנונות [B]אני יכולה להמציא משהו עם חומרים אישיים שאני מכירה, אבל לא אוטוביוגרפי שלי, שיענה על הדרישות בתחילת התרגיל ובשיעורי הבית.
יש לי בעיה כאשר תחילת התרגיל שואלת על המילים שאני נפלתי בהן ומה אני מתכננת לעשות בקשר אליהן.
השתיקה בסוף מיותרת. תודה על העריכה, זאבה.[/b]

ניקי-נקניקי,
יופי של דבר הבאת פה. ממש סיפור-סיפור!
אהבתי ואף הזדהיתי עם חלקים מסוימים
- וגם את השיר המקורי שימרת יפה ולא איבדת את התחושות הראשוניות שביטאת בו.

מעניין אותי התהליך שעברת -
תארי נא כיצד מן השיר נולד סיפורך?
מה היו הקשיים, או להפך, האם היות השיר גרעין הסיפור הקל על פיתוחו?
ואיזה משתי היצירות חביבה עליך יותר, השיר או הסיפור?
(כן, נכון, כל אחת שונה וכל אמא אוהבת את כל ילדיה, בלה-בלה-בלה),
ובקיצור - מה למדת על תהליך הכתיבה מתוך התרגיל הזה?


כותבים ומשתתפים יקרים,
השוו נא בין שתי היצירות של ניקי, השיר והסיפור - מה דעתכם על השינוי?