שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 12 באוק׳ 2007

1984

זאבה אפורה​(אחרת) • 12 באוק׳ 2007
Whip כתב/ה:

ידע הוא כוח
-------------
מלחמה היא שלום, אמר מי שאמר.


הי וויפ,

"מלחמה היא שלום" - הלא היא אחת משלוש סיסמאות השלטון בסיפורו המופלא והמצמרר של אורוול "1984", כשאחריה באות: "חירות היא עבדות", ו"בערות היא כוח", המופיעות בכל פינה כדוגמא מוחשית ל"שיחדש" המעצב את גבולות המחשבה והביטוי של האזרחים במשטר הטוטליטרי המתואר בספר. מה שעשית לאורוול, ידידי וויפ, הוא שלקחת את המנטרה הראשונה, ויתרת על השניה, והפכת את השלישית. מעניין לראותך מטפל בשלוש הסיסמאות באופן שיטתי.

אני לא בטוחה שהסיפור המד"בי שכתבת עולה על הטקסט המקורי. שתי היצירות עומדות זו מול זו, לכל אחת מהן חוזק משלה.
כיצד הגעת מסיפור אישי על ילדותך לפנטזיה האפוקליפטית?
אני משערת שדרך האיזכור של "דאג וטוני" החלטת לקפוץ על רכבת/מנהרת הזמן, ונפלת למרגלות גדמי עזריאלי בעוד 60 שנים.
מעניין.


זאפ"ו
היילני
לפני 17 שנים • 12 באוק׳ 2007
היילני • 12 באוק׳ 2007
אושינה

"אוּשׁי אוּשׁי אוּשׁינָה
הבובה שלי חולה
היא נפלה מהמיטה
ושברה לה את ראשה.
בא רופא בדק אותה
היא אמרה 'תודה רבה',
הוא אמר 'בבקשה'
אוּשׁי אוּשׁי אוּשׁינָה".

כשהיינו גרים שם ליד הכיכר, היו לנו שכנים, זוג זקן, קלמן וזיוה שהיו יושבים איתנו על הספסל למטה. פעמים רבות ביקרתי בביתם, ובאחת הפעמים קלמן שר לי את השיר הזה. אני חושבת שהוא חיבר אותו בעצמו. לזיוה היה שיער לבן צחור, היא הייתה מהלכת במקל, ואני זוכרת שהיה לה קול נורא מעצבן. קלמן היה גבוה וזקוף ממנה, למרות שסיפרו לי לא פעם שהוא הרבה יותר חולה מזיוה. אולי בגלל זה, אולי בגלל שהיה לו קול נעים והוא תמיד היה מחייך אלי, ואולי בגלל שהוא שר את השיר הזה במיוחד בשבילי, אהבתי אותו מאוד. הרבה יותר משאהבתי את זיוה. אחרי כמה שנים קלמן מת, אבל אני ואבא שלי שבנו לבקר את זיוה. אחר כך גם היא מתה.

היום, המושג 'ילדות' הוא ילקוט של גופות, דמויות עמומות, ותמונות דהויות. את הילקוט הזה אני ממשיכה לשאת על גבי. לפעמים אני מחטטת באחד התאים בו ומוצאת דפים מקומטים, מצהיבים. היום מצאתי את השיר הזה, ואני תוהה מי זו אוּשׁינָה.

הלכתי לבקר במה שהיה פעם הבית של קלמן וזיוה. הבאתי איתי זר פרחים והנחתי אותו לצד הדלת. צלצלתי בפעמון. הדלת נפתחה, ומתוך הבית בקע ריח חריף של התיישנות. הופתעתי לגלות אישה צעירה אוחזת בבטנה בפתח הדלת. לרגע, חלפה במוחי המחשבה שאותה אישה צעירה עשויה לגלות לי פרטים אודות זיוה וקלמן, פרטים שאף פעם לא ידעתי או כאלה שנשתכחו ממני. רציתי לשאול אותה אם היא הנכדה שלהם, אם הייתה לה בובה בשם 'אוּשינה', או אם היא בכלל יודעת מי אני. היא חייכה אלי, ומיד הסבה מבטה לפרחים שלצד הדלת. "הפרחים האלה הם למען מי שגרו כאן פעם",יידעתי אותה. היא הזמינה אותי להיכנס פנימה. היא התהלכה בכבדות, כשהזמינה אותי לשבת והציעה לי כוס תה. עמדתי במרכז חדר המגורים, והתבוננתי בתמונות התלויות על הקיר. תמונה של איש צעיר במדים הסבה את תשומת ליבי. כשהיא שבה עם כוס קטנה וצלחת עוגיות, שאלתי אותה מיהו האיש בתמונה. "הוא יפה, נכון?" שאלה אותי, ואני הנהנתי בחיוב. "האיש הזה זה סבא שלי. הוא מת במלחמה". חייכתי חיוך עצור, וכמעט שרציתי ללכת, עד שהיא בקשה ממני לטעום מהעוגיות שהיא אפתה. התיישבתי על ספות מכוסות בניילון, והשתדלתי שלא להותיר פירורים על שטיח עבה. האישה הצעירה גלתה לי שהיא ובעלה עברו לכאן לפני שנה. הם עלו לארץ לפני שנתיים והסתובבו בכל מיני מקומות, עד שהם הגיעו לכאן. בעלה עובד נורא קשה והיא בקושי רואה אותו, ובגלל שההיריון שלה בסיכון, היא נאלצת להישאר רוב הזמן בבית לבדה.

פניה הלבנים, הצמוקים, חשפו כל נים ווריד שבלט לנוכח המחנק בחדר. היה זה יום חורף, והאישה הצעירה השתעלה קלות. במיוחד כשדברה על הילדה שהיא נושאת ברחמה. כששאלתי אותה אם היא חשבה על שם, היא אמרה שהילדה כנראה תקרא על שם סבתו של בעלה. "אבל זה שם לא כל כך מודרני" היא אמרה בגמגום. גיליתי לה את שמי, והידיעה נסכה בה תקווה. היא שאלה אותי היכן אני גרה, איזה שפות אני מדברת, והתנצלה בפני על שפתה הקלוקלת. "את יודעת, סבא שלי, זה שם בתמונה, הוא היה, איך אומרים את זה? את יודעת מה זה פילולוג?", היא המתינה לאישור, והמשיכה: "הוא למד שפות באוניברסיטה שם, אבל אני חושבת שהוא רצה להיות, את יודעת באנגלית פואט?" "משורר" אמרתי. "כן, משורר. אבל תמיד, אני זוכרת שהוא היה מספר לי, שבמקום מילים של משורר הוא היה כותב מילים של פילולוג". חייכתי אליה, ושאלתי אותה אם היא אהבה את השירים שלו. היא נאנחה ואמרה שהיא מצטערת שלא שמרה אותם, כי עכשיו היא כבר לא זוכרת את המילים. שאלתי אותה אם היא מכירה שירי ערש. "שירים ששרים לילדים לפני שהם הולכים לישון", היא קמטה את מצחה, ואמרה שיש שירים כאלה ברוסית, אבל שהיא רוצה לדבר עם הבת שלה עברית. "אמרתי כבר לבעלי, שבת שלו כבר מהתחלה תדבר רוסית, עברית ואנגלית". ספרתי לה שאני זוכרת שני שירי ערש, ושאחד מהם שמעתי לראשונה מקלמן, האיש שגר בבית הזה לפניה. עיניה נפקחו, היא משכה את שערותיה לאחור, ומזגה לי עוד כוס תה. את הדירה הזו, האישה הצעירה ספרה לי, היא ובעלה שוכרים מידי אדון מבוגר אחד, שספר לבעלה של האישה הצעירה שהוא קנה את הדירה לפני כחמש שנים ממשפחה שעקרה לארה"ב. התבוננתי שוב באיש בתמונה, ואחר כך בפניה של האישה ההרה: "יש לכם את אותם עיניים", אמרתי לה. "נכון. אבל האף הארוך שלי זה מאימא". היא צחקה ובאותה נשימה ספרה לי שאימה נפטרה לפני שנה. ואז היא הוסיפה שגם הכישרון המוסיקלי הוא מאמא. נעתי בספה, ורשרוש הניילון הפר את רגעי השקט הרבים. רציתי לקום וללכת, מיד כשהבנתי שלא אמצא כאן לא את קלמן ולא את אוּשינה.

"כבר מאוחר, הגיע הזמן שאלך", שלחתי את המילים לחלל הריק. האישה הצעירה הביטה בי, אחר השפילה את מבטה, וכשכבר נעמדתי, היא בקשה לשמוע את אותו שיר ערש ששמעתי מקלמן, האיש שגר כאן פעם ושחשבתי שהיה סבא שלה. כתבתי את מילות השיר באותיות גדולות וברורות על גבי דף לבן. הקראתי לה את השיר וביקשתי ממנה לחזור אחרי על כל מילה ומילה. היא שאלה אותי אם 'אוּשינה' זה שם בעברית, אך עיקמתי את פי והנהנתי בראשי לשלילה. "ותגידי, זה קלמן היה משורר?", היא שאלה אותי, ושוב הצטערתי להשיב שאינני יודעת. אחר כך שרתי לה אותו, והתנצלתי על הזיוף. היא אחזה בידי ומשכה אותי לכיוון הפסנתר. היא בקשה שאשיר שוב ושוב את השיר, כשהיא מלווה אותי בצלילים. "אני ארשום לי את התווים, שאני אזכור איך לשיר לילדה שלי". "וכשהבת שלך תשאל על השיר, מה תגידי לה?" הסתקרנתי. "אני אגיד לה שקלמן, גם כן סבא, אבל לא סבא שלה, כתב את השיר הזה כמו משורר". כשעמדתי לצד הדלת ללכת, היא הודתה לי על השיר ועל הביקור. למרות שבאתי לבקר את קלמן ואת זיוה, הבטחתי לה שאבוא לבקר אותה שוב, כשהיא תהיה אמא צעירה. היא חייכה חיוך מנומס ושאלה אם ארצה שתשים את הפרחים שלצד הדלת במים.

עבר זמן ודפקתי שוב בדלת ישנה, זו ששייכת כבר לאדון מבוגר אחד. הדלת נפתחה, ואותו ריח חריף דבק באפי. האישה הצעירה חייכה אלי, הכניסה אותי פנימה והצמידה אותי לגופה. תחושת מחנק אפפה אותי, אבל פרשתי את זרועותיי סביב גופה, כמו הייתי מבקשת לזכור אותה. היא שאלה אם זר הפרחים שבידי מיועד לקלמן וזיוה. חייכתי, הושטתי לה את הזר ואמרתי "מגיע לך מזל טוב". "וזה, זה בשביל הבת שלך" הושטתי לה. ביקשתי לראות את הילדה, והאימא הצעירה ליוותה אותי אל מיטתה. עמדנו שתינו מביטות בה, ושאלתי אותה אם היא שרה לה את שיר הערש. האימא הצעירה לטפה את ביתה וספרה לי שהיא כל ערב שרה לה על אוּשינה. שאלתי אותה אם לביתה יש בובה, ומשהיא הצביעה על בובה מרופדת, לקחתי אותה לידי ושאלתי לשמה. האישה הצעירה חקרה את הבובה, ואז הביטה בי במבט תוהה ואמרה לי שהיא חשבה לתת לביתה למצוא לה שם, לכשתגדל. יצאנו לחדר המגורים. עמדתי מתבוננת בתמונת האיש הצעיר במדים שעל הקיר. האישה הצעירה הגישה לי כוס תה והתבוננה יחד איתי. "הוא בטח היה יודע מה משמעות השם" אמרתי. "אני חושבת שהוא היה רוצה להמציא שם, את יודעת" היא ענתה. שתיתי מן התה והנחתי את הכוס על השולחן. אמרתי לה שהבאתי לבת שלה בובה. האישה הצעירה הניחה את כוסה על השולחן, ומשהבחנתי במבט של הסכמה בעיניה, אמרתי שבעתיד היא תוכל לספר לבת שלה שמישהי עם שם לא כל כך מודרני הביאה לה בובה עם שם עוד פחות מודרני. האישה הצעירה חייכה אלי לפני שיצאתי, ולנוכח הצבע בלחייה סיפרתי לה שכשאני הייתי קטנה הייתי יושבת למטה על הספסל. היא שאלה אותי אם אני יודעת על ילדים שגרים כאן בשכונה, ואמרתי לה שאינני יודעת, אבל מה שבטוח זה שיש כאן לא מעט סבים וסבתות.

בדרך הביתה, ישבתי אני בספסל למטה. הבטתי במדרכה הישרה, ונזכרתי שהיו כאן פעם רצפות מרובעות גדולות שיצאו ממקומן. הן התאימו הרבה יותר לבניינים הישנים. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו אם הוא זוכר את קלמן ואת זיוה. הוא זוכר אותם. את אוּשינה הוא לא זוכר. בדרך הביתה, נשאתי ילקוט קצת יותר קל.

------
הדפסתי את העבודה וחיש מהר שמתי למורה בתא! אני מאוד מקווה שהיא לא חלפה על פניו בשעה 12:00...
רואנדה
לפני 17 שנים • 12 באוק׳ 2007
רואנדה • 12 באוק׳ 2007
זאבה,
נתקלתי בבעיה של קוויני. הקטע שחשבתי עליו נראה לי בלוגיסטי מידי. יצא לי more of the same אבל סיפור שונה.

אם יהיה לי רעיון לסוגה אחרת מהקטע שכתבתי אכתוב אחר כך.
בינתיים שיר הנונסנס שהצעת בתרגיל 4 נכתב בקלות אבל יצא שונה ממה שחשבתי.
שבת מהנה ופוריה לכולם.
Whip​(שולט)
לפני 17 שנים • 12 באוק׳ 2007

תגובה לסיפורי ניקי ואלי7

Whip​(שולט) • 12 באוק׳ 2007
משתי היצירות של ניקי, אהבתי יותר את השניה,
השילוב היפה של השיר והסיפור, בו הסיפורת מבארת ומעשירה וממסגרת את קטעי השיר, מאירה אותם באור שונה, דיבר אליי יותר.
אולי זה רק אצלי, אבל שירה שבאה מאדם שאיני מכיר לרוב סתומה בעיניי, וחוויות גדולות שעבר יכולות להיות לא מפענחות אצלי כלל, אם הן מרומזות מדי (ים סוער, רוח קדים וכו').
אז קצת הסברים וחוויות מפורשות עוזרות לי להבין יותר, תודה icon_smile.gif
ולך, ניקי: אהבתי מאד. המשיכי כך, בסיפורת מעניינת וחושפת ושעושה לחשוב.

ולגבי הקטע של אלישבע...
למרות האמור למעלה...השיר פה דיבר אליי יותר.
הסיפור היה מעט דחוס, חסר נשימה, פסיקים ורווחים,
חוויות שניתכות עלינו בבליל וברצף,
והכל בא לדבר על מסר אחד - שבשיר עצמו עבר באורח ברור ונקי וצלול יותר.
כן, גם בקריאה שניה ושלישית דעתי היא שדווקא פה אהבתי יותר את המסגרת ה'זן'-ית, הפשוטה והתמציתית של השיר.

ואלישבע....את כותבת יפה. אוהב לקרוא אותך, בין אם בשיר ובין אם בסיפור. מחכה לסיפורים הבאים שלך!
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 14 באוק׳ 2007

היה שווה

זאבה אפורה​(אחרת) • 14 באוק׳ 2007
היילני כתב/ה:
אושינה
"אוּשׁי אוּשׁי אוּשׁינָה
הבובה שלי חולה
היא נפלה מהמיטה
ושברה לה את ראשה.
בא רופא בדק אותה
היא אמרה 'תודה רבה',
הוא אמר 'בבקשה'
אוּשׁי אוּשׁי אוּשׁינָה".[/color]


היי-לני!
אני שמחה שלחצנו עליך קצת, אחרת היית נשארת נישאת על זרי הדפנה של אותיות האהו"י ולא היינו זוכים לסיפור "אושינה".
תודה על המאמץ והחוויה.

שאלות:
האם יש קשר בין שני הסיפורים?
האם בכתיבת סיפור חדש לגמרי אין איזו התחמקות מן המטלה? האם אפשר לכתוב סיפור אחד מתוך שני רעיונות כה שונים?
האם יש דרך לספר סיפור רגשי שהוא גם שעשוע לשוני-אינטלקטואלי?

הערות:
על אף הנושאים הרגשיים אני חשה בריחוק מסוים, בקרירות ספרותית. מבחינתי לא מדובר על חיטוט בקרבייך, גם אין זה חשוב לדעתי אם אמת או בידיון נכתבו, אבל הסיפור, על אף שהוא מעניין וכתוב היטב, מרפרף מול עיני כמטחווי אצבע, נוגע-לא-נוגע, זורק לי פיתיון ואז בורח ממני. התחברתי רק בנקודות מסוימות, במיוחד לסבא קלמן ושירו המיסתורי, אך הרגשתי שביד אחת את מקרבת אותי, הקוראת, לסיפור, וביד השניה את מרחיקה אותי.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 14 באוק׳ 2007

תחבולות

זאבה אפורה​(אחרת) • 14 באוק׳ 2007
רואנדה כתב/ה:
זאבה,
נתקלתי בבעיה של קוויני. הקטע שחשבתי עליו נראה לי בלוגיסטי מידי. יצא לי more of the same אבל סיפור שונה. אם יהיה לי רעיון לסוגה אחרת מהקטע שכתבתי אכתוב אחר כך.



לרואנדה ולקוויני,
אני בטוחה שלא רק אתן מתחבטות בסוגיה זו.
נראה לי שעלינו לחלוק תחבולות כתיבה שיעזרו לנו להתגבר על בעיה זו.

הנה שתי תחבולות פרי תרומתי הצנועה:
1. בניית דמות בדיונית שיש בה מכם אבל אינה אתם. דמות זו יכולה לדבר בגוף ראשון אך יהיה לכם קל יותר לכתוב עליה באופן משוחרר אם תתיחסו אליה בגוף שלישי.
למרות שאתם מזדהים איתה אתם מנותקים ממנה ונותנים לה "חירות ספרותית".
השתתת הסיפור על גיבור מרוחק מעט מאפשרת "להתעלל" בו ספרותית, ולהתרחק מן "האמת" של מה שאכן קרה באופן מדוייק במציאות לטובת "אמת ספרותית".

2. בחירת סוגה/ז'אנר שונה לחלוטין, כפי שהצעתי לקוויני.
למשל סיפור מתח בלשי המתרחש בקהילה רוחניקית ואשר נסוב דווקא על מרידיאנים וליחות... יכול לתת טוויסט מעניין ובעיקר לשחרר אותנו מן המחוייבות לידוע מראש.
גם ככותבים התייחסו אל עצמכם כקוראים, והפתיעו את עצמכם.

אשמח לקבל עוד תחבולות ודרכים לצאת מן הפלונטר.
אפרסם הצעות אלו גם בשרשור שעת הקבלה למען יהיו בעזרינו גם בשיעורים הבאים


בהצלחה,
זאבה
היילני
לפני 17 שנים • 14 באוק׳ 2007

Re: היה שווה

היילני • 14 באוק׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
היילני כתב/ה:
אושינה
"אוּשׁי אוּשׁי אוּשׁינָה
הבובה שלי חולה
היא נפלה מהמיטה
ושברה לה את ראשה.
בא רופא בדק אותה
היא אמרה 'תודה רבה',
הוא אמר 'בבקשה'
אוּשׁי אוּשׁי אוּשׁינָה".[/color]


היי-לני!
אני שמחה שלחצנו עליך קצת, אחרת היית נשארת נישאת על זרי הדפנה של אותיות האהו"י ולא היינו זוכים לסיפור "אושינה".
תודה על המאמץ והחוויה.

שאלות:
האם יש קשר בין שני הסיפורים?
האם בכתיבת סיפור חדש לגמרי אין איזו התחמקות מן המטלה? האם אפשר לכתוב סיפור אחד מתוך שני רעיונות כה שונים?
האם יש דרך לספר סיפור רגשי שהוא גם שעשוע לשוני-אינטלקטואלי?

הערות:
על אף הנושאים הרגשיים אני חשה בריחוק מסוים, בקרירות ספרותית. מבחינתי לא מדובר על חיטוט בקרבייך, גם אין זה חשוב לדעתי אם אמת או בידיון נכתבו, אבל הסיפור, על אף שהוא מעניין וכתוב היטב, מרפרף מול עיני כמטחווי אצבע, נוגע-לא-נוגע, זורק לי פיתיון ואז בורח ממני. התחברתי רק בנקודות מסוימות, במיוחד לסבא קלמן ושירו המיסתורי, אך הרגשתי שביד אחת את מקרבת אותי, הקוראת, לסיפור, וביד השניה את מרחיקה אותי.


צהריים טובים מגיסטרה לופינה,

אתחיל בזה שאומר שאת נראית נהדר היום!
על אף שהיית חיננית (לעילא ולעילא) במערומיך, אותיות האהו"י הולמות אותך מאוד icon_smile.gif

הרשי לתאר את תהליך היצירה - תוך כדי אענה על שאלותיך. הבנתי מהר מאוד שמהסיפור הראשון לא אצליח ליצור סיפור "רגשי" יותר, או כזה שמתמקד בנושא השיעור, קרי ב"ליפול על המילים". לקחתי את ההערות שקיבלתי לתשומת ליבי, ואני חושבת שאוכל לפתח רעיונות מסוימים, אבל באופן שכנראה ירחיק לכת מנושא השיעור המקורי.

התחלתי לכתוב את 'אושינה' והפסקתי באמצע. חשבתי ששוב אני מתרחקת (מנושא השיעור). הכרחתי את עצמי להתמקד ברעיון, כפי שהצגת אותו, של מילים שנופלים אליהן שוב ושוב אך לבסוף משתחררים מהן. שלושה נסיונות כאלה עלו בתוהו: בכל אחת מהפעמים, התחלתי לכתוב על גבי דף לבן, וכבר בשורות האחרונות של הדף חזרתי לקרוא את הכתוב, ומשהחלטתי שזה חרא (מה ז"א חרא? חרא לטעמי, כמובן) קימטתי את הדף והשלכתיו לפח. אחד הניסיונות הללו כלל התרחקות מעטה מהנושא, או הפשטה: למשל, התחלתי לכתוב על אישה צעירה שהייתה נופלת על המילה 'פולחן', כשדברה על מצוות פולחן ועל אלוהים, ולמרות השינויים שעברה ואחד מהם הוא התרחקות מהדת, היא עדיין נופלת על אותה מילה, אמנם בהקשר אחר, למשל כשהיא מדברת (או ביתר דיוק מרצה) על התעללות בבע"ח ועל מדוע אין לאכול בשר. משהו כמו אותה גברת בשינוי אדרת. אבל, כאמור, זה יצא חרא. ולצורך העניין, אני המבקרת הגדולה של עצמי, ואני לא אציג למישהו זולתי משהו שאני לא שלמה איתו או לא חושבת שהוא איכשהו טוב או בעל פוטנציאל.

התייאשתי מהניסיונות האלה. הרגשתי מה שהרגשתי פעמים רבות בעבר: מחסום יצירתי. הבנתי שאני מרגישה כך כשאני מצמצמת את עצמי לרעיון הפשוט (לכאורה): למצוא מילה שאני, היילני, או הדובר/ת בסיפור, נוטים להשתמש בה הרבה, אך משתחררים ממנה לבסוף. אז חזרתי לסיפור של אושינה. וסיימתי אותו. ועוד לפני שערכתי אותו, הרגשתי שהפעם יש לי משהו טוב ביד. הרגשתי כך גם עם הסיפור הראשון.

הסיפור הזה שונה מהסיפור הקודם. בסיפור הראשון מתוארת חווית נפילתן של אותיות אהו"י על מילים. האותיות הן הדמויות. הגדרת את הסיפור כשעשוע לשוני-אינטלקטואלי. אולי. בסיפור השני הדוברת נופלת על השם 'אושינה' ומבקשת להכיר אותו. אולי כך היא תוכל להשתחרר ממנו, או מהתהייה עליו. היא חושבת שע"י ביקור בבית המחבר היא תוכל לדלות פרטים. בהתחלה, היא מאוכזבת כשהיא לא מוצאת שרידים (ביולוגיים, ישירים) מקלמן - כותב השיר 'אושינה'. אני יכולה להכנס כאן לניתוח ספרותי (אבוי), אבל אני אמנע ממנו, כי הרבה יותר נעים ונחמד כשמשאירים סימני שאלות ונותנים לקוראים לפרש כראות עיניהם (להאכיל בכפית זה פוי). אבל, חשוב לציין, לצורך העניין, שהדוברת לבסוף משתחררת מהמילה, מהשם כשהשיר מורש למישהי אחרת, וכשיש בובה שתקרא 'אושינה'. במובן הזה הסיפור מתאר נפילה על מילה והשתחררות ממנה. על דרך השוני בין הסיפורים, נגלה גם הדימיון: בראשון, א' מבקשת להשחרר מהמילים, אך לא מצליחה, ואילו בשני, הדוברת מנסה להשתחרר מהשם 'אושינה', והיא אכן מצליחה. מהסיפור הראשון לא הייתי יכולה להניב את הסיפור השני. כל אחד מהם עומד בפני עצמו. מה גם שבקשת שאכתוב סיפור חדש, אז כך עשיתי. כן, אותיות האהו"י התעופפן להן ממני (לא באמת), כי על הסיפור הראשון אפשר עוד לעבוד.

קרירות ספרותית, מה? אני מבינה מה את אומרת, אני פשוט תוהה על הגבול המטושטש הזה של קרבה והתרחקות. למשל, אם הייתי כותבת משהו כמו "כשהבטתי בתמונת האיש במדים שעל הקיר דמעות חנקו את גרוני כשנזכרתי בקלמן ודימיתי אותו לנגד עיני" או "התקנאתי בילדה שכעת תהיה לה בובה בשם 'אושינה'" או "...ואני תהיתי אם קלמן היה פילולוג בעצמו" - אם הייתי כותבת כך, האם הייתי מקרבת את הקוראים? יתכן, השאלה היא באיזה מחיר. לא במחיר האסתטיקה. והשורות הללו הן הרבה פחות מוצלחות: ערכן נמוך, בעיניי. אם יש לך הצעות עריכה, כמובן שאשמח לשמוע. גם אשמח לשמוע עם אחרים/ות גם כן הרגישו בריחוק הזה.
היילני
לפני 17 שנים • 14 באוק׳ 2007
היילני • 14 באוק׳ 2007
דרך אגב, עוד קודם לכן שיניתי מעט את הפסקה לפני האחרונה :

עבר זמן ודפקתי שוב בדלת ישנה, זו ששייכת כבר לאדון מבוגר אחד. הדלת נפתחה, ואותו ריח חריף דבק באפי. האישה הצעירה חייכה אלי, הכניסה אותי פנימה והצמידה אותי לגופה. תחושת מחנק אפפה אותי, אבל פרשתי את זרועותיי סביב גופה, כמו הייתי מבקשת לזכור אותה. היא שאלה אם זר הפרחים שבידי מיועד לקלמן וזיוה. חייכתי, הושטתי לה את הזר ואמרתי "מגיע לך מזל טוב". "וזה, זה בשביל הבת שלך", הושטתי לה קופסה עטופה בנייר צלופן. עיניה הבריקו כשהיא נשאה את כליי. ביקשתי לראות את הילדה, והאימא הצעירה ליוותה אותי אל מיטתה. עמדנו שתינו מביטות בה, ושאלתי אותה אם היא שרה לה את שיר הערש. היא ליטפה את הרכה וספרה לי שהיא כל ערב שרה לה על אוּשינה. שאלתי אותה אם יש לה בובה, ומשהיא הצביעה על בובה מרופדת, לקחתי אותה לידי ושאלתי לשמה. האימא הצעירה חקרה את הבובה, ואז הביטה בי במבט תוהה ואמרה שהיא חשבה לתת לביתה למצוא לה שם, לכשתגדל. יצאנו לחדר המגורים. עמדתי מתבוננת בתמונת האיש הצעיר במדים שעל הקיר. האישה הצעירה הגישה לי כוס תה והתבוננה יחד איתי. "הוא בטח היה יודע מה משמעות השם" אמרתי. "אני חושבת שהוא היה רוצה להמציא שם, את יודעת" היא ענתה. שתיתי מן התה והנחתי את הכוס על השולחן. אמרתי לה שמצאתי לנכון להביא לבת שלה בובה. היא הניחה את כוסה על השולחן, ורגע של שקט השתרר כשהבטנו זו בזו, "בעתיד תוכלי לספר לבת שלך שמישהי עם שם לא כל כך מודרני הביאה לה בובה עם שם עוד פחות מודרני". האימא הצעירה לוותה אותי אל הדלת. היה זה יום קיץ וסיפרתי לה שכשאני הייתי קטנה הייתי יושבת למטה בספסל. היא שאלה אותי אם אני יודעת על ילדים שגרים כאן בשכונה, ואמרתי לה שאינני יודעת, אבל מה שבטוח זה שיש כאן לא מעט סבים וסבתות.