אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 5: החורף כמשל.

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 31 בינו׳ 2008

שיעור 5: החורף כמשל.

זאבה אפורה​(אחרת) • 31 בינו׳ 2008
למושכים בעט ולדופקים במקלדת השלום והברכה,
לאור ההפצרות, האיומים, התחנונים וכל השאר, אני זורקת לנו כאן טריגר נוסף, פתיון שמי יודע איזה דגים יעלה בחכותינו המחלידות (אולי רק נעל חצי רקובה?)
הפעם בלי הקדמות ארוכות, בלי ציטוטים ספרותיים שיובילו לכאן או יסבכו חלילה לשם.
פשוט חורף.
חורף כזה לא זכור לי מאז חזרתי לארצנו הקטנטונת והחמימה בדרך כלל.

אקיביצר, והרי התרגיל:
נושא: החורף כמשל.
סוגה כללית: פרוזה (משכתי ידי מן השירה) אוטוביוגרפיה / בדיונית.
אורך: 500 מילים.
הנחיות כלליות: שם מקורי, שפה אותנטית, פתיחה-גוף-סיום. ושתפתיעו אותי.
מועד אחרון לפרסום לפני תגובות: 10.2.08

יאללה, נראה אותכם, בכיינים.

המורה זאבה (במיל.)
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 31 בינו׳ 2008

Re: יששששששששששששששששש

זאבה אפורה​(אחרת) • 31 בינו׳ 2008
פרלין כתב/ה:
היא חזרה icon_biggrin.gif


קודם מריעים בשמחה ואח"כ מה? מייבבים בתסכול?
בואו נראה אם פיכם וליבכם שווים,
ומה הם שווים.

פרלין,
ילדת-פלא שכמותך, שנסי-נא מתנייך ותני לי בראש!
ריפרף
לפני 16 שנים • 2 בפבר׳ 2008
ריפרף • 2 בפבר׳ 2008
סערה. אני רוצה להרים מפרשים, לפתוח את כל החלונות, לתת לה כולה להכנס פנימה, לעמוד שם ערום לכמה דקות, להרטב מהרוח, שתנשב עלי עלי כמו על העצים בחוץ שנאחזים בשורשים בכל הכח, לעמוד ככה ולקפוא מקור. ואז לסגור את החלונות, הוילונות ולהכנס איתה מתחת לשמיכה.
ריפרף
לפני 16 שנים • 2 בפבר׳ 2008
ריפרף • 2 בפבר׳ 2008
נפלט. לא יכולתי לעצור את זה את אני אלך עכשיו הביתה להכין שיעורים זאבה
התבגרות מאוחרת
לפני 16 שנים • 2 בפבר׳ 2008
התבגרות מאוחרת • 2 בפבר׳ 2008
לא חושבת שזה יפתיע, אין ממש פתיחה -גוף - סיום וגם השפה לא ממש אותנטית, אבל זה מה שיצא לי.


מטריה סגורה

בגיל 61 התחיל החורף. אני זוכרת את הגשם הראשון, בעלי אמר שזה רק טפטוף והסתיו יימשך עוד שנים רבות.
'תמיד החורף מתעכב, עד שכבר לא מאמינים שהוא יבוא'
'כן, בימינו החורף מתעכב כל כך, כל שנה נדמה שהוא מתאחר. בתחילת המאה, הגשם היה מגיע כבר באמצע הקיץ.'
ואז שתקנו, מביטים זה בזו בעיניים קטנות יותר, ממוסגרות בקמטים. השקט בחדר השינה האפלולי היה מלא כמעט. שמעתי את תקתוק השעון שקיבלנו מהורי, מן הסלון.
שתקנו והקשבתי לתקתוק. שמעתי את נשימותיו, וזכרתי שככל שמתמשך תקתוק השעון, כך מתמעטות הנשימות. הבטתי במסדרון האפל. הילדים רצו שם עם הכלבה, מול עיני, בסרט שחור לבן, איטי ואהוב, חרוט בשריטות והבזקים לבנים. נעולים במגפי גומי מבריקות, רטובות במים ובוץ ושבבי עשבים ירוקים. זה היה חורף אחר. יכולתי לשמוע את צחוקם המתוק מהדהד בין הקירות הרפויים.
בסתיו למדתי רפואה סינית בחדר מואר בכתום של שקיעה והמורה הסביר שבחורף, שהוא העונה של היין, על האדם לדעת לקבל. עליו לרסן את רצונותיו ולנהוג כמו כולם התמלאו זה מכבר.
הכאב בחזה החריף לרגע ואז התמתן, וידעתי שהגשם הזה הוא מבשר אמיתי, וידעתי את שיבוא אחריו.
הזרעים באדמת רחמה של ביתי כבר נבטו זה מכבר וצמחו לילדים חלקי שיער, צלולי עיניים.
הממתקים בארון המטבח, מחכים להם בקערה צבעונית, עטופים בצבעים בוהקים של לונה פארק.
צלצול הטלפון קטע את הנשימה. היא ביקשה שאגיע למרפאה מחר ודאגה בקולה. הבטתי בו. עיניו אמרו אהבה ופחד.
למחרת במרפאה היא סיפרה לי והציעה שאקח מטריה וטיפטוף כימי אך תוך הוריד. אי אפשר לנתח, היא אמרה, אפשר רק לאבד שיער, וכשיגיע האביב הבא החורף שלי כבר ייתם.
בתוכי היה שקט. זכרתי את נשימותיו בליל אמש ואת עיניו היפות. אצבעותיו הקמוטות שאחזו בחום בידי הרגיעו ועטפו אותי בשמיכה חמה, כמו שאמא עוטפת תינוק בחיקה.
יצאתי אל חדר ההמתנה הלבן וכשפסענו אל היציאה מהבניין אמרתי לו שראיתי ברק כשהייתי בחדר הרופאה והוא שמע אז את הרעם, שהתגלגל בגופו והדהד בעמוד שדרתו, מרעיד את ברכיו.
יצאנו אל הרחוב המוכר, שהשתנה ללא הכר בשנים שחלפו, אבל העגלה של מוכר הבייגלה הייתה עוד שם. קנינו עוגות גבינה בסירופ, עטופות במפית נייר דקה. הוא החזיק את העוגה בידו האחת, וידו השניה שלובה בזרועי.
'עכשיו רק נובמבר' אמר בלחישה רכה. 'אפריל עוד רחוק כל כך'
הלכנו בגשם, נרטבים מהטיפות המתגברות, והמטריה מונחת סגורה בתוך התיק.
בבית הוא מתח את השעון ארוכות, מנסה להאט את תיקתוקו, מגיש לי סוכרית דבש מקולפת מן הקערה שבארון המטבח. ממתיק אותה באהבתו כשהניח אותה על לשוני.


בסוף מרץ, בהוספיס, הסופות של החורף כבר חלפו והיא שכבה במיטתה, עיניה פקוחות, פונות אל עבר החלון. לא ידעתי אם היא מביטה בעננים. לא ידעתי אם היו אלה ענני המורפיום או ענני הזכרונות שהשתקפו בעיניה. בבוקר ירד המלקוש וטיפות גשם זלגו על הזגוגיות כמו על לחיי החמות. סיפרתי לה שהילדים יבואו בערב וקילפתי סוכרית דבש. נשקתי לסוכריה והנחתי אותה על קצה לשונה. היא הפנתה את ראשה אלי ועיניה חייכו כמו קרן שמש חמה. הקשבתי לנשימותיה , מתחמם ממבט עיניה כאילו הייתה זו הפעם האחרונה. גם כשנעלמה קרן השמש ההיא ועיניה כבו, לא פסק תקתוקו של השעון ומן האדמה שבחצר ההוספיס עלו אדים רכים של אביב.
flashback{ג"ו}
לפני 16 שנים • 3 בפבר׳ 2008
flashback{ג"ו} • 3 בפבר׳ 2008
מתי יוצא העשירי לחודש?
בחוץ אמנם גשום רוב הזמן, אבל אצלי בצורת
.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 4 בפבר׳ 2008

בלי תירוצים

זאבה אפורה​(אחרת) • 4 בפבר׳ 2008
למוזר לקרוא לך צ'ארלי,

פעמים יבש זה טוב מאד.
הגשם חלף עבר לו - בינתיים,
והשמש מאיר את הלב והנוף.
אם התייבשו מעיינות יצירתך נדאג לזבל אותך למען תפרי ותפרחי.

זבל אורגני, כמובן.
פרלין​(נשלטת){ש}
לפני 16 שנים • 7 בפבר׳ 2008

סיפור של חורף

פרלין​(נשלטת){ש} • 7 בפבר׳ 2008
"כבר נהיה לי ארוך מדי החורף הזה", הוא אומר לי כשאנחנו קמים בבוקר. אני פותחת את העיניים שלי ישר לתוך הפרצוף שלו, הגדול. הוא מסתכל בי ברצינות כזו, שאני מיד עוצמת אותן בחזרה.
"רוצה קפה?" הוא שואל, מטלטל אותי קצת. אני מפחדת לפקוח את העיניים ורק מניעה את הראש מצד לצד.

אנחנו גרים ביחד כבר שלושה חודשים. בדירה הכי קרה בעולם. קר ללכת לשירותים, קר לשטוף כלים, קר לצאת מהמיטה. יש אזורי קור מאיימים מחוץ לפוך, מקפיאים. בלילה הוא נדחק אלי, מקרר אותי בידיים הגדולות שלו. מחמם אותן מתחת לשדיים שלי. "כמה את חמה!"

הוא מכריז מלחמה על הקור. אני נמלאת הערצה למרץ שלו. הידיים שלי קפואות ואני נושפת בהן בזמן שהוא הולך מחדר לחדר ותולה סדינים על הקירות. "בשביל הבידוד". אנחנו קונים באינטרנט תנור נפט שמדיף ריח חריף מדי. אנחנו לא יכולים לסבול את זה ומוכרים אותו לזוג מתנחלים, לחימום הקרוון שלהם. יש לנו תנור קטן, גדול, גדול יותר ורדיאטור. אנחנו ישנים עם שתי שמיכות פוך.

אנחנו מתחילים להתעייף מהמאמץ. הוא מתחיל להשתגע.

בוקר אחד הוא מעיר אותי בקפיצות. יש לו תחושה של נימול. "אני אומר לך, מותק. קפאתי." הוא קופץ ליד המיטה ומרעיד אותה. אני מנסה לאחוז בתודעה הצפה שלי, להתעורר. הוא מביט בי מודאג, מתנשף: "זה לא עובר, מותק. זה לא עובר." השמש מאירה בחלון. יום חורף יפה דווקא. אני מראה לו ומציעה לו לצאת למרפסת. כשהוא יוצא, אני נשכבת, מותשת. השמיכות לוהטות עדיין מחום גופנו המשותף.

בערב הוא מגיע לבוש במעיל מנופח. בצבע טורקיז. הידיים שלו כחולות מן הקור. העור הכהה שלו חיוור.
השפתיים שלו רועדות כשהוא מנשק אותי, אני ממהרת להכין לו תה. "לא קר לך?" הוא שואל אותי ומביט בי במבט כזה שגורם לי כמעט לבכות. "לא כמוך." אני מלטפת לו את הראש. הוא נראה רדוף. "קר לי." "אני יודעת."

אנחנו ממשיכים להילחם. הפעם אני החיילת הראשית. ההוגה, המבצעת. הגנרלית. הוא יושב ורועד רוב היום. צמוד לתנור. אני מכסה את הקירות בשטיחים במקומם של הסדינים. אני קונה מפזר חום בדמות מאוורר. אני מוסיפה לנו שמיכת צמר. אני מכינה תה עם קינמון וג'ינג'ר לאורך היום כולו. אני קונה תנור לאמבטיה. אני מנגבת לו את הדמעות לפני שהן הופכות לנטיפי קרח ויורות עצמן אל הרצפה. אני בקושי נושמת כשהוא נצמד אלי בלילה. הקור מחלחל אלי דרך השכבות. הוא קר. קפוא. הוא החורף כולו.
"קר לי, מותק. נורא."
"אני יודעת."

רק כשאנחנו שוכבים הוא מפשיר מעט. זו משימה נוראית בשבילי ואני בקושי עומדת בה. כמו לצלול לתוך אגם קפוא. העורקים שלי מתכווצים בהתנגדות כשאני מכניסה אותו אלי. הוא קפוא בתוכי, הזין שלו נציב קרח, הידיים שלו שלגיות על עורי. צמרמורות מתפשטות לאורך העורף שלי ובמורד הגב. אני רועדת כשהוא מתנשף. אני רועדת כשהוא מנשק אותי. אני מניחה את השמיכה מעלינו, עוטפת את גופינו הארקטיים. אני מתקשה לנשום. ובכל זאת, אני אומרת לעצמי, רק בשביל לראות את השפתיים שלו מוורידות, רק בשביל לראות את העור שלו מתכהה. אני לוחשת לו: "אני אוהבת אותך" רועד, אבל הוא לא שומע. רעש הקרחונים שנמסים בתוכו מכסה על קולי.

בשנייה שהוא גומר, הוא קופא שוב. הוא לוחש: "קר לי, מותק. קר לי כ"כ." ואומר: "את חושבת שאני הולך למות?" ומוסיף: "לפחות אני איתך." ואחרי דקה: "אני אוהב אותך, את יודעת?"

ואני קמה ומכסה אותו. מכינה עוד בקבוק חם. ועוד תה. צ'אי. מרק.

ומחכה לאביב.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 7 בפבר׳ 2008

הללויה

זאבה אפורה​(אחרת) • 7 בפבר׳ 2008
הללויה להיענות על אף ולמרות הכל!
(מבינה שכל שאר התלמידים קפאו בינתיים)

ז. מחכה ומאריכה את הדד-ליין עד הפשרת השלגים,
ובינתיים מבררת לגבי אמצעי הפשרה קיצוניים...