השפלה- הכרחית בסשן?

אנדרפוט • 21 ביוני 2008

אני דווקא חושב ש - כן.

מיתוסית​(שולטת) • 21 ביוני 2008

זה מובן מאליו, אבל איך היחס אליך? איך אתם קוראים אחד לשני?

יש לי כ"כ הרבה מה להגיד

ביג-אן • 21 ביוני 2008

אני בכלל לא משתמשת בהשפלות מילוליות - אני פשוט לא פונה בשמו, נותנת פקודות. תן , קח, תביא , תעשה,
משנה את גווני הקול, פעם לחישה, פעם מרימה, פעם מביטה ושותקת . הוא כבר יבין את מקומו.
אני חושבת ששליטה בכח השתיקה- יכולה להביא עוצמות הרבה יותר גדולות ממילים שאפילו העבדים בעצמם לא מאמינים בהם כמו - טיפש אפס -מטומטם וכ'ו-
ובעיקר אם אני בוחרת אותם- חכמים חמודים ומוצלחים.
השליטה בעיני חייבת להיות אירוטית, ואני חייבת להנות מהנוכחות של העבד המבצע, כגבר שגונב רגעי חסד עם אישה- מלכה-
לכן השפלות מילויות רב הזמן הן סתם טרנאוף- משוחק ולא באמת שיכול לחבר אותך כמלכה ואותו כעבד לשירות ולחיבור המלא של שניים בהבדלי מעמדות.

עם זאת ויש יוצאים מן הכלל- אם מדובר בעבד-משרת שאינך באמת מכירה, וכל שהוא זקוק זה השפלות ובתמורה ינקה ביתך או כל סיכום אחר אני יכולה להבין את המילים כמו אפס וכ'ו. וגם אז זה יהיה כתגמול עבורו ולו כחוויה מרגשת עבורי.

ודבר אחרון חביבון-השליטה מראש ניתנה בידי המלכה, העבד מראש כנוע, היופי ש לה לכה מראש אדיר ועוצמתי. המילים הריקות רק מורידות.
יש דרכים נפלאות- נהדרות לשלוט מבפנים- הרבה הפתעות, הרבה שינוים, הרבה חום שבא לפני הרבה קור, משחקים רגשיים ועוד.
אם חשוב לך נורא לשמוע שהוא אפס, תני לו להגיד לך את זה.. בתמורה לשאלה שלך..
לאט לאט תראי כמה אנרגיות מיותרות את חוסכת.

James Bondage​(מתחלף) • 21 ביוני 2008

מה שהוא אמר. מלקרוא את התגובות, הרושם שמתקבל אצלי שהדיון הזה נסוב בעצם על ההגדרה של שליטה ולא על השפלה.

יש את מחנה "שליטה מתבטאת בציות של הנשלט/ת", ובמחנה הזה נראה לי שהשפלה משחקת תפקיד יותר משמעותי

ויש את מחנה "שליטה מתבטאת בהעדר יכולת התנגדות של הנשלט/ת" שם נראה שהשפלה היא יותר turn off מאשר עוזרת.

אישית, אני במחנה השני משני הצדדים, באופן כללי. כמובן שהכימיה היא הדבר הכי חשוב וגם שילוב של ציות עושה את הדברים יותר מעניינים ומהנים. אבל ככלל, אני במחנה השני.

מיתוסית​(שולטת) • 21 ביוני 2008

ביג אן, תודה על ההשקפה המעניינת שלך שהוסברה בצורה מאירת עיניים.
אז כמו שאמרתי, כנראה שזה משמש באמת לסוג של שליטה שהיא יותר רכה, אירוטית, של הערצה וסגידה.
לעומת זאת, כנראה מי שמתחבר לחוסר אונים, הכאבה, הכרחה- יתחבר יותר להשפלה, לא?

daniel222 • 21 ביוני 2008

השליטה היא שליטה אירוטית והיא הרבה יותר בתנועות ומגע מאשר במילים.
פשוט בשמות שלנו.
וזה לא בהכרח נכון שמי שאוהב חוסר אונים וכאב אוהב גם השפלות.
בשליטה אירוטית חוסר אונים עם כאב מסויים יכול להיות מדהים.
אין שום קשר בין זה לבין השפלות.

SPENKY{שייכת} • 21 ביוני 2008

זה כמו שתשאלי אם הצלפות הכרחיות בסשן. לסשן יכולות להיות כל כך הרבה פנים, צבעים, ריחות .
אם הוא מסתייג מהשפלות אפשר לעשות כל כך הרבה דברים אחרים לא? (הפסד שלו..) העסק שלנו מגוון מספיק בשביל שתוכלי לא להשתמש בהשפלה ועדיין יהיה מדהים.

James Bondage​(מתחלף) • 21 ביוני 2008

חבל שכברת סיכמת את השאלון שלך -- הנה לך שאלה למחקר הבא

(התשובה שלי: נראה לי שדווקא להיפך)

התייחסות

סיסיבוי • 21 ביוני 2008

לדעתי כדאי לבחון את הדיון הזה באור רחב יותר. מהם גבולות יחסי שליטה-כניעה בכלל מבחינה נפשית או גופנית? אני לא מתכוון למגבלות הפורמליות של החוק אלא בדיון תיאורטי על גבולות העונג עצמו.
אחד הפרדוכסים המרכזיים ביחסי שליטה-כניעה הוא עקרון העונג ההדדי. כאשר נשלט רוצה לחוש מושפל או מוכה או נחות והשולט מספק לו את התחושות האלו, בכל דרך שלא תהייה, הרי תמיד נותרת פתוחה התהייה מה המניעים של העשיה עצמה. הרי אם השירות הוא הדדי, אם המניע למעשה המשפיל והכואב ביותר הם עינוג האדם שנמצא בעברו השני של הקשר, הרי נראה לפחות שהעשייה עצמה היא מוסרית. אחד האידיאלים שעומדים לעיני חברים רבים בקהילה הזאת היא אידיאל האוטונומיה האישית לנהל את חיינו כפי שאנו רוצים. חלק מאיתנו יצאו למאבקים על כך.
אך מה אם נשלט מבקש שיפגעו בו באמת? מה אם נשלט דורש, לצורך הנאתו והעינוג העצמי שלו, שיבצעו בו מעשים הרסניים ? מבחינה מסויימת, על פי עקרון העינוג ההדדי, אם מעמישהו מתענג מלבצע מעשה הרס ומישהו מתענג מכך שהוא נהרס על ידי זולתו הם עדיין נמצאים בתוך הלוגיקה של האוטונמיה האישית ועקרון ההדדיות להחליט על הנאותיהם בעצמם כמו כל החלטה אחרת. מצד שני אנו יודעים שיש לנו עוד מרכיבים מעבר לעונג עצמו, יש בנו את העין המתבוננת של החברה, את המעצורים, את המוסר ולפעמים את החמלה, אדנותית ככל שתשמע, לחשוב שמה שאתה חושב שטוב בשבילך הוא למעשה רע עבורך ולכן אתה צריך תיקון.
למען האמת, כאשר אדם רוצה שיבזו וישפילו אותו, הוא רוצה שמי שיעשה את זה יעשה כן מתוך בוז אמיתי והנאה אמיתית מהיכולת שלו לבזות ולהשפיל אדם, להתגבר על ההתנגדות של האגו שניצב מולו. קוראים את זה בעיקר בסיפורי פנטזיה קשים שכותבים בד"כ גברים. למוסר אין ריבונות בתחום הפנטזיה, כיוון שהמוסר מתעסק רק בפעולות של אדם ביחס לחברו או לסביבה, אבל מה הגבול כאשר מתייחסים למעשים ממש? איך אני יכול לגרום לעונג לאחר מתוך ביזויו המוחלט והתענגות על הריסתו? כיצד אני נמדד מבחינה מוסרית בתוך סיטואציה שבה מתהפכים היוצרות: כאב = עונג , השפלה = הנאה, ביזוי = עילוי?
אני לא חושב שטענות מסוג "אסור להשפיל בכל מקרה" תקפות בעולמינו רק מתוקף העובדה שאין להן עמדה גבוהה יותר מאשר טיעונים וניליים לגבי הלגיטימיות של קיום יחסים סאדו-מזוכיסטים בכלל. אני חושב שיהיה מעניין לבחון את העולם הסאדו-מזוכיסטי דרך פריזמה של עולם המוסר ולבחון את המשמעות של הקשרים האלה. אני חושב שנסיונות כאלה נעשו גם על ידי דה-סאד וגם על ידי פון מאזוך.
אני מקווה שתרמתי במשהו לדיון
שבוע טוב

*מנגינה*{התווים שלו} • 21 ביוני 2008

מנקודת מבטה של נשלטת המתחברת לכאב לחוסר אונים להתמסרות לאדון:
אין שום חובה להשפיל את הנשלט כדי לשלוט עליו
שולט שחייב להעזר בהשפלה כדי להראות שהוא מרומם לא בטוח מספיק במעמדו
לדעתי אותו שולט שמצליח לרומם עצמו מול הנשלט שלא הופך לזונה כלבה או כל חיה אחרת
אלא נישאר אדם זהו השולט האיכותי ביותר.
אין לו בעיה לקחת את האדם ממקומו ומשם לרומם את עצמו מולו
זה אתגר לא פשוט אבל מי שמצליח לעשות זאת מגיע לדעתי לשליטה היפה ביותר.
הרבה יותר קשה לשלוט על אדם מאשר לשלוט על כלבה או זונה
אבל יפה יותר לשלוט כשמולך אדם שנישאר אדם ולא הפכת אותו לאובייקט אחר.