יחי הבשר החדש! - מאמר על סרטיו של דיוויד קרוננברג

יחי הבשר החדש! - מאמר על סרטיו של דיוויד קרוננברג

Geshem Black • 16 בדצמ׳ 2008

האם אנחנו רואים, בתאונת הדרכים - אות מבשר רעות של חתונה סיוטית בין סקס וטכנולוגיה?
האם טכנולוגיה מודרנית הותירה לנו עד כה משמעויות ברות-חלום של יצירת הפסיכופתולוגיות של עצמנו? (ג'. ג'. באלארד, בהקדמה לספרו 'קראש')

מה משותף להזיות סוריאליסטיות אודות הפיכת אדם למרבה-רגליים ענק, או טרנספורמציה טכנולוגית של טלוויזיה לקווי מתאר אנושיים? ריגוש מיני מהשתלבות המתכת בבשר החי בתאונות דרכים? מטרמורפוזיס של אדם ליצור על-אנושי בדמות זבוב שטרם נראה בעולמנו? או אפילו חיבורים תוך-גופניים של פודים אורגניים בכדי להתחבר למציאות אלטרנטיבית ומדומה? התשובה המתבקשת תהיה, כמובן - צפייה בסרטיו של הבמאי הקנדי: דיוויד קרוננברג.
באמצע שנות ה-70, הבמאי המתחיל החל בפיתוח מקורי ושיטתי של ז'אנר האימה.

סרטיו הראשונים באורך מלא: 'צמרמורת' (Shivers, 1975), 'התקף טירוף' (Rabid, 1977)
ו-'צאצאים' (1979, The Brood), היו החלוצים של תת-ז'אנר האימה שפיתח, שעד היום, רבים ממעריציו מכנים אותו כ'אימת הגוף הויראלית'. בסרטים אלה, הביע קרוננברג את הפחדים מאיבוד הגוף האנושי לוירוס, מחלה או מגיפה שמחלחלת מבפנים, כשלרוב מדובר בגרימת טירוף מיני אפדמי (מגיפה כלל-עולמית) שמתעתד מקומפלקס דירות קטן בו הוא פורץ להשתלט בהדרגה על שארית העולם.

הסרטים של קרוננברג שהפכו לקאלט, אך לא צברו הצלחה מרובה בקופות (עם חריגות של הסרט 'הזבוב'), היו סרטיו משנות ה-80. החל מ'סורקים: שלטון המוח' (Scanners, 1980), וידאודרום (Videodrome, 1982), האזור המת (The Dead Zone, 1983) המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, וכלה ב'הזבוב' (The Fly, 1986) ו-תאומי המריבה (Dead Ringers, 1988). סרטים אלה, עם יוצא דופן של 'הזבוב', עסקו יותר בהזיות פסיכופתולוגיות שנגרמות בגלל התערבות חיצונית. בשלב זה של עשיית סרטיו, החל קרוננברג להתעסק מאוד בהתערבות הטכנולוגיה עם המודעות האנושית. היה זה ויליאם ס. בורוז, אחד מאבות הספרות האמריקנית של דור הביט, אדם אשר השפיע רבות על קרוננברג, שטען כי 'השפה היא וירוס'. קרוננברג ביטא את החשיבה הזו ברבים מסרטיו. בעיניי קרוננברג, השפה הקולנועית היא וירוס. התודעה והגוף הינם כה שבריריים עד שבקלות יכול לחדור לתוכם וירוס מגפתי, בין אם זה בצורת אפדמיה שפוגעת בגוף, ובין אם זה בצורת פסיכוזה של טירוף תודעתי-מיני.

בסרטו – 'וידאודרום', תיאר קרוננברג את השתלטות הטלוויזיה על חיינו. כאשר בני-האדם הופכים להיות מכורים לתוכנית אלימות פורנוגרפית המציגה עינויים ורציחות סנאף בערוץ בשם 'וידאודרום', מחלחל אות השידור למוחם וגורם לגידול שיוצר הזיות. אחת מן ההזיות היא טרנספורמציה של הטלוויזיה לבשר ודם, כאשר הגיבור של הסרט מנסה "לחדור" לתוכה. אחד המוטואים החזקים ביותר של הסרט, היא הטרנספורמציה לקראת הבשר החדש, עיבוד מחדש של התודעה לאיך שבעלי ערוץ 'וידאודרום' היו רוצים לתכנת את צופיהם. בסרט 'הזבוב', מדען המבצע ניסוי כושל בטלפורטציה על עצמו, מאבד מצלם דמותו ונהפך אט אט לזבוב האנושי הראשון מסוגו.

קרוננברג אהב לשאול - 'מה בעצם הופך אותנו לאנושיים?', 'ממה אנחנו מורכבים מלבד בשר, דם ועצמות?', 'למה עוד אנחנו יכולים להיהפך ולהשתנות?',
'ומה באמת, מתחת לפני השטח, מרגש אותנו?'.

בסרטיו הבאים של שנות ה-90, יכול היה קרוננברג לעבד למסך שני רומנים מפורסמים של הסופרים שהשפיעו עליו כה רבות. הראשון מביניהם היה 'ארוחה עירומה', של ויליאם ס. בורוז משנות ה-50 (Naked Lunch, 1991), ספר שהיה לטענת קרוננברג, בגירסתו המלאה והשנויה במחלוקת – בלתי ישים לבימוי. קרוננברג לקח סצינות מ-4 ספרים של בורוז ואת סיפור הביוגרפיה האישי של הסופר, ועיבד גירסה שבעיניי מעריציו נחשבת עד היום ליצירת מופת. בזמנו, טען קרוננברג בעת כתיבת התסריט, שהתודעה שלו ושל בורוז עברו סימביוזה מוחלטת, ושהוא ובורוז הפכו לנפש חושבת אחת.

הרומן השני שעיבד למסך באותה העת, היה 'קראש' של ג'. ג'. באלארד משנות ה-70 (Crash, 1996), העיבוד הזה של קרוננברג נחשב עד היום לסרט הכי שנוי במחלוקת שעשה עד כה. בעוד שב'ארוחה עירומה', חקר קרוננברג את השפעות הסמים מעוררי ההזיות על התודעה, ב'קראש' חזר לנושא שעניין אותו בעבר – השתלבות המתכת בבשר בעת תאונות דרכים וכיצד גורם זה משחק אינטרס עבור כת פרוורטית שמשחזרת תאונות דרכים מפורסמות לצורך ריגוש מיני.
נושא זה שהפך לגולת עבודתו של קרוננברג, זעזע מדינות רבות והסרט צונזר ונאסר להפצה במקומות רבים.

בשנות ה-2000, זנח את ז'אנר האימה לחלוטין, ועבר לבימוי סרטי איכות. הסרטים האחרונים שביים היו דווקא סרטי מאפיה הוליוודים עם שחקנים ידועי שם, כגון – 'היסטוריה של אלימות' (A History of Violence' 2005) ו-'סימנים של כבוד' (Eastern Promises, 2007), אשר זכו להצלחה שמרבית סרטיו המפורסמים ביותר מעולם לא קיבלו. ביולי 2008, יצאה לאוויר העולם אופרה ב-Théâtre du Châtelet אשר בפריס המבוססת על סרטו 'הזבוב'.

יש כאלה שטענו כי סרטיו פרובוקטיביים מדיי, וכי האלימות מופרזת ואף קיצונית לעיתים, אך מעריציו שליוו אותו במהלך כל תקופות גוף עבודתו, ממשיכים לייחל לימים בהם יחזור לעסוק בנושאים המקוריים והמרתקים שהתעסק בהם בעברו רצוף המחלוקת.

-------------

נהניתם? ספרו לחבריכם
לא נהניתם? איזה באסה, הא?

TV_Eye​(שולט) • 16 בדצמ׳ 2008

אם אתה רוצה יש כאן מאמר שלם שפירסמתי לפני כמה שנים על הוליווד וקולנוע סוטה
וחצי מאמר בערך הוא על וידאודרום של קרוננברג.


http://www.thecage.co.il/magazine,1012.html

Geshem Black • 16 בדצמ׳ 2008

אני אקרא.
לא עכשיו אומנם, כי עכשיו אני צריך ללכת לישון, אבל מחר.
וידאודרום הוא הסרט הכי אהוב עליי של קרוננברג, לפני 'ארוחה עירומה', 'הזבוב' ו'קראש'.
ואני נוטה לקרוא כל דבר בנוגע לוידאודרום שאני יכול למצוא.
אז אחרוש גם על זה בקרוב.
תודה על ההפנייה, ולילה טוב.

Mary Jane • 16 בדצמ׳ 2008

במאי מופלא...
הסרט האהוב עליי הוא 'תאומי המריבה', מומלץ

ותודה על המאמר

OrgDen​(שולטת) • 16 בדצמ׳ 2008

הנה סיפור על קרוננברג ובדסמ שקראתי לאחרונה:

http://www.mako.co.il/men/sex/bdsm/Articles/itemId=23d9206c42c1e110VgnVCM100000290c10acRCRD

סקירה מעניינת

קייסי • 16 בדצמ׳ 2008

אחד הבמאים האהובים עלי, מהליגה של פיטר גרינווי ודושאן מקבייב. גם הפייבוריט שלי הוא תאומי המריבה. נדמה לי ששכחת לציין את אקזיסטנז, לפחות בשמו.
דוקא את וידאודרום פחות אהבתי. אולי כי צפיתי בו אחרי אקזיסנטז וזה כבר נראה קצת כמו מיחזור פחות מוצלח.
אבל מובן שמעריצי קרוננברג תמיד חלוקים לגבי סרטיו. שמעתי כבר פרברטים שלא סבלו את ארוחה עירומה. חולים.

האמפרי • 16 בדצמ׳ 2008

אגב "תאומי", ג'רמי איירונס, בעבודה הכל כך עדינה שלו שם גרם לי להאמין שאכן
יש שניים ממנו בעולם הזה ושהוא לא סתם ניק כפול.

Geshem Black • 16 בדצמ׳ 2008

העבודת צילום ועריכה ב'תאומי המריבה' מאוד מרשימה, במיוחד באותה תקופה.
בתור אחד שמגיע מתחום הקולנוע, אני יודע עד כמה זה קשה לצלם את אותו אדם באותו השוט, כשהשוט בתנועה! כיום הטכנולוגיה מאפשרת דברים הרבה יותר רדיקלים, כמו הוידאו-קליפ של קיילי מינוג שביים מישל גונדרי (ולאחרונה עשו פרסומת דומה בהשראתו עם נינט טייב), שם אותה הדמות נכנסת לאותו השוט כמה וכמה פעמים ובכמה ואריאציות כשהוא מסתחרר בתנועה.

אני, אגב, ראיתי את אקזיסטנז בקולנוע בזמנו, אם אינני טועה, ואת וידאודרום ראיתי אחרי,
ועדיין, וידאודרום הצטייר בעיניי כהרבה יותר רדיקלי וחזק.
לא הכנסתי את אקזיסטנז לכתבה משום שלא יכולתי להכניס *כל* סרט וסרט לשם.
היו עוד מספר סרטים שלא ציינתי של קרוננברג, כגון 'מאדאם באטרפליי' (גם עם ג'רמי איירונס), 'ספיידר' (עם רייף פיינס), הסרט על המרוץ מכוניות שלו, הקצרים שלו וכל סרטי ותוכניות הטלוויזיה שביים. זאת הייתה אמורה להיות כתבה של 600 מילים לקורס עיתונאות שלי וחרגתי כבר ל-750 בערך, אז הייתי חייב לשים איפשהו את הגבול.

אז ככה,

Homelander​(שולט) • 16 בדצמ׳ 2008

מאמר די מקיף ונאה...

אך לדעתי יוצא מנק' הנחה שגויה משהו-
אם נביט בסרטיו של קרוננברג ואזכיר כאן בכוונה כאלו שלא ציינת, אבל הם בהחלט מאותה תקופה ועוסקים באופן כללי באותם נושאים:
כמו למשל אזור הדמדומים או למשל- BROOD, נראה שהמוטיב העיקרי בסרטיו אינו דווקא העיסוק בבשר המשולב במכונה או בבשר בכלליות, אלא דווקא בתודעה; אמנם תודעה מעוותת, אבל עדיין תודעה.
אכן, בחלק מסרטיו, נראה עיסוק גם בבשר ומשם באים כל המחזות המזוויעים שהוא מציג בפנינו אבל אם יש מכנה משותף אחד לכל סרטים (הלא-הוליווידיים), שני הסרטים הנ"ל, ספיידר, שלטון המוח, א. עירומה, תאומי המריבה וכו' עוסקים בתודעה האנושית.
כמובן שבתוך כל זאת, ניתן למצוא את המין (כמו בוידאודרום שגם הוא בעצם מראה לנו, כמה רמת החושפנות של המדיות מכניסה את התודעה שלנו למצב קליני), אבל זאת בעיקר כפועל יוצא של העיסוק בתודעה האנושית שהרי דווקא מחזות הבשרים של מין כזה או אחר פחות נראים ויזואלית ברוב סרטי קרוננברג ולכן נשארים יותר כרעיונות.

אז אם ישאלו אותי, אלו שנגעו בו בנושא- אם לכם סקס פרוורטי, עדיף לכם לראות סרטים של JESS FRANCO ושותפיו לז'אנר הסקספולטיישן (ז'אנר שוליים על גבול המחתרתי שעליו ניתן להרחיב עוד רבות). אבל אצל קרוננברג, תמצאו הרבה יותר עיסוק (מרתק ללא ספק) בתודעה האנושית או הנפש.

Geshem Black • 16 בדצמ׳ 2008

נאלץ לא להסכים איתך...

בעיקר משום שפיספסת את שני הסרטים הראשונים באורך מלא שקרוננברג עשה:
Shivers ו-Rabid, אשר יש הטוענים שאחד משלים את השני.
ב-Shivers, קרוננברג מתעסק בבניין מגורים מפואר אשר ניסוי ביולוגי כושל על עלוקות גורם לאפדמיה שכל אשר חולה בה הופך להיות יצור תאב מין המשחר לטרף.
ב-Rabid, שבא אחרי הסרט הקודם, מדובר בקומפלקס דירות בו גרה בחורה (הבחירה בכוכבת הפורנו המפורסמת, מרלין צ'יימברס, לעניות דעתי, ממש לא במקרה) אשר ניתוח כושל להחלפת רקמות יוצר אצלה טפיל דמוי איבר פאלוס הבולט מזרועה וגורם לה לפרנזי מיני שאיתו היא משחרת לטרף (מזכיר משהו?), מדביקה בני-אדם והופכת אותם לזומבים נטולי תודעה ותאבי מין.

אם שני הסרטים הראשונים באורך מלא של קרוננברג היו הספתח לכל ההתעסקות המינית הזאת,
קשה להסכים עם הנחתך כי קרוננברג לא נגע מספיק בנושא.

אגב, ארוחה עירומה, ספיידר, תאומי המריבה ואזור הדמדומים - כולם מבוססים על ספרים,
ואינם נובעים לחלוטין ממוחו הקודח של קרוננברג.

ואם כבר ציינת את The Brood, אז אני רוצה להזכיר לך את הסצנה הסופית של הסרט:
*ספויילרים למי שלא ראה*
שבה אשתו של גיבור הסרט שמאושפזת במוסד הפסיכיאטרי מתגלה כזאת שמשריצה מרחמה המעוות את המפלצות הקטנות. אם זו לא קונוטציה מינית, על התפתחות בשרנית הנובעת ממיניות קשה, אז מה כן?
*סוף ספויילרים*

עוד סרט שציינת, אם כבר, 'תאומי המריבה', הרי אליוט (האח הרגיש) נשבה בקסמה של הבחורה עם רחם המוטציה בגלל המיניות שלהם. בכלל, הרבה מסיפור הרקע הקונספטואלי של 'תאומי המריבה', נובע דווקא מכך ששני האחים חולקים מינית את הבחורות שלהם. האח החזק מפתה אותן, והאח החלש שוכב איתן אחרי שהאח החזק הכין את השטח.

דבר נוסף, שנובע גם כן, מסיפור הרקע של 'ארוחה עירומה', זה המערכת יחסים ההומוסקסואלית של ביל לי (על פי סיפור חייו של בורוז). כל גורם המשיכה שלו במחוזות אליהן הוא נודד, נובע ממין.
גילוייו המיניים. בין אם זה, המשיכה שלו אל דמותה של ג'והן, ובין אם זה הנסיון שלו עם הבחור השוודי (הוא היה שוודי, לא?) שהגיע אליו דרך סקס עם הנער קיקי.

בכל אופן, לדעתי, יש הרבה שמסתתר בסאב-טקסט בסרטים של קרוננברג,
שדווקא עליהם, יחסית ממרבית הסרטים שקיימים, ניתן לומר שהם ויזואלים.