| מלקק הביבים |
לפני 15 שנים •
30 ביולי 2009
כל מקום בו אניח ראשי, אקרא לו בית
גשם שחור זולג על חלונות דירתי הישנה. טוב, אולי עלי להגיד דירתי השכורה. ראשי מסתחרר, ליבי בנעלי, אצית את התמזה באש, כעת עלי לחזור... כל מקום בו אניח ראשי, ארצה לקרוא לו בית.
ישבתי מול המסך וצפיתי בסרט פורנו אחרי סרט פורנו. הנשים היפות האלו חייכו אלי חיוך מתוק ואכזרי, כן כל מקום שאניח את ראשי אקרא לו בית, חחחח. היא ישבה על הכסא והניחה כף רגל על פניו. היה לה שיער בהיר, כמעט אדמדם, היה לה חיוך יפה אותו חשפה מדי פעם כשמצץ בהונות, חחחח. אין כמו אורגזמה, אני מרגיש שכמעט יכול לראות דמויות על קיר המערה. אני מרגיש טוב, בא לי למשוך את המילים, הלוואי וידעתי קצת צרפתית, הייתי מזמזם לעצמי את פרחי הרוע, חחחח. היא ישבה על כסא ברים גבוה, אם הייתה מנסה לא הייתה מגיעה עם כפות רגליה אל הרצפה, אבל אל פרצופו היא בהחלט הגיעה, מרחה עליו כף רגל בחדווה, כאילו מועכת חרק שטייל על פניו, מעוניין להטיל את הביצים בתוך בשר הלחי החלקה. החליפה לרגל השנייה, צחקקה, הסתכלה עליו, לא יכולתי למנוע מחשבה שרפרפה אל מוחי – היא בטח בורדרלינה זאת, הייתי דואג לה, כל חרדות הנטישה היו נמחות כדמעות השחורות האלה של אושר שזולגות על פני ביום נוסף של אור קיצי, טוב – אולי למשך כמה ימים עד שהייתי משתעמם, חחחח. ועכשיו אחרת, יושבת אל השולחן, דוחפת גוש של ברוקולי ברוטב סאטה אל הפה האדום, המתוק והמלוכלך שלה. והוא על ברכיו, מלקק את איבר מינה. היא מלטפת את ראש, מהמהמת לעצמה בתענוג, הברוקולי כנראה טעים, כל קפליו ספוגים בחמאת הבוטנים המומסת. היא מהממת, בלונדינית, קשוחה, כבת שלושים בערך, פנים על גבול היפות, עם תווים ברורים של אסרטיביות מושכת. את פניו אנחנו לא רואים, קבורות לחלוטין בתוך איבר מינה, מעט הקמטים ספוגים ברוטב הנפלא שלה. ועוד אחד, מריח גרב של יפה אחת, ג'ינג'ית, נראית כמעט כאילו יצאה מתוכנית ראליטי מוצלחת, מצחקקת במבוכה, והצלמת מביימת את שניהם, תעשה ככה, תנשום עמוק עד שלא תוכל לנשום יותר – אומרת בצחקוק שמזכיר לי את התיכון. עובר הלאה, צ'כית, בטח מוכרת לחלקכם, יקירי, מאדאם לורין, ישבנה המלא עטוף במכנסי עור מאיכות משובחת, ארבעה מנשקים אותו כמוצאי שלל רב. בטוח שמכירים יקירי, מחמלי. על פניה הבעה שעל גבול ההנאה הסדיסטית, נותנת לי את אשליית הספק. חוזר אל המהממת על כסא הבר, הרגל עדיין שם, הפנים גם, וכן ההשפלות. במחשבה שלי זחלתי אליה, קראתי לה "אלה", אשליית ספק חזקה – הרי היא אפילו לא דוברת עברית. ועכשיו, רגיעה, כן, רק שלווה שקטה לכמה שעות, דקות, שניות, הזמן עובר ומחזיר אותי אל המרוץ, אני מנסה להשהות אותו, לסובב את השעון. עוד מעט מרוץ חדש. |
|
|
אנדרפוט
|
לפני 15 שנים •
30 ביולי 2009
יפה מאוד ומעניין.
|
|
|