"עוד בבקשה" או "די, תפסיק"

נילי ונילי • 20 במרץ 2010

סליחה, ג'ינג'ר, אני קצת מאותגרת ציטוטית

רפאל • 20 במרץ 2010

אדם בוחר לא לאכול בעלי חיים מסיבות מוסריות. הוא בוחר לא לאכול חזיר או בשר עם חלב מסיבות מוסריות. אבל בעיקרו - חוש הטעם אינו חוש מוסרי. אדם בוחר שלא לקרוא ספר מסוים מסיבות ערכיות, אבל אין פירוש הדבר שהראיה היא חוש מוסרי. כלומר, חוש הראיה אינו תופס טוב ורע, אלא אורות וצבעים. וכו'.

בסופו של דבר, אני חושב שיש הבדל משמעותי בין מה שאנחנו קוראים לו בשם חרמנות לבין מה שאנחנו קוראים לו בשם מוסר (כלומר, את באמת לא מסוגלת לעשות את ההבחנה ביון השניים?), והשאלה מהו מחרמן שונה מהותית מהשאלה מהו מוסרי.

ואני גם בכלל לא מבין את הרלוונטיות של העניין הזה לשאלה שעלתה כאן. אם את מצליפה במישהו, ואחרי הסשן הוא בא ושואל אותך "תגידי, מה עושה לך את זה יותר, הכוח להכאיב לי ולעשות לי משהו שאני לא רוצה, או לראות אותי מתחרמן מההצלפות שלך?"אז אין לך תשובה מינית, יצרית ופשוטה לשאלה? את מסבירה לו במקום שכשאת נמשכת אליו ומצליפה בו את בעצם מבצעת שיפוט מוסרי, ולכן העובדה שאת מוכנה להצליף בו אומרת שהוא אדם מוסרי מאוד לדעתך?

נילי ונילי • 20 במרץ 2010

נו, מה? אתה באמת הולך לאלץ אותי להשתמש בפוקו עכשיו?

אתה מנסה לקיים דיון בו מיניות ("חרמנות") קיימת כחוש נפרד או כאלמנט ממשי זהותי מובחן משאר מרכיבי הזהות, וזו תפיסה רווחת מאוד, אבל מה שג'ינג'ר ויוליולי מנסות להגיד לך הוא שהן לא יכולות לעשות כזה דבר. או בניסוח הפוקויאני של הדברים- המיניות לא קיימת כנפרדת ומובחנת, אלא הנה מושפעת (ומשפיעה בתורה) משאר הדברים שבונים אדם ועושים אותו למה שהוא.

לפיכך, אי אפשר לשאול "מהי מיניות?" אלא צריך לשאול: "איך המיניות פועלת?".

כשאתה שואל "מה מחרמן אתכם?", אתה שואל שאלה פשוטה, אבל יוליולי לא מסוגלת לענות על השאלה הזו מבלי לשאול במקומה שאלה שנכונה יותר מבחינתה והיא: "איך החרמנות שלי עובדת בתוך הקונטקסט של מערכת היחסים?". אתה שואל שאלה פסיכואנליטית-פרוידיאנית. יולי שואלת שאלה פוקויאנית.

Brave Dwarf • 20 במרץ 2010

הכאב, ההתנגדות והפחד מדליקים אותי מינית.

בגלל שאמות מוסר על פיהן חונכתי וחינכתי את עצמי מונעות ממני להיכנע לצרכיי ולהפוך לאנס סדרתי, אני מהווה חלק מקהילה בה פעולות מסוג אלו שאני מבצע כדי להגיע לסיפוק מיני נחשבות, כפי שהן מורגשות גם אצלי, לביטוי אהבה, ובעיקר כי כאן הן מותרות ואף צפויות (אם כי ככה זה ואם כי במסגרת זו ניתן לבצע תיאום ציפיות).

ולא, אין לי הסבר.

נוצות ומסמרים • 20 במרץ 2010

ומוסיפה-

גם אם נניח לרגע ש"מיניות" היא חוש נפרד, אני בכלל לא בטוחה שניתן להפריד בין הגורמים השונים שמעוררים אותה/ו לפעולה, לבין הדחף המיני נטו. כלומר: העוררות המינית לכשעצמה – בטח ובטח בקונטקסט הזה – מותנית בנסיבת חברתיות, מוסריות, היסטוריות וכיו"ב.

אדם הצורך תכנים מיניים לא דומה בשום צורה לאדם הקורא ספר או אוכל בשר: סרט הפורנו שבו הוא צופה (לדוג') מעוצב על מנת לקסום לקהל צרכנים מסוים. קהל הצרכנים הנ"ל הוא בד"כ תוצר של חברת שפע מערבית המחזיקה בנורמה מסוימת לגבי יחסי-מין (למשל: העדפה חזקה למיניות הטרוסקסואלית ונילית במסגרת מערכת יחסים מונוגמית), ועצם הצפיה שלו בסרט הפורנו המציג תפיסת מיניות שונה, גם היא משפיעה על מה שהוא חושב, מרגיש ומביא למיטה.

מה שהוא לכאורה אינסטינקט טהור נובע ומוגבל מלכתחילה על ידי סט פרמטרים שאין בהם שום דבר "טבעי" או "אינסטינקטיבי" (לדוג' מה שנחשב משפיל ומטריד במדינה אחת, נורמטיבי לחלוטין באחרת). לכן הגיוני שתשוקה להשפיל ולגרום כאב תהיה מוגבלת באופן אינהרנטי (לפחות אצל מרבית האנשים) למשהו שגם הפרטנר נתרם ממנו (ולפיכך- קביל מוסרית).

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 20 במרץ 2010

המצפון לא היה התשובה ל"מה מחרמן", אלא לבקשתך למצוא לזה הסבר פסיכולוגי לגבי עצמי.
קשה לי להפריד בין החלקים השונים באישיות שלי. יש לי בעיה עקרונית לגרום סבל של ממש, ולכן גם מראית עין של סבל (גם אם ברור שהכל בהסכמה) דוחה אותי.

אני די מתחברת למה ש-Lordpain כתב. לשאלה שלך ממה אני מתחרמנת יותר - יותר מהכל אני מתחרמנת ממה שנמצא באמצע, בין הרתיעה שלו לבין הרצון שלו. וכמו שאמרתי - אם אני צריכה לבחור בין רצון מובהק לבין רתיעה מובהקת - אני בוחרת ברצון. מעדיפה את האמצע, אבל שמץ של חשש שאני באמת מתעללת במישהו ועושה משהו שהוא עלול להתחרט שהסכים לו - מכבה אותי לגמרי. מצפון או לא מצפון - זה פשוט לא עושה לי את זה.
גם אם ההסכמה לא מובהקת זה מוריד לי. זה מפריע לי לתחושת החופש וגם לתחושה שאני עושה משהו זוגי. כי ברגע שנדמה לי שמה שאני עושה מרגש רק אותי ועושה טוב רק לי - זה הופך לאוננות ואת הפרטנר לחפץ וכל העסק נהיה מעפן וריק.

יותר ברור?
קשה לי לשים את האצבע. הממ.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 20 במרץ 2010

רק אחרי שהגבתי, המשכתי לקרוא את שאר השרשור.
ובכן: כל מה שנילי אמרה. כל מה שנילי אמרה.
וגם - כל מה שנילי אמרה.

פייה{O} • 20 במרץ 2010

בפנטזיה - הכי מחרמן אותי סאדיזם ללא הסכמה וללא התחשבות בהנאת הצד הסובל.
בעולם האמיתי כמובן שזה לא עובד כי אם לא יהיה לי אמון שמי שמולי לא באמת הולך לפגוע בי כל מיני מנגנוני הגנה יכבו לי גם את החרמנות, אז אין לי אלא להסתפק ב-SSC.

מה המנגנון הפסיכולוגי מאחורי זה?
קשה לי להגיד בדיוק, אבל אני יכולה לחשוב על שני כיוונים אפשריים:
האחד שבאיזשהו שלב בחיים המוקדמים שלי נוצר לי קישור בין סבל להנאה ולקשר אנושי,
והשני שכנראה משהו בתרבות / חינוך בהם גדלתי גרם לי לקושי פשוט להתמסר ולקבל עונג, ויותר קל לי שיכפו עלי את מה שאני רוצה מאשר לבקש את זה. סוג של פולניה...

newoldone • 21 במרץ 2010

הפנטזיה כבודה במקומה מונח, אבל פנטזיה היא סוג של מונולוג, ורפאל שאל, כך הבנתי, מה קורה בדיאלוג. כי גם כשהפנטזיה שמנחה את הדיאלוג היא פנטזיית אונס (=העדר הסכמה והעדר רצון), עדיין יש את אלה - נוח לי לכתוב במונחי מיילדום - ששותפות שלה בפנטזיה (שמתבטאת, נניח, ברטיבות) מכבה אותם, ואת אלה ששותפות שלה בפנטזיה מזינה את מדורת התשוקה של שניהם. ובמקרה השני, ה-C של ה SSC הוא לא פשרה הכרחית ו/או מצפונית, אלא מרכיב מהותי.
אלי מאד מדבר הניסוח של יולי: "ברגע שנדמה לי שמה שאני עושה מרגש רק אותי ועושה טוב רק לי - זה הופך לאוננות ואת הפרטנר לחפץ וכל העסק נהיה מעפן וריק."

מה זה משנה מה היא אומרת?

Mister Sir​(שולט) • 26 במרץ 2010

אם הגוף שלה מגיב (פטמות, רטיבות, התנשמות, רעידות) לחשיפה, להשפלה, לקשירה או לכאב, מה זה משנה מה היא אומרת?
מצד שני, אם הגוף לא מגיב, לא הייתי נותן אמון גם בשמונים פעם של "אל תפסיק".