נוריתE
|
לפני 14 שנים •
20 במרץ 2010
מאזוכיזם וכאב...
חשבתי לאחרונה,על יכולות ספיגת הכאב שלי
בסשנים,כמובן ושמתי לב שבכל פעם,כואב לי ממש,ולוקח לי שוב,זמן להסתגל להתרגל ולהתחיל לשחרר את האנדורפינים והמאבק קשה בכל פעם. וזהמאבק,להגיע אל הכניעה הזאת,אל היכולת לזרום עם זה כי האמת היא,שכמה שיותר מתנגדים,זה כואב יותר ובלתי נסבל יותר. ז''א יש לי שתי אבחנות, רף כאב וסף כאב ואני לא ממש יודעת,להבחין אם עולה רף ויורד סף או עולה סף ויורד רף ועדיין אני מבחינה בין שניהם. אבל בשביל מאזוכיסטים,אוהבי כאב וגולשי אנדורפינים זה הרי טוב,?שכמו לי, זה באמת כואב,בכל פעם מחדש.. ואף פעם אין את ההרגשה הזאת ש"התרגלתי וכבר לא מזיז לי כמה יכאב" לא? או שמתי שהוא מגיעה הרגשת השובע הזאת שגובלת אולי באיזו אדישות למה שמתרחש? |
|
|
Matist(שולט)
|
לפני 14 שנים •
20 במרץ 2010
סף סיפוא לסיפים בסף.
לתהיותיך ולקשיים אותם את מתארת קוראים "סיבולת", תהליך זה הוא למעשה סף הכניסה להתמכרות .אצל נרקומנים למשל שלב התפתחות הסיבולת הוא תגובת הגוף וביחוד המוח (אני בכוונה מפשט) לאופייטים, קרי נרקוטיים הגורמים בין השאר להאצת והעצמת האנדרופינים המביאים לחוויה אותה חווים המשתמשים. גם הגרוי החש המזוכיסט מתפתח לכלל "התמכרות" לכאב. יש להבדיל כאן בין תחושות ההשפלה והניצול הנגרמים בנסיבות "מנטליות" של "נישלטים". כלומר הנטיות המזוכיסטיות הן גופניות ועל כן הן מסוגלות להתפתח לסיבולת ואזי את נצרכת לגרוי פיזי רב יותר. האמת שזה הרבה יותר מורכב, אבל אני מנסה לנתב אותך ליכולת להבין אולי את מה שקורה לך. מקווה שעזרתי במשהו.
|
|
|
|
נוריתE
|
לפני 14 שנים •
20 במרץ 2010
הנטיות המאזוכסטיות (או בכלל כשזה קשור בעולם הבונדג''/פטיש)
באות קודם כל לדעתי,מהראש ומהלב(אם אפשר לנסח את זה ככה) ו"מוצאות לאור" בצורה פיזית. ואני לא חושבת שאני מחדשת כאן משהו למישהו,בזה. צרכים נפשיים מוצאים לעצמם ביטוי פיזי. או שאולי זה הצורך הפיזי שמחפש ביטוי דרך צורך נפשי (שאלת הביצה והתרנגולת)\אבל מה שיוצא מזה, הוא בעצם אותו הדבר. וזה מורכב, כי יש מאבק בין הצורך הזה לממש א ותו לבין מגננות שטבועות אצלנו עוד במוח הקדום,הכמעט פרמיטיבי ,האינסטינקט של ה fight or flight כשה"מאבק" פה,הוא להמנע מזה וה"בריחה", פה היא בעצם כניעה לזה. ויש פה מאבק פנימי כפול,בקטע הנפשי האחד הוא מה שאמרתי קודם,לוותר על השליטה העצמית ואיך לכנות "לזרום" עם זה ו"להכנע" שזה מאבק מושכל פחות או יותר, ויש את המאבק הבסיסי פרימטיבי מובנה המילחמה הניצחית בפחד מפני פגיעה למרות שאת יודעת שאת נימצאת אצל בנאדם שלא ממש יפגע בך לרעה ואין לו שום כוונה כזאת עדיין הפחד הקדמון,קיים, יצר ההשרדות ההוא. ולצד הפיזי.. אפשר לפתח סוג של סיבולת לכאב ואז"לצרוך" יותר ויותר ממנו עם הזמן כדי לקבל האת האנדורפינים פשוט אולי בגלל המנגנון שלהם במוח עצמו שמורגל כבר להזרים אותם וכל פעם דורש יותר גרוי כדי לשחרר אותם קרי יותר ויותר כאב, וכל זה חוזר על עצמו בלופ בלתי נגמר. כי למרות ולמרות הכל זה עדיין מאוד מאוד כואב. אבל מצד שלישי מה הטעם במאזוכיסטית שלא כואב לה? ומה הטעם לעשות את זה אם באמת מפתחים סיבולת רצינית שלא לדבר על אדישות פיזית נפשית אז אני מעדיפה שיכאב,לא רוצה לאבד את זה. |
|
|
עינבר
|
לפני 14 שנים •
8 באפר׳ 2010
אני לא יודעת
הכאב אמור לשרת הנאה ריגוש, צורך , זה לא יש לו יעד בפני עצמו.
ברור שהכאב כואב מטבעו, אבל זה לא צריך להיות רק סבל לאורך זמן רב. אני יודעת שיש מאזוכיסטיות שנעזרות בשליטה מנטאלית כדי להתמודד עם כאב. יש כאלה שעוזר להן לדעת שהן סובלות בשבילו ואז השסן הופך לחווי אחרת יש כאלה שצריכות מההתחלה אלמנטים יותר מובהקים של DS לצד הSM יש כאלה שצריכות בכל סשן את המאבק, כחלק מדינימיקה, להתנגד ולהפסיד. אבל גם אם את בוחרת לסבול הרבה, בשביל ההנאה שבסוף - זה בסדר, אבל אולי יש משהו שאם תעשו אחרת, ישנה את הדינימיקה. אני באמת לא יודעת. ע |
|
|
kasandra(מתחלפת){jegularis}
|
לפני 14 שנים •
8 באפר׳ 2010
אני מאמינה שאין ממש טעם בנטו כאב שלא מרגש אותך ואת לא מרגישה אותו,בסופו של דבר חלק גדול מלהרגיש חיי הוא היכולת שלנו להרגיש לחוות לנסות .
בלי כול הקשר להיבט הרפואי שישנו לזה שהגוף לא מרגיש ,כמו מוות של תאים ופגיע ברגישות קצות העצבים וכו'. אני נגד התמכרויות מכול סוג שהוא. הכול צריך להיות במקום של בחירה חופשית ואישית שלך ,מתוך זה שזה גורם לך להרגיש יותר ולא לחוות סתאם בשביל הרקורד פחות. מתוך היכולת להנות מדברים קטנים ופשוטים שמרגשים אותך ,במקביל לדברים גדולים וקשים יותר. אני אישית מאמינה בזה שעצם התחושה והרגישו וההתרגשות שזורמת במערכת הוא חלק מאוד חשוב ,שבין היתר גם נשחק עם הזמן . הוא גם מנטאלי וגם פיזי,וכמו בהכל בחיים גם הבפנים וגם הבחוץ שלנו הולכים ביחד ,כמה שיותר בשלום כך יותר טוב. אני לא מוכנה לוותר בעד שום דבר בעולם על היכולת שלי להרגיש חייה נושמת סובלת נהנת מתיפחת ומתפרקת,כי בעיניי זה חלק גדול מהחיים היכולת להרגיש והמקום הנכון ללמוד ממנו לאהוב ולעניק. גם אם הרבה פעמים זאת מתנה שקשה לחיות איתה והמחיר עליה לא קטן,היא בטוח שווה על פניי המחסור שבה . בעיניי הסוביקטיביות 
|
|
|