אהבה ממבט ראשון

נוכחתי לדעת שהתאהבות ממבט ראשון אמנם לא סיפקה וכנראה שלא תספק לי אושר ועושר עד העצם, אבל היא מספקת לי ריגוש במידה לה אני זקוקה.

אני מאמינה בתשוקה ממבט ראשון. וזה לא בהכרח קשור אצלי למראה חיצוני.
אהבה מבחינתי זקוקה למעט ידע מי האדם שנמצא מולי
אבל התשוקה הראשונית, המשיכה הפיזית ו/או מנטאלית בהחלט אחראיות על כמה ממערכות היחסים שהיו לי.
אני חושבת שזה מה שכל כך מבאס ומאכזב בבליינט דייט
גם אם האדם טוב ונחמד, אם אין את אותו ניצוץ חמקמק - הרי שכל מה שרוצים זה לחזור הביתה.

את יודעת מה מפריע לי בתשוקה הראשונית הזו? שלא כל כך קשה לייצר אותה באופן מלאכותי. יש קורסים כאלה על איך להתחיל עם בנות. מה ללבוש, מה להגיד, מה לשדר. קצת כמו מונוסודיום גלוטומט - זה טעים ולא בריא לעומת אוכל גורמה עם טעמים הרבה יותר עמוקים. אחרי שאתה טועם מהשני, קשה להעריך את הראשון. בנוסף, גם אוכל גורמה צריך להיות טעים, לא מספיק שהוא מתוחכם ומיוחד.

אז נכון שיש קובץ סיפורים נפלא של ריימונד קארבר הנושא את השם הזה, אבל פרט לזה ? על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה ? נתרכז רגע בלאות הלשון, באותה עייפות של המחשבה כשאנחנו שוב מתחילים ללהג על ... "אהבה " . למה באה עלינו תחושת הלאות והשיממון כשאנחנו דברים על ..."אהבה " ? - כי התחושה היא שהשיח איננו מקורי, הוא שאול, בבחינת ואריאציות על מה שכבר נלעס עד דק, ובעיקר, על תחושה ( עבור אחדים עמומה ולאחרים מאוד מודעת שמדובר בכזב...) של משהו לא ממשי.
כי למעשה אפלטון כבר סיכם את כל הקש והגבבה הזה הקרוי "אהבה" באמירה האלמותית : " האהבה היא באוהב ולא באהוב " - כלומר הכל בראש של הסוביקט, שברגע נתון מפיל את התיק הרגשי הפרטי שלו על אוביקט אקראי שחולף מול פניו וטוען בלהט שהוא "אוהב אותו/ה". אח"כ , כמובן, מצבו הרגשי של הסובייקט שלנו חולף, ומלא תמיהה הוא מביט באוביקט "הנאהב" ושואל את עצמו : " מה אני בעצם עושה איתה/ו ??".
אז אם הדבר הוא כך ( ואמנם מאז אפלטון כל מה שנוסף לנו איננו אלא ... הערות שוליים על אפלטון ) כי אז ברור שאין "אהבה". אהבה היא שיח מדומיין , הזוי, ומטורלל של הסוביקט. ואם אין "אהבה" אז בוודאי אין וואראציות הזויות על "אהבה" כמו הבוקי סרוקי הזה הקרוי "אהבה ממבט ראשון ".
מה שיש כן הרי זה הממשי של הגוף המתגלם בתשוקה - והתשוקה היא המסד הראוי לבנות ממשי אחר - הזוגיות. וכידוע : בין המדומין של "האהבה" לממשי של הזוגיות - רובצת תהום בלתי ניתנת לגישור. ומי שמנסה לבנות זוגיות על מסד של "אהבה" דומה למי שמנסה לבנות גורד שחקים שיסודותיו ...באוויר.

התייחסתי לכך עוד בהודעתי המקורית. אתה טוען שאין אהבה. בוודאי אינך טוען שאין כזו מילה, או שאנשים לא אומרים אותה. בוודאי אינך טוען שאין אנשים שמתוודים על כך שחוו אהבה ממבט ראשון (רק בפוסט הזה יש איזה 5 אם אני לא טועה).

אם כך, מדוע לפי התאוריה שלך מדווחים אנשים על אהבה 'במבט ראשון'. דווקא הייתי מצפה שיהיה לך מה להגיד בעניין, קצת יותר מאשר 'מיותר לדבר על זה'. כי מיותר לדבר על תופעות אנושיות לא פחות ולא יותר מאשר מיותר לדבר על כל דבר אחר.

האהבה היא באוהב, מדוע הוא מדווח עליה לאחר מבט אחד?
אתה כנראה מטומטם גם מעבר לשעור "המקובל " כאן. אף אחד לא "מדווח" על כך ש"חווה אהבה" . לענין זה לו היתה בך מעט תבונה הייתי מפנה אותך ל"שיח אהבה" של רולאן בארת - אבל מיותר לדבר בפנינים עם חזירים - כאשר אדם מדבר "על אהבה" הוא מדבר בלשון של מיתוסים, לשון של מטאפורות ספרותיות-קולנועיות , לשון שאולה ( "פרפרים בבטן" , "החסרת פעימה " וכו' וכו' ) - זו לשון מדומיינת לא ממשית , בפועל כמובן - אין "פרפרים בבטן " כאשר אדם מיחחס לשיח המדומין של "האהבה" תקפות של "תופעות" - הרי במקרה הטוב, הוא מטומטם.
השימוש ב"אהבה" הוא כולו מניפולטיבי, המצאה גברית שנועדה לשתול תודעה כוזבת במין הנשי מתוך כוונה להתגבר על הפחד הקמאי הגברי מפני המיניות הנשית. באמצעות הכזב של "האהבה" - הצליח המין הגברי לצמצמם ולהגביל את המיניות הנשית המאיימת וליחד אותה רק לאוביקט "הנאהב". "אהבה" היא לכן חוגורת צניעות סמויה מן העין, שאותה האישה עוטה לכאטרה "מרצונה" ומוסרת את המפתח לגבר "הנאהב" וכך מצמצמת ומגבילה את את מיניותה .
כתבתי מה שכתבתי - אבל יש לי תחושה שאפילו אבנים יבינו את דברי יותר ממך.

אתה כנראה מטומטם גם מעבר לשעור "המקובל " כאן. אף אחד לא "מדווח" על כך ש"חווה אהבה" . לענין זה לו היתה בך מעט תבונה הייתי מפנה אותך ל"שיח אהבה" של רולאן בארת - אבל מיותר לדבר בפנינים עם חזירים - כאשר אדם מדבר "על אהבה" הוא מדבר בלשון של מיתוסים, לשון של מטאפורות ספרותיות-קולנועיות , לשון שאולה ( "פרפרים בבטן" , "החסרת פעימה " וכו' וכו' ) - זו לשון מדומיינת לא ממשית , בפועל כמובן - אין "פרפרים בבטן " כאשר אדם מיחחס לשיח המדומין של "האהבה" תקפות של "תופעות" - הרי במקרה הטוב, הוא מטומטם.
השימוש ב"אהבה" הוא כולו מניפולטיבי, המצאה גברית שנועדה לשתול תודעה כוזבת במין הנשי מתוך כוונה להתגבר על הפחד הקמאי הגברי מפני המיניות הנשית. באמצעות הכזב של "האהבה" - הצליח המין הגברי לצמצמם ולהגביל את המיניות הנשית המאיימת וליחד אותה רק לאוביקט "הנאהב". "אהבה" היא לכן חוגורת צניעות סמויה מן העין, שאותה האישה עוטה לכאטרה "מרצונה" ומוסרת את המפתח לגבר "הנאהב" וכך מצמצמת ומגבילה את את מיניותה .
כתבתי מה שכתבתי - אבל יש לי תחושה שאפילו אבנים יבינו את דברי יותר ממך.

אז נכון שיש קובץ סיפורים נפלא של ריימונד קארבר הנושא את השם הזה, אבל פרט לזה ? על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה ? נתרכז רגע בלאות הלשון, באותה עייפות של המחשבה כשאנחנו שוב מתחילים ללהג על ... "אהבה " . למה באה עלינו תחושת הלאות והשיממון כשאנחנו דברים על ..."אהבה " ? - כי התחושה היא שהשיח איננו מקורי, הוא שאול, בבחינת ואריאציות על מה שכבר נלעס עד דק, ובעיקר, על תחושה ( עבור אחדים עמומה ולאחרים מאוד מודעת שמדובר בכזב...) של משהו לא ממשי.
כי למעשה אפלטון כבר סיכם את כל הקש והגבבה הזה הקרוי "אהבה" באמירה האלמותית : " האהבה היא באוהב ולא באהוב " - כלומר הכל בראש של הסוביקט, שברגע נתון מפיל את התיק הרגשי הפרטי שלו על אוביקט אקראי שחולף מול פניו וטוען בלהט שהוא "אוהב אותו/ה". אח"כ , כמובן, מצבו הרגשי של הסובייקט שלנו חולף, ומלא תמיהה הוא מביט באוביקט "הנאהב" ושואל את עצמו : " מה אני בעצם עושה איתה/ו ??".
אז אם הדבר הוא כך ( ואמנם מאז אפלטון כל מה שנוסף לנו איננו אלא ... הערות שוליים על אפלטון ) כי אז ברור שאין "אהבה". אהבה היא שיח מדומיין , הזוי, ומטורלל של הסוביקט. ואם אין "אהבה" אז בוודאי אין וואראציות הזויות על "אהבה" כמו הבוקי סרוקי הזה הקרוי "אהבה ממבט ראשון ".
מה שיש כן הרי זה הממשי של הגוף המתגלם בתשוקה - והתשוקה היא המסד הראוי לבנות ממשי אחר - הזוגיות. וכידוע : בין המדומין של "האהבה" לממשי של הזוגיות - רובצת תהום בלתי ניתנת לגישור. ומי שמנסה לבנות זוגיות על מסד של "אהבה" דומה למי שמנסה לבנות גורד שחקים שיסודותיו ...באוויר.